"איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני?" YNET אפריל 2009 - ארבעה ימי סיוט של הורים ותינוק, בבית חולים עם עובדות סוציאליות ורופאים חוקרים

המאמר "איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני? " YNET מאת נגה (שם בדוי) אפריל 2009.

"בלי משפט, בלי עדויות, בלי החלטה של שופט – שפכתם את דמנו והפכתם אותנו להורים מתעללים. אולי הרבצנו ולא התכוונו, אולי בלהט העניינים? ".

וכשסוף-סוף שוחררנו הביתה, למה היה צריך הרופא הבכיר להוסיף משפט אחד, אחרון, מאיים ומאשים: "במידה ותגיעו שוב עם בעיה דומה, תהיה לכם בעיה? "

חוויות של אמא שתינוקה אושפז ל-4 ימים. לא כדי לבדוק אותו - כדי לבדוק אותה

השארתי אותם לרגע אחד לבד, על המיטה, משחקים - בני הבכור בן השנתיים וחצי והקטן - תינוק בן שנה. פתאום שמעתי "בום", רצתי מיד ולחרדתי מצאתי את התינוק על הרצפה, על גבו, צורח.

הרמתי אותו, חיבקתי אותו, נישקתי אותו, לחשתי לו מילים ולבסוף, לאחר דקות ארוכות, הוא נרגע. הרגשתי רע מאוד. אני אחראית לנפילה הזו. אסור להשאיר אותם לשנייה אחת לבד, בטח לא על המיטה.

חיפשתי סימנים למכה ולא מצאתי. הוא לא איבד את ההכרה. חיכיתי לראות אם חס וחלילה הוא מקיא, מפרכס או אפאטי. כלום. ב"ה לא הרבה זמן אחרי שנרגע מהבכי, הוא התנהג רגיל לחלוטין והמשיך להיות ילד חייכן ושמח.

למה חיכית?

ארבעה ימים לאחר מכן, כשעשיתי לו אמבטיה, נבהלתי לגלות נפיחות מאוד גדולה בצד ימין של ראשו, מעל הרקה. הנפיחות היתה מאוד רכה למגע, כאילו יש בה נוזלים. אני לא אמא היסטרית, לא רצה לבית החולים אלא אם כן המצב באמת בעייתי, אבל הרגשתי מיד שאת הנפיחות הזו צריך לבדוק. נסענו אליכם, לבית החולים. בבדיקת הרנטגן הראשונה אמרתם לי שלילד יש שבר בגולגולת.

"למה חיכית 4 ימים לפני שבאת?" הטיח בי הרופא שלכם בחדר המיון, אבל מאוד מהר אחר כך טרח הרופא הנוירו-כירורג לספר לנו שבעצם – הכול בסדר. לפי התנהגות הילד לא נגרם נזק ולמעשה, אנחנו יכולים ללכת הביתה.

אבל לא הלכנו הביתה.

היינו מאושפזים 4 ימים – לא כדי לבדוק את הילד. כדי לבדוק אותנו. ואז התחילו להגיע העובדות הסוציאליות - לא אחת, לא שתיים, אלא שלוש. החוויה עשתה לי אמנם דפיקות לב - אבל יכולתי להבין את זה. הם לא מכירים אותנו ורוצים לבדוק אם אנחנו לא הורים מתעללים. לגיטימי.

שלא יהיה ספק: אנחנו מכירים מאוד בעובדה שבדיקה מעמיקה היא הכרחית. במיוחד לאור הפרסומים האחרונים על התעללויות בילדים. טובת הילד היא מעל הכל, גם במחיר של פגיעה בהורים. עדיף שתשעה הורים ייפגעו אם זה יציל את התינוק העשירי מהתעללות אמיתית. אנחנו מבינים בכל ליבנו. פגיעה בילדים ובמיוחד ברכים שבהם, זהו פשע שדינו מאסר עולם ללא חנינה, אם לא יותר מזה.

אבל אתם הגזמתם.

לא הסברתם לנו כלום על מצבו, לא דיברתם איתנו תמיד ישירות, הרבה פעמים שמענו פרטים חשובים רק דרך עובדות סוציאליות, לא שאלתם אותנו אם אנחנו מאשרים את הבדיקות שערכתם לילדנו. בדיקות ועוד בדיקות ועוד בדיקות.

בלי משפט ובלי עדויות

4 ימים בבית החולים (שהוא באופן טבעי מקום מסוכן לתינוקות), צילום רנטגן ראשון, צילום סי.טי. עם קרינה חזקה, סקירת שלד - 8 צילומי רנטגן נוספים לכל איבר בנפרד כדי לבדוק שברים אפשריים נוספים (שכמובן לא נמצאו), שתי בדיקות קרקעית עיניים, בדיקה רדיואקטיבית למיפוי עצמות, עשרות דקירות לעירויים כי פספסתם כמה פעמים, בדיקות אינטימיות לחיפוש חבלות, בדיקות דם ומה לא. חלק מהבדיקות נעשו בלי ליידע אותנו כלל ובלי שנהיה נוכחים בבדיקה.

אמרתם שאין לי מילה להחליט אם לערוך את הבדיקות. מבחינתכם – אנחנו כבר היינו הורים מתעללים. בלי משפט, בלי עדויות, בלי החלטה של שופט – שפכתם את דמנו והחלטתם שאנחנו הורים מתעללים ואין לנו זכות החלטה על ילדנו יותר. רמזתם לנו שוב ושוב – שאתם כבר יודעים מה היה שם, בבית שלנו.

כששאלתי את אחד הרופאים הבכירים למה צריך לעשות עוד בדיקה, הוא ענה: "זה יכול לתת לנו הרבה מידע", ושוב, רמז, אנחנו על הכוונת - הורים מתעללים.

חלק מהדיווחים החשובים ביותר העברתם לנו דרך העובדת הסוציאלית. היא הודיעה לנו פתאום שיתכן ומדובר בשני שברים, אחר כך היא הודיעה שאולי זה בעצם אחד, אבל ארוך ואולי שניים – אחד מנפילה קודמת. היא גם זו שהודיעה לנו אילו בדיקות עומדים לעשות, מתי אנחנו הולכים הביתה. לא הרגשנו כי הרופאים היו מחויבים לעדכן אותנו בכל דבר או לבקש אישור לבדיקות. אנחנו הרי – הורים מתעללים.

את הלב רואים בעיניים

שפכתם את דמנו במבטים, שאלות, הערות, רמזים. לא יכול להיות שזה שבר כתוצאה מנפילה ממיטה. 'אולי הרבצנו ולא התכוונו', 'אולי זו לא חבלה מכוונת, אבל אולי, בלהט העניינים'.

הגזמתם.

את הלב רואים בעיניים, וגם את הנשמה. איך אתם, בתור צוות רפואי, רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות, אנשים שאמונים על עבודה עם אנשים, לאחר שהיה של יום, אפילו יומיים במחיצתנו, יכולתם לחשוב שנפגע בילדנו בכוונה תחילה או שלא בכוונה תחילה?

לא ראיתם את העיניים שלנו? של ההורים שלנו, של החברים שלנו, של האחים שלנו? למה לא יכולתם לעשות את כל הבירורים ביום-יומיים? למה נשארנו 4 ימים?

איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני? בתינוק המתוק שלנו, התמים, הנפלא וחסר הישע?

איך יכולתם לרמוז שאני, שבעיני כל הסובבים אותי וגם בעיני עצמי יכולתי להגיע רחוק בתפקיד זה או אחר, שבחרתי בקריירת האמהות במשרה מלאה ובלב שלם, שבחרתי להישאר בבית ולתת להם מה שלדעתי הם צריכים יותר מכל: אמא קרובה, בטוחה, חמה ואוהבת, סבלנית, מחבקת, מנשקת, מגוננת, דואגת - אעשה דבר כזה?

איך יכולתם לחשוב שאני - אמא שלא סומכת על אף אחד שיטפל בילדיה כמו שרק היא יכולה, שיצאה לבלות בשנה האחרונה אולי 5 פעמים, כי היא לא רוצה שילדיה יתעוררו בלילה ויבכו ואבא ואמא לא יהיו לידם, אמא שהפסיקה להניק את בנה הגדול כשהיה בן שנה רק כי הייתה בהריון עם השני, ובנה התינוק עדיין יונק, אמא שכל כך אוהבת את ילדיה שתהיה מוכנה למות עבורם, שבוכה כשכואב להם או כשנדמה לה שמישהו העליב אותם – איך יכולתם לחשוב שאפגע בתינוק שלי?

איך יכולתם?

למדנו את הלקח. אנחנו לעולם לא נשאיר יותר את ילדנו ללא השגחה, במיוחד במקום גבוה. אפילו לא לשנייה.

למה הייתם חייבים לעשות כל כך הרבה בדיקות לתינוק קטן כזה? למה לא שיתפתם אותנו בתהליך? למה השארתם אותנו כל הזמן בערפל? למה דיברתם אלינו כל הזמן בחשדנות והאשמה, לפני שהיו מסקנות אמיתיות?

ואיך יכולתם? איך יכולתם לחשוב כי אפגע באיזושהיא צורה בילדי? המחשבה הזו לא נותנת לי מנוח. מזעזעת אותי בכל פעם מחדש.

וכשסוף-סוף שוחררנו הביתה, למה היה צריך הרופא הבכיר להוסיף משפט אחד, אחרון, מאיים ומאשים: "במידה ותגיעו שוב עם בעיה דומה, תהיה לכם בעיה? "

ילדי היום, תודה לאל, בריא ומרגיש טוב. הייתי רוצה להגיד שלא אסלח לכם על זה לעולם, כי כך אני מרגישה עכשיו. אבל כנראה, אני מקווה, שאסלח, ולא בשבילכם. בשבילי.


קישורים

מי שומר על הילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים?

להלן המאמר "מי שומר על הילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים?" צבי לביא, ינואר 2008 , YNET

בהעדר בתי חולים פסיכיאטרים מיוחדים, מאשפזת המדינה צעירים בבתי חולים כלליים, וזה יוצר לא מעט בעיות. השבוע העידו משפחות של ילדים בכנסת וסיפרו על התעללות נפשית ופיזית בילדיהם, כליאה בחדרים חשוכים למשך זמן רב וחשיפה של הילדים למראות הקשים במוסד.

האם ילדים בישראל המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש מקבלים "טיפולי הרגעה" לא רפואיים או חשופים למעשי אלימות במבוגרים מהם שמתרחשים לנגד עיניהם? הכנסת נדרשה השבוע לסוגיה זו בעקבות עדויות הורים שהתקבלו בוועדה לפניות הציבור. מדבריהם עלה כי האשפוז הפסיכיאטרי בישראל לא פוסח גם על ילדים בני 6 אם אובחנו אצלם ליקויים נפשיים. הורים טענו כי ה"טיפול" בהתנהגות פרועה של הילד בשעות הבוקר נעשה בזריקת הרגעה שהוא מקבל בשעות הערב כשהוא כבר רגוע ממילא, וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע - כופתים את הילד או סוגרים אותו בבידוד במשך שעות רבות.
.
הורים שביקרו בבתי חולים הפסיכיאטרים סיפרו כי ילדיהם המאושפזים שם היו עדים להתעללות בחולים אחרים, שנעשתה לנגד עיניהם והשפיעה קשות עליהם. חולים אלה ספגו מכות ובעיטות או שנגררו בכוח. אחד המתלוננים טען כי המטפלים עצמם מודים שהטיפול איננו מועיל ואם הזריקות וכדורי ההרגעה לא עוזרים נועלים את הילדים בחדרים חשוכים ומפגישים אותם עם ההורים רק לאחר שהכינו את הילד למפגש. "הילדים מתחננים שיוציאו אותם משם", אמר האיש.
.
אם לילד בן 15 שהתנהגותו שקטה אבל אובחן כ"לא חברותי" סיפרה איך אשפזו אותו למשך חצי שנה במחלקה סגורה לאחר שהסתגר בביתו בעקבות פגישה עם פסיכולוג
שנערכה ביוזמת יועצת בית-הספר, אך מבלי ליידע קודם את ההורים לגבי ילד בן שש מאושפז במוסדות של מבוגרים החשד לבעיה שקיימת אצלו. לדבריה, הוא שהה בחדר סגור בבית החולים, בסביבת נרקומנים, התקלח במים קרים בלבד ולא נתנו לו לאכול. לאחר שחרורו הוא לא חזר לבית הספר אלא נמצא בבית ללא מסגרת. כשניסתה לשחרר אותו מבית החולים ופנתה לבית המשפט, לא היה לה עורך דין ואיש לא הסביר לה את זכויותיה. דרישתה לאפשר את טיפולו במסגרת הקהילה נדחתה לדבריה בטיעון ש"הילד הוא של המדינה ולא שלה" והמדינה יודעת מה טוב בשבילו.
.

ילד בן שש מאושפז במוסדות של מבוגרים

ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר יעקב פולקביץ הגיב בקריאה לכל מי שנכחו בהתעללות בילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים להגיש תלונה למשטרה. "אנחנו לא חוטפים ילדים ולא סוגרים אותם בחדרים חשוכים", אמר וטען כי להורים יש זכות ערעור על כל החלטה שמתקבלת לגבי ילדם. הוא אמר כי על האשפוז מחליט פסיכיאטר מחוזי לאחר שבדק את הילד בהסכמת ההורים. אם ההורים מתנגדים לבדיקה, היא מתבצעת לאחר התערבות של פקידת סעד. הוא הודה שגם ילדים בני שש צריכים אשפוז כשהם מסוכנים לעצמם, וכי הקטינים מוחזקים בבתי חולים פסיכיאטרים למבוגרים, אבל במחלקות נפרדות בהעדר מוסד לבני גילם. דבריו הדהימו את עדינה מרקס יו"ר האגודה לזכויות החולה. עוד במהלך הדיון היא תבעה ממשרד הבריאות לקבוע מבחנים שקופים לאשפוז קטינים. היא התריעה על המחסור בתחום שירותי הטיפול הנפשי בקהילה בכלל, שגורם לעלייה במספר האשפוזים החוזרים גם של ילדים ונוער. בהקשר זה היא תקפה את תכנית הממשלה להפריט את התחנות לבריאות הנפש ביוזמת האוצר ובהסכמת משרד הבריאות. "על אסון של אנשים לא עושים כסף", אמרה, "מערכות הבריאות והרווחה צריכות להיות יותר קשובות לצרכי הילדים והוריהם, ומודעות לחובתן להסביר להם את זכויותיהם ולהדריך אותם למי לפנות בעת צרה".
מהדיון בוועדה עלה כי היקף הבעיה איננו רחב. ד"ר פלקוביץ ציין כי בבתי החולים יש רק כ-50 מיטות לילדים בני 6-13, ובשנה האחרונה אושפזו בכפיה לא יותר מ-20 ילדים. פקידת הסעד הארצית לקטינים במשרד הרווחה, חנה סלוצקי, חיזקה את דבריו ש"הפסיכיאטרים אינם ממהרים לאשפז ילדים, וידם איננה קלה על ההדק". לדבריה, יש למשרדה חלופות טיפוליות לאשפוז בפנימיות תחת ייעוץ פסיכיאטרי.

הילדים אינם מוגנים משפטית

סוגיית הטיפול נותרה בסימן שאלה. עם זאת הדיון חשף בעיה כואבת לא פחות עליה רמזה אחת המתלוננות: לילדים המאושפזים אין הגנה אם יד ההורים איננה משגת לשכור עורך דין פרטי. עו"ד אייל גלובוס ממשרד המשפטים גילה שקיימת בעיה בחוק שלא מאפשרת לאגף לסיוע משפטי לייצג קטינים בוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות. החוק אמנם תוקן לפני 4 שנים אבל העניק את הסיוע המשפטי רק למאושפזים מעל גיל 18. עו"ד דורית רובין מהסנגוריה הציבורית הודתה כי "ברגע שיש עורך דין פרטי המסייע למשפחה, התמונה משתנה לחלוטין".
.
יו"ר הוועדה ח"כ סופה לנדבר (ישראל ביתנו) קיבלה את הזמנת ד"ר פלקוביץ לסייר בבית חולים פסיכיאטרי לא לפני שתקבל ממשרדי הבריאות הרווחה והמשפטים, תגובות מפורטות לעדויות המצמררות שהגיעו לוועדה. היא תבעה משר הבריאות להדק את הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים בביקורים תכופים של צוותים המשותפים למשרדי המשפטים והרווחה, ולפרסם על גבי שלטים בולטים במחלקות הילדים את זכויות ההורים והילדים לפני טיפול ואשפוז פסיכיאטרי. משרד המשפטים דרשה לפעול מיד לתיקון החוק שיאפשר סיוע משפטי לקטינים.

נקודות:


קישורים:

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 - מעריב

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.
תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"
- מה זה בידוד?
"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".
- וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".
- מה שמעתי? י' הרביץ לך?
"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".
- מי זה י'?
"מכוח עזר".
- למה הוא עשה את זה?
"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".
- וזה כאב?
"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".
- מיהם? המטפלים?
"לא, הם רופאים".
- אז הם תפסו אותך חזק?
"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ".
- ומה , ואז י' הרביץ לך?
"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".
- אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.
"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".
- אז כבר אין מה לעשות.
"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".
(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).

הפתולוגיה הסבוכה ביותר
קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור.
דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו - מדי בית חולים - סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.
בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים פסיכיאטרי "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד - אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.
למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.
ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.
.
"הוא בא ובעט ברגל"

- מה זה אס-או-אס?
"זה זריקה".
- איפה? בטוסיק, בגב?
"בטוסיק".
- מה זה, עושים את זה בכוח כזה?
"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".
- מי זרק אותך?
"א'".
- ומה, הוא נשאר איתך בחדר?
"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".
- הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?
"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".
(שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
האיום: מחלקה סגורה
החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה - אם צעירה לשלושה ילדים קטנים - ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".
אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".
שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".
במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ".
לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".
בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.
"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים - אני איתה, לארוחה - אני איתה, בלילה - אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".
.
"כי ראיתי דברים..."
אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".
שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".
למה את לא רוצה לחזור לשם?
"כי ראיתי דברים... הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".
.
"עף פנימה וחטף בפרצוף"
לאורית דעה נחרצת - וחד צדדית - בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".
אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".
כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".
שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.
.
לפעמים קושרים לכיסא
"אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".
- לאיזה חדר?
"בידוד".
- זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?
"כן".
- מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.
"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".
(שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
"את לא אמא טובה"
אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.
בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".
הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".
כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו - שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".
כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".
מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".
רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.
אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".
ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה".
.
"שימוש באלימות - עונש ולא טיפול"
רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".
אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח". ממה הכי פחדת?
"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד
".
מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?
"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".
איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?
"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".
רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.
"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ - ושנוי במחלוקת - לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".
.
צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".
.
"איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"
"כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".
גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.
-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.
"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות - רופא, איש סיעוד או מדריך - יכול למלא טופס כזה".
- עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.
"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".
- אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.
"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".
.
"ילד משתולל הוא ילד סובל"
"הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".
מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?
"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו - אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".
יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".
.
"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"
ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".
מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?
ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".
אז מתי כן?
"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".
מה המדיניות לגבי חדר בידוד?
"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד". ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?
"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר
".
וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?
"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".
ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?
"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".
אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.
ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה".
ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".
בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 - מעריב
המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 - מעריב
 קישורים:

התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים

תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן, אפריל 2008, ערוץ 2: בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" אמור לטפל בבני נוער במצוקה קשה של התעללות, ואלימות, אך הם יוצאים משם חבולים ופגועים לא פחות.
.

.
מטופלת א': "אמרו לי שאם אני לא אשתה את זה אז הם יקשרו אותי וידחפו לי את זה באינפוזיה, שתיתי את כל הכמות. אחרי 10 דקות התחלתי להקיא, והסתובבתי עם פח כל היום. באחד בלילה לא יכולתי להירדם כי לא יכולתי בכלל לשכב, כל פעם ששכבתי אז הקאתי עוד. הזמינו את הרופא תורן, הוא אמר לי שהקיבה שלי בפעילות יתר ושזה מסוכן לי ללב, ושהוא ייתן לי כדור נוגד הקאות. ... בישיבת בוקר עשו לנו 'שיחת השתקה', אמרו לנו שאף אחד לא יאמין לנו ושלא נתלונן, כי אנחנו במצב פסיכוטי"
.
מטופלת ב': "הכניסו אותי לחדר הרגעה, ... שם את הידיים שלו מתחת לבית שחי שלי וחנק אותי, ... הצמיד לי חזק חזק את הראש לחזה, וחרחרתי, אני זוכרת אמרתי לו: 'עזוב אותי' , אחרי 5-7 שניות הוא זרק אותי לרצפה , הוטחתי בקיר, ושכבתי שם על הרצפה דקה שתיים, לא ראיתי כלום, רק מטושטש, ולא יכולתי לנשום, ניסיתי להכניס אויר, קמתי אחרי כמה דקות, התחלתי כבר לבכות, 'די שברתם אותי, אני מרימה ידיים, אני נכנעת', וכן דפקו לי שם זריקה בתחת."
.
מטופל ג': "ישבתי בחדר פעם אחת ובכיתי כי הרגשתי מאוד מאוד רע, אני לא יכולתי לישון, והמשכתי לבכות בחדר, ובכיתי ממש בשקט במיטה, לא עוברת חצי שעה, ושני אחים כלליים מגיעים וגוררים אותי לחדר קשירה בגלל שבכיתי".

פסיכיאטר יעקב מרגולין - מנהל בית חולים איתנים - הורשע בהזנחהכתב אישום חמור נגד המנהל ד"ר יעקב מרגולין ו-8 מעובדיו מדצמבר 2006 - ניר חסון הארץ
כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", שליד ירושלים, קיים מדצמבר 2006. בין העבירות המופיעות בכתב האישום: תקיפת חסרי ישע, התעללות בחסרי ישע, הזנחת מושגחים, שימוש פסול באמצעי כפייה והפרת חובת דיווח.
.
כתב האישום מתאר מסכת קשה מאוד של התעללות במאושפזים, הסובלים מאוטיזם ופיגור. הנאשמת העיקרית היא דנה בן מאיר, ששימשה כאחות הראשית במחלקת שבה טופלו האוטיסטים. על פי כתב האישום הובילה בן מאיר מדיניות נוקשה מאוד כלפי המטופלים, שכללה מניעת תרופות, מעשים משפילים, אלימות ודיכוי. בן מאיר החליטה על דעת עצמה כי ניתן לשנות בכפיה התנהגויות מסוימות של החוסים, שנבעה לדעתה מהתנהגות רצונית, כמו התקפי אפילפסיה. לכן היא הורתה לצוות המחלקה לנהוג בקשיחות ואף באלימות כלפי החוסים.
.

מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. "נאשם 1 (מרגולין) לא נקט אמצעים סבירים כדי לספק לחוסים, חולים קשים, צרכי חיים חיוניים: טיפול הולם, יחס אנושי, דרכי טיפול מקובלות והגנה מפני התעללות בהם", נכתב בכתב האישום.
חמשת הנאשמים האחרים הם עובדי המחלקה שמואשמים בהפעלת אלימות פיזית ומילולית, התעללות והזנחת החוסים. האחות הראשית של בית החולים, נעמה עמנואל-דוקשיצקי מואשמת בהתעללות בחסרי ישע ובהפרת חובת הדיווח. כתב האישום מכיל גם מקרים של אלימות פיזית ואיום באלימות פיזית כלפי המטופלים.

נקודות:
  • במשרד הבריאות לא הפיקו את הלקחים מהעמדה לדין של המנהל ושמונה מהעובדים של בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" בירושלים,וההתעללות במטופלים נמשכת, למרות שנגד המנהל ושמונה מעודי בית החולים האשמים מתנהל משפט על אישומים של התעללויות.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" משתמשים בקשירות, וזריקות כאמצעי ענישה.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" משתמשים באמצעי טיפול המסכנים את חיי המטופלים.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" מפחידים את המטופלים ומבלבלים אותם על מנת שלא יתלוננו.
קישורים:

סיפורו של ילד שלשכת הרווחה אשדוד החליטה להוציאו מביתו ומשפחתו למוסד פסיכיאטרי נס ציונה

מדובר בילד מאשדוד אשר הוחלט ע"י הרווחה להוציאו מהקהילה ומביתו לטיפול פסיכיאטרי, ללא שיתוף ההורים. לאחר ששהה ללא הועיל בבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה, הוחזר לביתו. פקידת הסעד החליטה שוב להוציא את הילד מהבית לפנימיה טיפולית. לשכת הרווחה אשדוד מתחמקת מלסייע לילד בתוך הקהילה, ועושה כל שביכולתה להוציא את הילד מביתו ומשפחתו.
להלן קטע מפרוטוקול של ועדת פניות הציבור של הכנסת בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטריים" (מיום 21 בינואר 2008)
.
הרשות המקומית מתעלמת מבעיית הילד
אמו של הילד מספרת בועדה (אמא ב'):
"אני מאשדוד אמא לארבעה. הבן שלי למד כל השנים בבית ספר רגיל, כיום הוא בן 16. חודש לפני סיום הלימודים, פנתה היועצת של בית הספר לרווחה ללא ידיעתי. הרווחה שלחו אליי מכתב, לא ידעתי במה מדובר בכלל.

תלמיד טוב, שקט, יותר מדי שקט. בבית הספר התעללו בו ילדים נפשית ופיזית, כתוצאה מזה הוא נסגר, אבל המשיך ללכת כל יום לבית הספר, אפילו כשהיו שביתות הוא המשיך לבדוק אם יש לימודים, כי זה בית ספר שהוא גם בית ספר תיכון וגם חטיבת ביניים, שמראה על המוטיבציה של הילד. יש לו ציונים טובים, 5 יחידות באנגלית, ילד מאוד יצירתי, ילד מאוד חכם. בית הספר לא ניסה לעזור לו, למרות שהוא ראה שהוא נסגר, לא ניסו לתת שום עזרה. לאט לאט התחילו בכלל לא לתת לו, לא שולחן ולא כסא לילד הזה. הוא בא והיה יושב וכותב על הרגל. תלמיד טוב, אבל המשיך ללכת יום יום לבית הספר, למרות הפגיעה מצד התלמידים ומצד המורים. "
פקידת הסעד מוציאה את הילד מהבית למוסד פסיכיאטרי
"לקחתי פסיכולוג פרטי הביתה, שילמתי 1,000 שקלים כדי שיגידו לי מה יש לילד הזה. בסוף הוציאו אותו ואין לו תעודה של כיתה ט'. חודש לפני סיום לימודים הוציאו אותו מבית ספר, ישר לבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה. הילד הוא ילד טוב, לא אלים, ונוח לסביבה, יש לו עוד שלושה אחים. אם הוא היה ילד אלים, לא הייתי משאירה אותו בבית. הכניסו אותו למחלקה סגורה חצי שנה. זה ילד שלא היה בטיולים, לא יודע מה זה לצאת מהבית. ילד של בית, ילד טוב ירושלים כמו שאומרים.
הוא קיבל את זה מאוד קשה, זה ילד שיש לו קשיים. בבית הוא ילד רגיל ושמח, ומאוד חברתי וחברותי עם האחים שלו ועם המחשב, הוא מסביר להם והם מאוד אוהבים אותו. בחוץ, בגלל האלימות של הילדים שהחברה דחתה אותו, הוא נסגר. ילד כזה צריך להיות במוסד סגור? הוא הגיע לשם מכופף, שש פעמים בבתי משפט. אנחנו משפחה חמה, טובה. לא יודעים מה זה משטרה, לא יודעים מה זה בתי משפט."
.
פקידת הסעד מחליטה להוציא את הילד בשנית מהבית לפנימיה טיפולית"לפני שבוע פקידת סעד מגיע אליי עם שוטר, בדיוק בשעה שתיים כאשר אני מגיעה עם הילדים מהגן, ומבית הספר. הילד שלי בן חמש שואל אותי כל היום, אמא הנה משטרה. הוא חושב שכל יום באים אלי משטרה הביתה, על מה? כדי לחייב אותי לחתום להגיע לפנימייה. לאחר ששחררו אותו, חצי שנה לקח להם לחשוב שהילד הוא לא פסיכוטי. למרות שהאמא אומרת הילד לא פסיכוטי, הילד תלמיד טוב. למה אתם לוקחים לי אותו מהבית, הם אמרו לי זה לא הילד שלך, זה הילד של המדינה. למה?
למדתי פה, עשיתי צבא, הילד שלי שסחבתי אותו במשך תשעה חודשים בבטן, יגידו לי זה הילד לא שלי, כי יש לו איזושהי בעיה שאני רוצה לטפל בקהילה. אתם באים ולוקחים לי אותו בגניבה מהבית, מדוע ולמה? מכניסים אותו למוסד סגור עם ילדים סופר היפר-אקטיביים. כל יום הוא מתקשר אליי, מאיימים עליי עם סכינים, שישה אנשים בחדר דחוסים, מיטות אחד על השני, מקלחות עם מים קרים, הילד אומר אמא אני רעב, אוכל לא נתנו לי להביא לילד הזה, ילד בגובה של שתי מטר. הביאו לי משטרה והעיפו אותי, הגבילו אותי לבוא פעמיים בשבוע עם אבא, שהוא חולה, אחרי ניתוח של המעי הגס עוד מעט סרטני. איך זה? מאשדוד עם ששה אוטובוסים הייתי נוסעת, גם היום הגעתי עם אוטובוס, כי זה מאוד חשוב לי. איך מחזיקים ילד כזה בבית חולים במשך חצי שנה סתם? זה לא נתן לו כלום, ההיפך, סגר אותו יותר. "
.
הרווחה מסתירה מהמשפחה מסמכים כדי להכשיל
"עכשיו אני בטיפולים, משלמת מהכיס הפרטי שלי עבור אומנות רגשית עם מטפלת אישית, נותנת לו טיפולים בהידרו-תרפיה. את צריכה לראות את הילד הזה איך הוא מתפקד במים. עשו לי ועדת השמה ב-16 בדצמבר, עד היום לא נתנו לי את הפרוטוקול כדי שאוכל לערער תוך 21 ימים. למה מעלימים ממני פרוטוקול, שזכותי כאמא לערער על כך? למה רוצים להמשיך להוציא לי אותו מהבית ולשים אותו בפנימיה טיפולית, זאת אותה גברת בשינוי אדרת, כמו בבית חולים סגור. אני רוצה שהוא יהיה בתיכון רגיל, כמו שהוא היה כל השנים האלה בכיתה קטנה עם עזרה."
.
מתברר שהטיפול הפסיכיאטרי היה מיותר

"באו אליי הביתה, ואמרו לי שמאוד קשה לו מבחינה חברתית, אבל עד פסיכוזה, ועכשיו הוא על כדורים של פסיכוזה, לא הורידו לו. יש לי אבחון, שילמתי 4,000 שקלים, הבאתי פסיכיאטר, רק כך הצלחתי להוציא אותו שהוא לא פסיכוטי, אם לא, עד היום היה נשאר בבית חולים במחלקה סגורה, עם שלוש דלתות נעולות. למה? הוא הפסיד את כל הלימודים, עכשיו הוא בבית עם טיפולים שלי, אבל הוא לא בבית ספר. למה הוא לא בבית ספר הילד הזה? הוא תלמיד טוב עם הישגים טובים. "

בתי משפט - מאשרים אוטומטית החלטות הרווחה

סבא - י':
"מה שאומרים לשופטת, היא אומרת אמן. אתה רוצה חוות דעת, אתה הולך באופן פרטי, היא הכריחה אותו שהוא ילך לבית חולים, ובבית חולים ישימו לו בפה מה שהם רוצים, אז זה מה שיצא. במשך שישה חודשים לא יצא כלום, סתם היה זרוק עם כל מיני ילדים לא ברמה שלו. אין לי שום דבר נגד הילדים האלה, אבל הם מסכנים. אנחנו לא ידענו שהוא רופא שעבד שם. הוא עובד בגיאה, אנחנו שילמנו לו כסף. הוא רשם שהוא לא פסיכוטי ולא שום דבר, אם הוא יישאר שנתיים או שלוש לא יקרה שום דבר, כך הם רצו, רצו לעשות ניסוי שזה דבר חדש בשבילם. אבל ניסוי לא עושים כך, אם כבר היינו מסכימים גם לניסוי, שלא יהיו ילדים אחרים במצב כזה, אבל שומעים אותנו בכל מקרה."

מטרטרים את המשפחה
"אתה אפס מאופס, אתה מדבר לקירות. החליטו שהוא יגור בבית קמא, ויילך ללמוד בנצר סירני, את יודעת מה זה בקילומטראג'? בבוקר ייצא מבית קמה לנצר סירני, זאת התעללות. ".


עובדות סוציאליות מעלילות ומתנכלות להמשפחה
"אין שום זכויות. אתה אומר מלה, אז זורקים אותך. בחיים שלי אני לא זוכר שהייתי בבית המשפט. אמרתי שכל העובדות הסוציאליות הן משקרות. גם אתמול בטלויזיה ראינו שהכל שקר, רק לעשות את העבודה שלהם, הן משקרות. אפילו אמרו שאני הרבצתי לעובדת סוציאלית, ופתחו לי תיק במשטרה. את מכירה את אשדוד, את יודעת איפה המשטרה, עכשיו יש לי גם תיק במשטרה. למה? הרבצתי לעובדת סוציאלית? אם הייתי מרביץ באמת, היא היתה מביאה את כל העולם לשם. איך יכול להיות דבר כזה? בבית המשפט אותו דבר, העובדת הסוציאלית הולכת ביום, ובלילה מביאה שוטר. השוטר הזה אומר זה פלילי, המסכן לא יודע מה קורה, כאילו הרגתי מישהו. עצרו אותה באמצע הרחוב עם שלושה ילדים.
עצרו את בתי באמצע הרחוב עם הילדים, ראשית כל לקחתי את הילדים הצידה, איך עושים דבר כזה? איפה אנחנו חיים, באיזה עולם? אצל הקומוניסטים לא היה דבר כזה. אני בא משם, לא ראיתי ולא שמעתי דבר כזה. אני כבר 44 שנים בארץ, מעולם לא קרה לי דבר כזה. לא ידעתי מה זה רווחה. חשבתי שרווחה היא זאת שמטפלת במבוגרים, בזקנים. לא ידעתי שהם מסוגלים לעשות רק רע, זה רווחה?".

הרווחה מנצלת את תמימותה של המשפחה
אמא - ב':
"כשאמרנו שאנחנו רוצים לטפל בו, השופטת רשמה נזקקות, הם עבדו עלינו. נזקקות, העבירו אותו לרווחה. הרווחה הם ההורים שלו. "
הרווחה מתחמקת ומכשילה סיוע בקהילה
היו"ר סופה לנדבר:
עכשיו הילד חזר הביתה, למה הוא לא בבית הספר?
אמא - ב':
הרווחה נעלמה פתאום, אחרי חודשיים הם עושים לנו ועדת השמה.
סבא - י':
בבית החולים הם ראו שהם לא יכולים, יש להם שישה ילדים בחדר, הפסיכיאטר באשדוד במקום לטפל זורק את כולם לבית החולים. הרופא הוא סטג'ר, מה הוא יודע, הוא אמר שהמשפחה לא מעוניינת בטיפול. איפה נשמע דבר כזה. אנחנו לא מעוניינים בטיפול? אנחנו כן מעוניינים, אבל לא כך. רצינו את הכי טוב, הגענו עד לפרופ' הפטר. הוא רצה לטפל, נתן לו כבר טיפול, מהרווחה רדפו אחרינו עם טלפונים ועם פאקסים. ואלה הרימו ידיים, הם אמרו מה אנחנו צריכים צרות על הראש, אתם לא שייכים לאזור, והעיפו אותנו.
היו"ר סופה לנדבר:
למה הילד בבית כבר חודשיים?
אמא - ב':
לא רוצים לקבל אותו לבית הספר. אין תשובות. ועדת השמה אני רוצה תשובה, איפה הפרוטוקול? ממשרד החינוך אני רוצה שהילד ילמד בתיכון עם עזרה.
הילד מכור לסמים פסיכיאטרים מהטיפול הפסיכיאטרי שהתברר כמיותר 

אמיר משה - עמותת מגן לזכויות אנוש:
"לגמול את הילד מהסמים שנתנו לו, זה מהלך שהוא קשה. אני מדבר עם אנשים, זה פשוט קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהתרופות שנתנו לו, ואם הוא לא פסיכוטי, אז סתם נתנו לו. "
סבא - י': "אני לא יכול להוריד אותם. " (התרופות)
אמא - ב': הלכנו לפסיכיאטרית בקופת חולים, היא אמרה לי שהיא עוד לא שמעה דבר כזה. היא גם דחתה אותי, לא רוצה לטפל בי. אז למי אני פונה?

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה


נקודות:
  • הנער אושפז במוסד פסיכיאטרי, וקיבל סמים פסיכיאטרים שאליהם התמכר. לאחר חצי שנה נתברר כי הדיאגנוזה של הפסיכוזה שקבעו לו בתחילה לא היתה נכונה.
  • פקידת הסעד גרמה לנער אישפוז פסיכיאטרי קשה, עם הוצאה מביתו ומשפחתו, למוסד פסיכיאטרי עם עוד חמשה נערים אחרים בחדר, ללא שיתוף משפחת הנער בתהליך.
  • עיריית אשדוד הפקירה את הנער לטיפול מחוץ לקהילה שלא הועיל לנער, אלא גרם לו נזק נפשי ופיסי.
  • פקידי הרווחה התנכלו למשפחת הנער בתואנות שווא של תקיפה, ותלונות במשטרה.
  • שירותי הרווחה באשדוד התחמקו והכשילו כל אפשרות של טיפול בקהילה.
  • פקידי הרווחה לא נותנים למשפחה את המידע שברשותם אודות הנער.
קישורים: