כשלון מערכת החינוך הישראלית | גדי בן לביא

מאי  2020 - בסרטון הזה אני מספר על הגורם האמיתי להידרדרות של מערכת החינוך.
זה משהו שהרבה אנשים יודעים עליו, אבל מפחדים להגיד אותו בקול רם.
וזה לא כיתות קטנות... למרות שתמיד נחמד ללמוד בקבוצה קטנה יותר.
וזה לא השכר של המורים... למרות שאני לא נגד זה שהם ירוויחו יותר.
וזה גם לא כל מיני סיבות אחרות שמדי פעם אני שומע עליהן...

זה הדבר הזה שנמצא מול העיניים של כל אלה שנמצאים בתוך מערכת החינוך ברמות השונות שלה ומשום מה בוחרים במשך שנים להתעלם ממנו והורסים במו ידיהם את המערכת שאותה הם אמורים לשרת.

ישנם כמובן הרבה מורות ומורים הגונים ואתיים, שלא מפחדים לומר את האמת בקול רם ולפעמים לעזוב את המערכת כדי לשמור על המצפון הנקי שלהם, אבל לצערי הרוב הגדול בוחר שלא להסתכל על האמת.

ויש גם אנשים כמוני שאף פעם לא מצאו את הצורך המוזר להיות פוליטקלי קורקט כדי למצוא חן בעיני מישהו או כדי לשמור על משרה שאני לא שלם איתה :-)

השינוי בדרך….

(מתוך הכנס BYE BYE ADHD)





"הרפורמה הכושלת של בריאות הנפש" מאיימת להפוך את ישראל למדינה של מסוממים

"הרפורמה הכושלת של בריאות הנפש" מאיימת להפוך את ישראל למדינה של מסוממים
מאת: יהודה קורן דובר עמותת מגן לזכויות אנוש

בתגובה לדו"ח מבקר המדינה ולתגובת ד"ר פישל בנושא כישלון הרפורמה בבריאות הנפש.

הרפורמה בתחום בריאות הנפש מיועדת לכאורה לחסוך בכסף, אך היא תוביל בסופו של דבר לגדילת מספרם של חולי הנפש, ולעליית ההוצאה הציבורית בתחום זה.

תקציב משרד הבריאות למתקני בריאות הנפש בשנת 2019 עומד על 14,882,000 ₪.
עם זאת, הרפורמה בנויה כך שהמטופלים מנותבים לקבלת טיפול תרופתי.
ברובו של תרופות שתופעות הלוואי ארוכות הטווח שלהן לא נחקרו.

תרופות פסיכיאטריות – כך מודים הפסיכיאטרים בעצמם- אינן מרפאות, אלה מקהות את הסימפטומים ויש להם תופעות לוואי רבות, לרבות אלימות ואובדנות.

בקרב מטופלים רבים, שחווים החלפה והגברה של הטיפול התרופתי, מדרדר המצב הנפשי, ואז מוצעים להם טיפולים בנזעי חשמל, שהוכרו כעינוי על ידי האו"ם.
כך מדרדרים המטופלים מטיפול אמבולטורי לאשפוזים, ומכאן לדרישה לעוד תקציבים, להרחבת בתי החולים ולהגדלת מספר המיטות.

עמותת מגן לזכויות אנוש קוראת לעצירת הרפורמה ולעריכת מחקרים סטטיסטיים הבודקים לאחור את הטיפולים ואת יעילותם האמתית.


בידי העמותה עדויות רבות של מטופלים על נזקי התרופות ונזעי החשמל.
אשמח לספק חומרים נוספים. לשירותכם, יהודה קורן 052-3350928.

Yodak8@gmail.com

"כל מה שלא מספרים לכם על פסיכיאטריה"

אפריל 2020 - תכנית הרדיו המיוחדת ברדיו החברתי הראשון

"כל מה שלא מספרים לכם על פסיכיאטריה".

אורח מיוחד מאוד: יהודה קורן, הדובר המיתולוגי של 'עמותת מגן לזכויות אנוש'.

העמותה חושפת במשך עשרות שנים הפרות של זכויות אדם בתחום בריאות הנפש ותיעדה מאות מקרים של התעללות פסיכיאטרית על צורותיה השונות.

- מהי באמת פסיכיאטריה
- מהי המטרה האמיתית של פסיכיאטריה
- האם פסיכיאטריה מרפאה באמת את הנפש
- הם עדיין נותנים שוקיים חשמליים בישראל
- האם תרופות פסיכיאטריות באמת עובדות
- מה הקשר בין פסיכיאטריה לשואה
- מה עומד מאחורי ההמצאה של הפרעת הקשב והריכוז
- ועוד מידע מרתק שלא תשמעו בשום מקום אחר



הרדיו החברתי הראשון

Oz Mizrahi

אבק אדם - בית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה"

אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב

רחוק מהעין, בתנאים מחפירים, סגורים חולים חסרי אונים בבתי חולים פסיכיאטריים פרטיים. אמא של דוד ספגה מכות רצח ואושפזה, ולו בכלל לא הודיעו. שלומי לא מקבל גרביים אפילו שכבר קר. לאמו לא נותנים לבקר אותו במחלקה הסגורה. והגרוע מכל: משרד הבריאות יודע על עשרות חולים שמאושפזים לא לצורך, אבל לא עושה הרבה בעניין. עובדה, כשצוות בדיקה הגיע אל אחד המוסדות הפרטיים לבצע בדיקה, הוא סולק באלימות על ידי העובדים. אולי בעקבות תחקיר "סופשבוע" יזוז משהו

האחות במחלקה הסגורה שבבית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה" שרבבה את ראשה החוצה דרך הסדק הצר. הצחנה הזדחלה מאחוריה בגניבה, הסתננה החוצה והכתה ישר בפרצוף. את דלת הפלסטיק, זו שמאחוריה רוחשים קולות, פרצי בכי וצחוק מקוטע, לא פותחים בדרך כלל. בטח שלא לבני משפחה הבאים לבקר לעתים רחוקות.

הכניסה למוסד "נווה שלווה" בפרדס חנהצילום: רמי שלוש
הכניסה למוסד "נווה שלווה" בפרדס חנהצילום: רמי שלוש


ביקורים הם עניין נדיר במקומות כאלו, זו כנראה הסיבה לכך שהאחות ג' מרשה לעצמה לגחך לנוכח בקשתה המשונה של עפרה (שם בדוי) לראות סוף סוף את החדר שבו מתגורר שלומי בנה (שם בדוי). עפרה חרדה לו מאוד. רק לפני שנה וחצי העבירו אותו הנה, לאחר שסבל מהתעללות מינית קשה מצד חוסה אחר במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי לא רחוק משם. היא נשבעה שלא תיתן לזה לקרות שוב.

בעלה עזב לפני עשר שנים, היא נותרה מאחור עם שני ילדים צעירים. שלומי, הקטן מהשניים, סבל מבעיות התנהגותיות כבר בגיל צעיר, עוד לפני שהיה בכיתה א'. הוא נשלח לבית ספר השייך לחינוך המיוחד, אך כבר בגיל 13 הומלץ לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי ומאז הוא שם. "הייתי לבד ולא ידעתי מה לעשות", מספרת עפרה, "העובדת הסוציאלית אמרה לי שאין מה לעשות עם ילד כזה ושחייבים לאשפז אותו במקום הזה".

עכשיו היא עומדת מול הדלת של המחלקה, ניצבת לנוכח הסירוב העיקש, הבלתי מתקבל על הדעת של האחות. "אני רוצה להיכנס פנימה. לראות את המיטה ששלומי ישן עליה, אני רוצה לראות את החדר שבו הוא גר", היא מסבירה לה בסבלנות. "חבובל'ה", עונה האחות בחביבות מאולצת, "את לא יכולה להיכנס, מסוכן בפנים, מישהו עלול לפגוע בך ואין לך ביטוח". עפרה המומה. בתמימות היא שואלת: "אז את אומרת לי בעצם שהבן שלי נמצא במקום מסוכן?". האחות מחייכת, חושבת רגע ואומרת: "כן. ועכשיו חכי יפה בחוץ עד שנוציא לך את שלומי".

אז היא יושבת בחוץ, מהדקת אל גופה את המעיל ומיטיבה את שיערה. האוויר הצונן של ראשית נובמבר לא נח לרגע, מטריף את צמרות האורנים, מערבל את זעקות האנשים הכלואים במחלקה. זה יום ההולדת של שלומי שחגג 24.

לפני שיצאה לדרך המפרכת מהעיר הדרומית שבה היא גרה אל בית החולים בפרדס-חנה עצרה בחנות, קנתה עוגת שוקולד ונרות יום הולדת קטנים. "תמיד לוקח להם המון זמן להכין אותו עד שהוא יוצא", היא קובלת בשקט. "הם צריכים להלביש אותו, כי הרבה פעמים הוא עירום. לא תמיד הם דואגים בכלל להלביש אותו. פעם הצלחתי להציץ פנימה וראיתי שהוא בכלל לא לבוש. שאלתי למה ועד היום לא קיבלתי תשובה".

בית החולים נוה שלוה בפרדס חנהצילום: רמי שלוש
בית החולים נוה שלוה בפרדס חנהצילום: רמי שלוש
70 מאושפזים ללא צורך

בשלושה אוטובוסים היא הגיעה עד המקום שבו נפגש הכביש עם דרך עפר מתפתלת, שם ירדה והחלה לצעוד עד לבית החולים, נזהרת שלא למעוך את עוגת יום ההולדת. פין ברזל מכופף פותח לרגע קצר מאוד את הדלת ושלומי יוצא. הוא עומד על השביל בחולצתו המוכתמת, במכנסיו הקרועים ובמבטו החלול. שלומי אבוד. השיער שלו גדל פרא והוא מבהיק בלובן רבבות קשקשים, ועל פניו שלא גולחו זה ימים מפציע חיוך. אמא.

"שלומי, לא קר לך? למה אתה נועל סנדלים", ממהרת אליו עפרה, מחבקת ותולה מבט שואל באחות. "רק מה-15 בנובמבר אנחנו נותנים גרביים", היא מקריאה בעל פה את התקנות. עפרה משיבה מלחמה: "אבל קר לילד! זה חורף עכשיו, הוא יהיה חולה!". האחות, נעליים סגורות לרגליה, בשלה: "לא קר. חוץ מזה, בתוך המחלקה חם ונעים וזה מה שחשוב".

כאן המקום לספר כי בשבועיים האחרונים הגיעו לחדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה חמישה חוסים מבית החולים "נווה שלווה". כל החמישה סבלו מהיפותרמיה. מנהל חדר המיון, ד"ר אשכר ג'לאל, שריבוי המקרים עורר את תשומת לבו, התריע על כך בפני משרד הבריאות ולשכת הפסיכיאטר המחוזי.

בין השנים 58'-66' נפתחו במדינת ישראל עשרה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים. מדובר בבתי חולים שהוקמו על ידי אנשים פרטיים אשר מצויים בפיקוח משרד הבריאות וזוכים למימון מהמדינה. במרוצת השנים נסגרו כמה מהם וכיום פועלים חמישה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים שבהם מאושפזים 862 אנשים שסובלים ממחלת נפש. המדינה משלמת עבור כל אחד מהם 250 שקל ליום אשפוז, לעומת כ-750 שקל המשולמים עבור חולה המאושפז בבית חולים ממשלתי.

משמעות הפער הזה היא שגם יזם הגון יתקשה לספק את צורכי המאושפזים וכמובן שכגוף פרטי, הוא מונע בין היתר מהרצון להרוויח. כך יש פחות רופאים, פחות אחיות, פחות עובדים סוציאליים, פחות מים חמים, פחות טיולים בחוץ, פחות גרביים, פחות חוגים, פחות מסיבות, פחות תרופות מתקדמות, פחות ידיים דואגות, פחות עיניים מרגיעות, פחות נשמה, פחות חיים.

אין הדברים אמורים לגבי כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים במדינת ישראל, אולם די בציטוט מדבריו של יחיאל שרשבסקי, הממונה על השיקום בשירותי בריאות הנפש, כדי להבין כיצד רואות הרשויות האמונות על הטיפול באנשים הללו את מצב העניינים: "מדובר בכמה מאות אנשים שבתי החולים השקיעו בהם עד כה מעט מאוד. למעשה הם היו ועודם החצר האחורית של מערכת האשפוז".

מקור בכיר במשרד הבריאות אומר כי ידוע להם שההנהלות של כמה מבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים מפעילות מניפולציה על החולים ועל משפחותיהם ומשכנעות אותם כי המקום הטוב ביותר עבורם הוא בית החולים שבו הם שוהים.

הנתון המזעזע ביותר הוא זה שנתגלה באקראי באחת הישיבות של המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה שהתקיימה במאי השנה. ד"ר אלכס גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש בישראל, קיבל את רשות הדיבור וסיפר אגב דיון בנושא אחר לגמרי, כי כבר לפני שנתיים בדק משרד הבריאות את החולים המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים וגילה כי 70 חולים מאושפזים ללא כל צורך. "אלו אנשים שצריכים להיות בהוסטלים בקהילה ואין הצדקה לכך שהם מאושפזים", אמר גרינשפון והוסיף: "גם מר שרשבסקי היה מעורב בתהליך הבדיקה והתקבלה ההחלטה שאותם 70 איש ישוחררו מבתי החולים הפרטיים".

בחדר הישיבות נכחו כל חברי המועצה הארצית לשיקום חולי הנפש, בכירי מערכת בריאות הנפש בישראל, אולם דומה כי הדברים לא ממש זכו להתייחסות, לפחות לא על פי הפרוטוקול החסוי מאותה ישיבה. היחידה שהזדעקה מן הדברים היתה סילביה טסלר-לזוביק, מנכ"ל ארגון "בזכות" ומשתתפת קבועה בישיבות המועצה.

"שמענו עדות מחרידה של ראש השירות שמספר כי כבר לפני שנתיים אותרו 70 איש שלא צריכים להיות מאושפזים, אך הם עדיין שם", אמרה טסלר-לזוביק באותה ישיבה. "איך ייתכן שהמצב הזה נמשך? איך ייתכן שאנשים שמתאימים לשיקום עדיין מאושפזים?". שרשבסקי ענה, לפי אותו פרוטוקול, כי הוא פגוע מדבריה כאילו המשרד פותר בעיות על גב החולים וכי "אנו לא מביאים כל דבר לדיון במועצה ואין לנו החובה להביא לדיון במועצה".

החולים הם הפרנסה

שרשבסקי אולי לא חייב בדיווח, אבל לפעמים רק התערבות עיתונאית מזיזה דברים. בשבוע הבא, בעקבות פניית "מעריב", יתלווה צוות מהמשרד לבטחון פנים אל אנשי משרד הבריאות שיגיעו אל כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים, על מנת להוציא משם את החולים שאינם צריכים להיות מאושפזים.

הצורך בליווי של אנשי המשרד לביטחון פנים נראה תמוה, אבל יש לכך סיבה. והיא די מדהימה. בדיון הנ"ל דיווח ד"ר גרינשפון לחברי המועצה כי באפריל השנה ניסה משרד הבריאות להוציא חלק מן החולים הללו, אולם נתקל באלימות מצד עובדי בית החולים אשר מנעו בגופם את כניסת אנשי משרד הבריאות לתוך שטח בית החולים.

בתשובה לשאלת "מעריב", הודה השבוע ד"ר גרינשפון כי אנשיו אכן הגיעו לבית החולים "החלמה ונופש" בנתניה, שם נתקלו באלימות כלפיהם מצד העובדים במקום.

מה עשו אנשיך לנוכח גילויי האלימות של אנשי הצוות?
"כמובן שעזבו את שטח בית החולים, אין שום סיבה שהעובדים שלי יחטפו מכות. הוריתי להם להגיש תלונה בתחנת המשטרה בנתניה, אבל השוטרים טענו שהם אינם יודעים היכן נמצא המקום. בסופו של דבר הגשנו תלונה, אך המשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור".

חשבת על כך שהאלימות שבה נוהגים האנשים האלו עלולה להיות מופנית גם כלפי חולים חסרי ישע? אתה ישן בשקט עם הידיעה שאלו האנשים המופקדים על שלומם של חולים?
"אני חי עם זה בסדר גמור מסיבה אחת ויחידה: אם המשטרה ובית המשפט לא חושבים שצריך לתמוך במשרד הבריאות, אז זו כבר אינה בעיה שלי. בנוגע לאלימות שהם הפנו כלפינו, אני לא מסכים שזו אלימות שעלולה להיות מופנית כלפי החולים. החולים הם הפרנסה שלהם ואנחנו באנו לקחת מהם את הפרנסה".

אבל מי שאלים תמיד אלים, לא?
"לא. מעולם לא קיבלנו תלונות על אלימות במקום הזה ואין צורך להאשים סתם. הם עשו את עבודתם נאמנה במשך שנים וזו עבודה קשה מאין כמוה".

מה עם החולים שאין הצדקה לאשפוזם, אותם באתם לפנות?
"הם עדיין שם".

דעתי לא נחשבת

גם שלומי שם. מביט באמא שחותכת לו פרוסה מהעוגה על ספסל עץ ברחבת הכניסה. הוא, כמו חבריו למחלקה, אף פעם לא יוצא החוצה וביקור נדיר של אמא מזמן לו חוויה חד-פעמית של הצצה לעולם האמיתי. "יש להם חצר פנימית שאליה הם יוצאים לפעמים לטייל", סיפרה האחות ג'. "אבל החוצה ממש אנחנו לא יכולים להוציא אותם".

מנתוני משרד הבריאות עולה כי מתוך 862 החולים, 13 מאושפזים למעלה מ-40 שנה. הייתכן שאותם אנשים לא יצאו החוצה במשך עשרות שנים? בהחלט. אבל לא רק זאת: בבית החולים "נווה שלווה" אין מסיבות, אין חוגים, אין מוזיקה, בקושי טייפ עלוב שמפיק מנגינות לא ברורות באירועים מיוחדים.

רווחתו של החולה לא מעניינת אף אחד. "בעלי הבית לא נגישים בכלל", אומרת ג'. " זה לא מעניין אותם, הם אנשי עסקים, רוצים להרוויח. גם הגרביים, המים החמים והחימום בחדרים לא תלויים בנו. ברגע שמספקים לי אותם אני יכולה לספק אותם לחולים, ולא דקה אחת קודם".

שלומי מתענג על הידיעה שביום רביעי יחגגו לו יום הולדת במחלקה. הוא רוצה שג' תגיד לו מתי בדיוק תהיה המסיבה לכבודו. "ברביעי הזה או ברביעי הבא?", הוא חוזר ושואל ללא הרף, "ומה אני אקבל מתנה?". אבל ג' לא עונה, היא מדברת עם אמא של שלומי, מסבירה שכבר אמרה לרופא ששלומי לא צריך להיות במחלקה הסגורה: "לפני חודש דיברנו על זה. אמרתי לרופא שזה לא המקום שלו כאן ושהוא צריך לעבור להוסטל, לאיזו מסגרת שיקומית". עפרה מזדקפת בתקווה: "ומה אמר הרופא?". ג' נאנחת: "הוא חושב שהוא עלול לברוח. אבל זהו, מאז לא דיברנו על זה".

הדרך היחידה להיכנס לבית החולים עם עפרה היא להתחזות לבת משפחה. האחות, כך ניכר מתשובותיה, אינה רגילה לשאלות נוקבות מצד קרובי משפחה. ליתר דיוק, היא אינה רגילה כלל לשאלות מצד קרובים. כאשר אני מתערבת בשיחה היא נדרכת.

איך את מסוגלת לחיות עם העובדה שאת יודעת שהבחור לא צריך להיות במחלקה סגורה ובכל זאת הוא כאן? המצפון שלך שקט?
"דעתי לא נחשבת כאן. יותר נכון, עדיף שאשתוק, כי אם אבלבל את המוח יותר מדי עם הדעות שלי מהר מאוד יראו לי את הדלת החוצה. תביני, הוא פה במחלקה כי זה משתלם להם הרבה יותר מאשר שיהיה בהוסטל. שם הם יקבלו עבורו 150 שקל ליום, וכאן הרבה יותר".

את בטח יכולה להביע את דעתך במסגרת ישיבה שבועית עם הרופאים, הרי את כאן רוב הזמן.
ג' צוחקת. "אין כאן ישיבות צוות. המוסד הזה לא קיים כאן. כל אחד עושה את העבודה שלו וזהו. את מי בכלל מעניינת הדעה שלי?".

שלומי מספר לי שהוא אוהב את זוהר ארגוב, אבל הוא מפוצץ בכדורים, השיר בורח לו דרך הרווחים שבשיניים, דרך השפתיים חסרות התחושה, דרך הלשון שאיבדה שליטה. הוא מת לשיר ולא מצליח. אנחנו יושבים על ספסל העץ בלב גינה קירחת וריקה ושרים "בדד". הוא מצליח לפרקים, אבל בעיקר שובר את הלב. הילד הזה, שרוב חייו סגור מאחורי דלתות נעולות, מתגעגע לחיות, לשיר, מתגעגע לאיזו תשובה ושואל: "מתי יעבירו אותי להוסטל? " ו"מה את רושמת?", ואחר כך שואל: "מתי אני אצא מפה?". וכשאני אומרת לו: "אני לא יודעת", אז הוא ממשיך: "אז מי יודע?", והשאלה נשארת תלויה באוויר.

לא שואלים את המשפחה

את סילביה טסלר-לזוביק שום דבר כבר לא מפתיע מאז אותה ישיבה שבה התברר לה כי כבר שנתיים יודעים בכירי משרד הבריאות על עשרות המאושפזים שלא לצורך. "המחדל הוא משולש", היא אומרת. "איך קיימים בתי חולים בתנאים כאלו? איך נמצאים אנשים בבתי חולים ללא צורך קליני? ואיך קורה שבכירים במערכת יודעים על כך ולא משלמים מחיר על העוול הזה?". לדידה התשובה ברורה לחלוטין: "זו אוכלוסייה חלשה וחסרת מגן שאף אחד לא מקשיב לה. גם המעגל הקרוב למאושפזים במקומות הללו שייך לשוליים החלשים במדינה: זקנים, חולים, כאלו שבאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ואין להם את האמצעים והיכולת להקים קול זעקה".

יום לאחר הישיבה היא שלחה מכתבים לכל מי שאפשר. לשר הבריאות דני נוה, למבקר המדינה (דאז) השופט אליעזר גולדברג, ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לפרקליט המדינה ערן שנדר, לראשי מערכת בריאות הנפש ולנציגי העמותות הפועלות למען חולי הנפש בישראל. התשובות שקיבלה נעו בין התעלמות בוטה לדחייה מנומסת. היא כועסת בעיקר על האבסורד שבכל העניין.

"מערכת הבריאות אמורה לפקח על בתי החולים הללו, לוודא שהם מטפלים היטב בחולים חסרי ישע. איך קורה שהמערכת הזו מסתירה למעלה משנתיים את דבר קיומם של 70 חולים שלא צריכים להיות שם? איך אני יכולה לסמוך על מערכת כזו שמועלת בתפקידה ומפקירה את החולים בידיים אלימות ביודעין? אני לא סומכת עליהם. הם אומרים 70, אולי זה הרבה יותר? בתי החולים הללו מוסתרים מעין הציבור. אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם בפנים, ואם לא נותנים לנציגים בכירים של המדינה להיכנס כדי לבצע את חובתם, איך יתייחסו לבני משפחותיהם של החולים, לחולים עצמם?".

אמו של דוד (שם בדוי) מאושפזת מאז היתה בת 28, היא חיה קרוב ל-20 שנה בבתי חולים פסיכיאטריים. דוד מנסה בדבקות נוגעת ללב לראות מה קורה מעבר לדלתות הסגורות. הוא איש צעיר בן 31 שלא ידע מעולם יום אחד של חסד. כשהיה בן 13 אושפזה אמו לראשונה עקב התמוטטות עצבים.

אביו עזב את הבית ונעלם, והוא נשאר עם סבו וסבתו בעיירה הצפונית שבה הוא חי עד היום. "היא היתה שוברת דברים בבית, מתרגזת ומשתוללת. הפסיכיאטרים לא ממש ידעו איזה טיפול לתת לה, אז הם ניסו כל מיני קוקטיילים", הוא נזכר. "בשנים הראשונות היא היתה יוצאת לחופשה מדי פעם, אבל עם הזמן הפסיקו לשחרר אותה והמצב שלה הלך והידרדר".

כשהגיע לגיל 18 הפך דוד לאפוטרופוס של אמו. עד שנת 2002 היא היתה מאושפזת בבית חולים ממשלתי, אולם אז נודע לו כי עומדים להעבירה. "יום אחד קיבלתי מכתב ובו הודעה שהתקיימה ועדה בה הוחלט להעביר את אמא ל"החלמה ונופש". את מבינה? הם עושים מה שבא להם, לא מתייעצים עם בני המשפחה ולא שואלים את האפוטרופוס. אבל אני נאבקתי בכל הכוח. ידעתי שהמקומות האלו נוראיים ושהתקציב שם זעום. החלטתי שאני לא אתן בשום אופן שיעבירו אותה, היא לא איזה חפץ שאפשר לעשות איתו מה שרוצים". הוא כתב לכל גורם אפשרי והצליח לדחות את רוע הגזרה. אמו הועברה לבית החולים הממשלתי בטירת הכרמל.

לאחר שנתיים ביקשו הרופאים את רשותו של דוד לטפל באמו באמצעות מכות חשמל, בטענה שמיצו את כל אפשרויות הטיפול האחרות. "שוב התנגדתי", מספר דוד. "האישה הזאת סובלת כל כך, לא אתן שעוד יוסיפו על הסבל שלה". הפעם התגובה היתה מהירה. דוד קיבל מברק ובו הודעה כי הוחלט להעביר את אמו לבית החולים "נווה שלווה" בפרדס חנה. הוא פנה שוב לכל מי שאפשר, כתב לפסיכיאטר המחוזי, לד"ר גרינשפון ולסגנו. הוא חיפש סיוע משפטי, אוזן קשבת ואיזו הבנה לטיעוניו.אך הפעם זה לא עזר.אמו אכן הועברה ל"נווה שלווה". בסוף ספטמבר השנה הגיעה האם לבית החולים. "ביקשתי שייתנו לה לצאת הביתה לחופשת ראש השנה", מספר דוד, "אבל הם סירבו. טענו שהיא חולה חדשה ואי אפשר כבר להוציא אותה לחופשה, זה מוקדם מדי".

"המדינה הפריטה אותה"

מכאן התגלגלו האירועים במהירות. במהלך חג הסוכות דוד קיבל שיחת טלפון מבית החולים הלל יפה בחדרה, על הקו היתה עובדת סוציאלית של בית החולים שהודיעה לו כי אמו אושפזה אצלם בשל חבלות קשות בפניה, באפה, בזרועותיה ובכל גופה. "הם רצו שאחתום על הסכמה לניתוח אף דחוף שהיו צריכים לעשות לה. היא הגיעה לשם עם אף מרוסק, עם לסת שבורה. המצב שלה היה גרוע, אז נאלצתי לחתום על הטופס באמצעות פקס וכשהגעתי היא כבר היתה אחרי הניתוח".

אז גם התברר לדוד לראשונה שהפציעה אירעה יומיים לפני שהגיעה לבית החולים הלל יפה וכי סבלה כאבי תופת במחלקה הפסיכיאטרית מהחתך בראש, מהאף המרוסק ומהחבלות הקשות בכל הגוף, וכל זאת בלי שאף אחד הגיש לה סיוע ואף לא עידכן את דוד במצבה."' נווה שלווה' לא הודיעו לי אפילו שפינו אותה לבית החולים", הוא אומר, "אני רק מדמיין את הימים שבהם היא סבלה כל כך ונקרע לי הלב. זאת אישה ששירתה בצבא, למה זה מגיע לה? המדינה הפריטה אותה, הוציאה החוצה מהמערכת וזרקה לכלבים".

בית החולים הלל-יפה בחדרה הגיש תלונה במשטרה, אולם עד כה לא נעשה דבר בנדון. דוד, מצדו, לא מתכוון להרפות. הוא עושה הכל כדי להבין מה בדיוק קרה. כשהתקשר, אחרי ההלם של הימים הראשונים שבהם שהה ליד מיטת אמו, אמרו לו אנשי "נווה שלווה" שהם לא נותנים שום הסברים בטלפון וכי אם הוא רוצה, שיגיע בעצמו. השבוע הוא נסע לבית החולים. להלן תמליל השיחה:

דוד: "נדהמתי מזה שלא הודעתם לי על מה שקרה. זה דבר בסיסי. אני הבן שלה, אני האפוטרופוס שלה. נראה לך הגיוני שאני צריך לשמוע את זה מבית החולים דקה לפני שהיא נכנסת לניתוח? ואז התקשרתי אליכם, את ענית לי ואמרת: 'החוק אומר שאנחנו לא מחויבים להודיע למשפחות'. זוכרת?".
האחות ר': "נכון".
דוד: "אני רוצה שתסבירי לי איך זה קרה לה, מה בדיוק קרה לה, מי עשה לה את זה ולמה?".
האחות ר': "זה בית חולים פרטי, נכון?".
דוד: "לצערי, כן".
האחות ר': "סליחה, התאונה עם העין (התרחשה לפני מספר שנים בבית החולים שבו היתה אמו של דוד מאושפזת) קרתה בבית חולים ממשלתי, נכון?".
דוד: "נכון".
האחות ר': " אתה רואה? לא הממשלתי או הפרטי יוצרים את המצב, אלא החולים עצמם. והחולים יכולים להיות נחמדים ולא פוגעים ויש חולים מסוכנים. אני עבדתי פעם ב'שער מנשה' והיו שם מחלקות משפטיות של רוצחים, שודדים, ושמה כל רגע עלול לקרות דבר כזה. עכשיו, כמה צוות שלא יהיה, אנחנו יכולים לעמוד חמישה אנשים, ופתאום חולה מקבל איזשהו. . . טראח עושה ככה. . . לידנו ! החולה ייפול ויקרה לו משהו. לא כל הזמן יכולים להיות על ידה. ולא כל הזמן אפשר לסגור אותה. אמא שלך במקרה הנוכחי היתה קצת לא שקטה ולא יציבה. מה שאנחנו עשינו להגנתה, סגרנו אותה. אי אפשר לסגור אותה ל-24 שעות. רחמנות. היא יושבת וצועקת 'דוד! בוא!' הלב לא יכול. אז נתנו לה קצת מנוחה".

"יש לי דעות משלי"

בשלב זה מתארת האחות את התנהגותה של החולה, שבעקבותיה הוחלט להעבירה אל המחלקה הסגורה, באחריותה של ר'. היא מספרת, בין השאר, על כך שהיא ניגשת לחולים, מחבקת ומנשקת אותם, מפגינה כלפיהם יחס אמהי, כזה שלא כל חולה נהנה ממנו.

האחות ר': "יש כאלה שברגע שהיא נוגעת בהם נותנים לה בוקס".
דוד: "אבל לפי מה שראיתי חיבלו בה בצורה לא רגילה. היא היתה חבולה בכל הגוף, בראש. זה היה יותר מכמה דקות שחיבלו בה. היו לה סימנים בכל הגוף!".
האחות ר': "לא. הסימנים בגוף זה גם מנפילות שלה. לא צריך כמה דקות. בוקס אחד והחולה הולך. עכשיו, אני לא רואה את המכה באותו רגע. כחול נהיה אחרי 24 שעות. לא קורה לך שאתה נחבל כשאתה מקבל מכה?".
דוד: "אבל זה כל הגוף שלה. זה לא בוקס אחד. הרופאים אמרו לי: 'תשמע, אנחנו לא ראינו דבר כזה'". האחות ר': "שלא יספרו מעשיות! אנחנו שולחים אליהם לא פעם מקרים כאלה. הרי יש לנו פה הרבה כאלה שכל הזמן מקבלים כחול, נותנים מכות".
דוד: "אבל הראש שלה! למה לא לקחתם אותה למיון? למה החזקתם אותה פה יומיים?".
האחות ר': "דוד, דוד, את זה תבקש מד"ר ניקולאי את התשובה. אני לא רוצה פה להיכנס. יש לי דעות משלי. אל תגיד שר' אמרה ככה. אתה תגיד שבזה ר' אמרה ש'היא לא מתערבת', 'זה לא עניין שלה', והיא נתנה לי תשובות על הכל".
דוד: "מה עם האף? נשבר לה האף!".
האחות ר': "לא, לא. לא נשבר לה האף".
דוד: "מה עם הדם? היא איבדה דם, היו צריכים לתת לה שש מנות דם!".
האחות ר': "היא אנמית. יש לה אנמיה כרונית".
דוד: "אז למה לא בדקתם את זה קודם? היא חולה שלכם. היא הגיעה למצב קשה של חוסר דם וזאת אחריותכם".

חיי סבל מתמשכים

בהמשך השיחה נדהמת האחות ר' מהבקיאות שמפגין דוד בכל הנוגע לרמות ההמוגלובין בדם (חלבון נושא חמצן). היא מנסה את כוחה, אך נכנעת לבסוף כשדוד מוכיח לה שאמו הגיעה ל"נווה שלווה" עם רמת המוגלובין 12 ואילו כשאושפזה בבית החולים הלל יפה נמצאה אצלה רמת המוגלובין 6. היא שוב מפנה אותו לרופא. ואז מגיעה השיחה אל פרטי המקרה עצמו.

האחות ר': "חולה דחף אותה על הרדיאטור. היא חטפה את המכה לא מרצפה ולא מקיר".
דוד: "וגם באף?".
האחות ר': "לא, לא, לא. או שהיא נפלה בעצמה על הפנים או שדחפו אותה".
דוד: "אבל את אמרת לי שהכניסו לה אגרוף. את אמרת לי!".
האחות ר': "אני אמרתי לך כי זה מה שמסר לי אחד האנשים. עבר מטפל וראה במקרה. הביאו אותה אל האח במרפאה והוא קרא לרופא המטפל, שאר הטיפול זה עניין של רופא מטפל. אם כן העבירו אותה לבית החולים או לא העבירו אותה לבית החולים, את זה (מנמיכה את הקול) תבקש מהרופא. אני לא נכנסת לזה. לא אני וגם לא האח שהיה כאן. זה לא תפקידנו להגיד לרופא מה לעשות, תפקיד הרופא להחליט מה לעשות וזה לא ענייננו. אתה מבין? מה שעשו עשו וזכותך המלאה לברר למה. את כל השאלות שאתה שואל אותי תשאל את ד"ר ניקולאי".

דוד לא היה מוכן לסיים את השיחה עד שימצה גם את עניין הדיווח.
האחות ר': "גם העובדת הסוציאלית של בית החולים התפלאה שלא דיווחנו לך, אז היא הלכה ובדקה ובאמת ראתה שאני צודקת. אמרתי לה: 'תראי, אני לא עובדת כאן יום-יומיים ואני יודעת שזה לא מחובתנו".
דוד: "אבל תגדילו ראש!".
האחות ר': "אתה יודע שאת כל השיחות איתך עשיתי מפלאפון (הנייד הפרטי שלה - מ.ב.פ). אין לנו קו טלפון אחר הצהריים. וזו מחלקה אחרת. אני לא יכולה להרים טלפון ולצלצל אליך".
דוד: "מה זאת אומרת אין קו? אתם בית חולים! אני לא מבין".
אחות ר': " אנחנו בית חולים פרטי. שומרים על הקווים, שומרים על הכסף, שומרים על הכל. רופא מטפל אחראי בלבד לתת לי שיחת טלפון אליך".
דוד: "אז לא יכולת לבקש מהרופא המטפל שיחת טלפון אחת אלי? זה מקרה חריג!".
האחות ר': "אני יוצאת למשרד, אני עוזבת מחלקה. אני כאחות אחראית לבד לא יכולה לעזוב מחלקה. אנחנו מחויבים רק כשהחולה מתאשפז".
דוד: "את לא יודעת מה זה פתאום לקבל טלפון ובו מודיעים לי שאמא הולכת לעבור ניתוח. את לא יודעת מה עבר עלי".
האחות ר': "תאמין לי שמאוד הייתי רוצה לעשות דברים שאני מנועה מלעשות אותם".

העובדת הסוציאלית ב' מגיעה למחלקה במקרה ותורמת את שלה לדיון. היא מסבירה לדוד איך בדיוק זה קורה: "בן אדם כמוה יכול לברוח מעצמו? הבעיה נמצאת אצלה. היא נותנת גירוי לאנשים לבוא לתקוף אותה, לתת לה את. . . לא משנה איפה היא תהיה". ומסכמת האחות ר': " אנחנו רק בני אדם. כל דבר יכול להתפספס פה ושם. זה לא בגלל שזה בית חולים פרטי. זה היה יכול לקרות גם עם צוות של עשרה".

דוד מספר על הזנחה קשה במחלקה, עוד לפני המקרה שבו נפצעה. "כשהגעתי אליה לביקור בפעם הראשונה הזדעזעתי. מהריח שלה היה ברור שלא קילחו אותה כבר כמה ימים. כשביקשתי שיקלחו אותה אמרו לי שאי אפשר ושיש זמנים מיוחדים". כשהגיע עם סבו המבוגר שרצה לבקר את בתו, נאלץ דוד לעבור שוב דרך ייסורים: "הוא אדם מאוד חולה. בימיו האחרונים הוא רוצה לראות את הבת שלו. כשהגענו הנה אחרי נסיעה ארוכה אפילו לשירותים אי אפשר היה לקחת אותו. אין כאן שום תנאים למבקרים, התחננתי שייתנו לי להכניס אותו למחלקה".

דוד אומר שלחיות בבית חולים פסיכיאטרי זה להיות נידון לחיי סבל מתמשכים: "אני שם בלילה את הראש על הכרית וחושב איך היא סובלת. קם בבוקר וחושב איך היא מתייסרת. לפעמים אני הולך לבקר אותה רק כדי להרגיש שיש לי אמא. אני יודע שהם לא אוהבים את כל הפניות והנדנודים שלי, הם לא סובלים את זה שאני כותב מכתבים ושואל שאלות, אבל אמא היא כל מה שיש לי בחיים ואעשה הכל שהיא תפסיק כבר לסבול".

כתב אישום עצמי הנתונים מצביעים על כך שבבתי חולים ממשלתיים משחררים כמעט 98 אחוז מהחולים בתוך שנה, בעוד שבבתי החולים הפרטיים 88 אחוז מן החולים מאושפזים למעלה מארבע שנים. כל הגורמים מודעים לכך שבתי החולים הפרטיים נגועים בניגוד עניינים חזק, אין להם עניין לשחרר חולים משום שבעשותם כן הם מאבדים אוטומטית תקציב נוסף לעסק שלהם.

במאי 2004 הודיע משרד הבריאות לארבעה בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים כי בכוונתו להפסיק את התקשרותו איתם: "אילנית" בפרדס חנה, "החלמה ונופש" בנתניה, "נווה יעקב" בפתח תקווה ו"נאות מרגלית" בראשון לציון. ארבעתם עתרו לבג"ץ נגד ההחלטה, אולם לפני מספר שבועות דחה בית המשפט את עתירתם.

בבית החולים "נווה יעקב" בפתח תקווה שידרו השבוע אווירה של עסקים כרגיל. כאשר הזדהיתי כבת משפחתו של אדם המועמד לאשפוז ערכו לי סיור מקיף וגאה בבית החולים. המזכירה הרפואית הסבירה לי מה הפרוצדורה שיש לעבור כדי לאשפז קרוב משפחה וכמובן לא הזכירה ולו ברמז את העובדה שהם מועמדים לסגירה בחודשים הקרובים. גם שם לא התירו לי לראות את המחלקה הסגורה בטענה ש"מסוכן שם מדי".

"נווה שלווה", אגב , אינו מיועד כלל לסגירה והוא מתוכנן להמשיך ולפעול במתכונתו הנוכחית. טסלר-לזוביק טוענת כי התגובה שהגישה פרקליטות המדינה לעתירה מהווה כתב אישום עצמי קשה ביותר בכל הנוגע להתנהלות המערכת הפסיכיאטרית הפרטית. "הם מתארים שם משא ומתן שהתמשך על פני שנתיים וחצי במהלכן ניסו לשכנע את בתי החולים הפרטיים בבחירת חלופות לשירות שאותו הם נותנים כיום".

כך, למשל, הוצע להם להסב את עצמם למוסדות שיקום כמו הוסטלים או דיור מוגן בתוך הקהילה, אולם הם סירבו, התנגדו נמרצות, הכשילו את התהליך במתכוון והמשא ומתן איתם הסתיים בלא כל תוצאות. טסלר-לזוביק טוענת כי תיאור זה ממחיש את חדלונה של מערכת הבריאות. "אלו האנשים שבידיהם מופקד שלומם של חולים רבים. הם אינם מסוגלים לעשות את הדבר הפעוט ביותר: ליישם החלטות שהם עצמם קיבלו לאחר הבנה מעמיקה כי יש לשנות את המצב".

דוד אומר כי לו היה צריך לעשות בחירה בין להיות חולה נפש ובין להיות חולה סרטן, היה בוחר באופציה השנייה. "חולה סרטן יודע לפחות שהסיוט שלו ייגמר יום אחד והוא ימות. חולה נפש יכול לחיות עד גיל 80 ולסבול יום-יום עד הרגע האחרון. כשמישהו מברך אותי או מחייך אלי אני מחייך בחזרה, אבל בפנים אני מת. אני חי את הסיוט של אמא כל יום מחדש".

אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב
אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב

הזוועות המתרחשות בין כותליו הקרים של בית חולים פסיכיאטרי נוה שלוה

מפטרים ומכסים , מרב בטיטו-פריד | 26/11/2005  , מעריב

תחקיר "סופשבוע" חשף את המציאות הקשה בכמה מביה"ח הפסיכיאטריים הפרטיים בארץ. כעת כמה מהעובדים במחלקות הסגורות החליטו לצאת לאור

ימים סוערים עברו על בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי "נווה שלווה" מאז חדר מעט אור אל החשיכה שהורגלו בה החולים, בני משפחותיהם ועובדי המקום. היטב כיסה החושך את הזוועות המתרחשות בין כותליו הקרים של המקום.

בין עשרות הפניות שהגיעו למערכת "סופשבוע" בעקבות פרסום הכתבה לפני שבועיים בלטה תגובתם של האנשים מבפנים, שהיו עדים לדברים. בכירים כזוטרים, ותיקים כצעירים, רופאים כאחים, כולם תיארו את ההזנחה, את האטימות אל מול סבלם של החולים, את הציניות בכוחם של אלו המופקדים על שלום חסרי הישע וגם את כוחו של ההרגל.

הם סיפרו על שנים רבות של עבודה במציאות תחת הוראת בעלי המקום, שאותה ניסח אחד הבעלים, דב וידר: "המטרה היא שהחולים יהיו בשקט ויישארו בחיים. חוץ מזה לא מבקשים מכם כלום. אל תהיו יותר מדי חכמים, אל תהיו צדיקים גדולים". זו גם הציפייה של שאר בעלי המקום, ציפורה פרל, חתנה חנוך ובתה רינה, המשמשת מעת לעת גם עובדת סוציאלית במקום.

"נווה שלווה" הוא היחיד מבין בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים שאמור להמשיך ולפעול גם אחרי פברואר הקרוב. היתר ייסגרו. בדק הבית שערכו ב"נווה שלווה" בעקבות הכתבה לא כלל תוספת דחופה של גרביים חמים לחולים, הגדלת שעות הפעילות של תנורי החימום או תוספת כוח אדם במחלקות.

ב"נווה שלווה" הלכו על האופציה הנוחה: הם הישעו את נילי, האחות הראשית של המחלקה הסגורה, זו שצוטטה בכתבה ללא ידיעתה כשהיא מנסה להסביר, בין השאר, שורה של מחדלים לכאורה שנעשו בתוך בית החולים. הצעדים כלפי השניים, שאותם הגדיר וידר כ"החלטה של משרד הבריאות", היו טאטוא שגרתי אל מתחת לשטיח המרופט של בית החולים. אבל היום, יותר מתמיד, ברור שיש לכלוך שלא ניתן להיפטר ממנו בשום דרך.

"לא מבינים כלום חוץ ממכות"
אלי זגורי, 42, הגיע לעבוד כמטפל במחלקה הסגורה של "נווה שלווה" לפני כחמש שנים. זגורי מספר כי נדהם לגלות שכספי הקנטינה של החולים נעלמים. מדובר בתקציב של 400 שקל לחודש עבור כל חולה, המגיע מכספי הביטוח הלאומי וממקורות נוספים. זהו כסף העומד לרשות החולים כדי שיוכלו לקנות דברי מתיקה, סיגריות ופינוקים קטנים.

"הם מפחדים פחד מוות מישיבות", אומר זגורי, "לא רוצים ששום דבר ייכתב באיזה פרוטוקול, אבל לחצתי שתהיה ישיבת צוות כי ראיתי שהחולים לא מקבלים כלום. הדבר היחידי

שרובם מקבלים פעמיים בשבוע זה ממתק קוקוס שעולה משהו כמו חצי שקל. חולים שמתפרעים ויושבים לצוות על הנשמה מקבלים חפיסת סיגריות ליום. רציתי להבין לאן נעלם כל הכסף, אז ביקשתי שתהיה ישיבה".

בישיבה שהתכנסה לבסוף השתתפו אחראי מחלקה, אחות ראשית ורופאים. זגורי העלה חשד כי נגנבים כספים מהחולים. הוא דיבר על המחסור בכוח אדם, הסביר כי שני אנשי צוות על 70 חולים זה מצב בלתי אפשרי ולא הזכיר במילה את התנהגותו האלימה של האח הראשי במחלקה, הלל בק, כלפי חולים.

ראית את האח הראשי מכה חולים ולא דיווחת על זה?
"לא רק אני ראיתי, כולם ראו וידעו. אבל אני הייתי חדש אז וחשבתי לתומי שהכל קורה בגלל הלחץ שנוצר מכך שאין מספיק כוח אדם במחלקה. קשה מאוד לטפל בקרוב ל-70 חולים כשזה רק אתה ועוד שני אנשי צוות. הנחתי שאם ההנהלה תדאג לעוד עובדים הוא יהיה פחות עצבני ולא יכה אותם".

מה הוא עשה להם?
"הוא היה נותן מכות. כשהייתי אומר לו 'תפסיק', הוא היה אומר לי 'אלה מכות חינוכיות. האנשים פה לא מבינים כלום חוץ ממכות'".



"הוא עושה מה שהוא רוצה"
בימים אלו הגיש זגורי באמצעות עורך דינו, גתאי ברלל, תביעה נגד בית החולים "נווה שלווה". מתוך כתב התביעה: "לנוכח מעשיו של המנהל האלים (הכוונה להלל בק - מ.ב.פ) עמד התובע בפני דילמה קשה: מחד, חובתו החוקית והמוסרית, כאדם, כאזרח וכעובד, היתה לדווח על מעשיו של המנהל האלים למנהלי הנתבעת ובהמשך גם לרשויות המדינה כדי להביא להפסקתם.

"מאידך חשש התובע כי לאור קשריו הטובים של המנהל האלים אצל בעלי השליטה של הנתבעת עלול הוא עצמו להיפגע מדיווח שכזה על אודות המנהל האלים (מה שבפועל אמנם קרה). מה גם שהמנהל האלים סיפר כי כבר עמד בעבר לדין בעבירות של הכאת מטופלים וכי "איש איננו יכול לו" ו"הוא עושה מה שהוא רוצה".

המנהל האלים אף הרבה להתפאר אודות הקשרים הטובים שיש לו עם בעלי השליטה אצל הנתבעת, כדי להרתיע עובדים מסורים, כדוגמת התובע, מלהתלונן אודותיו.

"משך תקופה ניסה התובע לשכנע את אותו מנהל אלים כדי שיפסיק ממעשיו. יצוין כי בין התובע לבין אותו אדם היתה מערכת יחסים אישית, שלא קשורה היתה למקום העבודה, והתובע קיווה כי בעקבות יחסיהם ייאות אותו מנהל לחדול ממעשיו המעוותים כלפי המטופלים".

במחלקה הסגורה של "נווה שלווה" יש הגבלה חמורה על כביסה נקייה. בכל בוקר מביאים אל המחלקה מספר קבוע של חולצות ומכנסיים נקיים. קרה ואחד החולים ליכלך או קרע את הבגד, לא יקבל נקי במקומו.

"זאת הסיבה שבזמן האוכל הלל היה בלחץ שמא ציפורה (פוגל, המנהלת-מ.ב.פ) תיכנס ותראה את אחד החולים בלי סינר", אומר זגורי, "היא היתה כועסת שהבגדים מתלכלכים, כי אז צריך לכבס יותר".

ח .ע (השם המלא שמור במערכת), כבן 50, אחד החולים במחלקה, לא אהב את הסינר שהלבישו לו ובכל ארוחה, במין מרד פרטי עקשן, היה מנסה להסיר אותו. זגורי: "הלל היה מתעצבן עליו. יום אחד, כשח' ניסה להוריד את הסינר, הלל היכה אותו באגרופים ובבעיטות. תוך שניות ח' הפסיק להגיב ונכנס למין אפאתיה. רק אחרי יומיים פינו אותו לבית החולים, משם הוא לא חזר יותר. לנו אמרו שהוא נפטר מדלקת ריאות. האיש הערירי הזה, אף אחד לא התעניין בו כשהוא חי וגם לא מדוע הוא מת".

האירוע שבו נפטר ח.ע מצוין בכתב התביעה שהגיש בא כוחו של זגורי כמפנה בהתנהלותו של זגורי: "התובע שחש כי לא יוכל להחריש עוד, בפרט לאחר אירוע שבו הכה המנהל האלים מטופל אשר מספר ימים לאחר מכן נפטר בבית חולים רגיל (הלל יפה בחדרה - מ.ב.פ), החליט לעשות מעשה, וביום 21 במרס 2004 פנה אל מנהל בית החולים, מר דב וידר, במכתב תלונה.

"בעקבות מסירת מכתב התלונה זומן התובע בדחיפות לישיבה עם מנהל בית החולים, מר דב וידר, מנהל המשק, מר חנוך ברק (שהוא גם חתנה של הנתבעת גב' ציפורה פרל) וגב' רינה, בתה של גב' ציפורה פרל. במהלך הישיבה הרימו בעלי הסמכות והשררה קול על התובע ואיימו עליו כי אם לא יחזור בו מן האמור במכתב יפוטר באופן מיידי". 

אלי זגורי. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי

"הטיח את ראשו של החולה בדלת"
ש .כ, גם הוא חולה במחלקה הסגורה, היה נוהג לבדוק שכל החולים קיבלו אוכל. במין אובססיה הלך אחרי האח שחילק את האוכל ווידא שכל הצלחות מלאות. "גם זה הרגיז את הלל", נזכר זגורי, "ויום אחד, במהלך ארוחת הצהריים, הוא פתח בריצה פתאומית אחרי ש', תפס לו את הראש והטיח אותו בדלת. אמרתי לו: 'עזוב אותו,תן לו ללכת. יש לו משפחה שבאה לבקר, הם עלולים לעשות לנו צרות ולדווח למשטרה'. הוא מיד עזב את ש'".

והיתה גם מ.ח, חולה חרוצה ואינטליגנטית, שידעה איך לסדר מיטות ולשטוף רצפות טוב יותר מכולם. "הבעיה איתה שהיא לא היתה מוכנה לעשות שום דבר אם לא נתנו לה קודם סיגריות", מסביר זגורי. "האומללה הזאת היתה חוטפת מהלל. הוא היה מושך לה בשיער, בועט בה ואז אומר לרופא שהיא אלימה ושצריך לקשור אותה. ככה זה היה חוזר על עצמו. היא היתה מסרבת לעבוד בלי סיגריות, הוא מכה אותה, ואז קושרים לכמה ימים עד הפעם הבאה".

זגורי החליט ללכת לווידר ולהתלונן על האלימות. הוא נדהם מהתגובה שקיבל: "וידר אמר לי:'קורה שעושים טעויות, גם אותך אפשר לתפוס באיזו שגיאה'. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לוותר הוא התחיל להסביר לי שציפורה מעריכה מאוד את העבודה שהלל עושה במחלקה, שהיא יודעת שהכל מטופל כמו שצריך כשהוא נמצא שם ולכן מעלימה עין מההתנהגות של בק".

"לא היה ולא נברא", טוען בק. "בעקבות תלונתו של זגורי נחקרתי במשטרה מספר פעמים. משלחת גדולה ממשרד הבריאות גם היא הגיעה ל' נווה שלווה' כדי לחקור את העניין. הם דיברו עם אנשי צוות, רופאים וחולים, ולא העלו דבר בחקירתם נגדי. משרד הבריאות נתן לי אישור להמשיך בעבודתי, שבה אני נהנה מהערכה רבה מצד הממונים עלי ושבה אני מתכוון לעבוד עוד שנים רבות".

בכתב ההגנה של בק נכתב: "כל טענות התובע על אותו 'מנהל אלים', מן הראוי שהתובע יפנה למשטרה ולגורמים המוסמכים במשרד הבריאות על מנת שיחקרו ויבררו את טענותיו על כל המשתמע מכך. . . ב-18.3.04 התלונן הלל בק בפני הנתבעת (הנהלת 'נווה שלווה') שהתובע שולח לו הודעות אס אם-אס בעלות אופי מאיים. הנתבעת זימנה את התובע ואת הלל לבירור ל-19.3.04, אך התובע לא התייצב לבירור. ב-21.3.04 מסר התובע לנתבעת את מכתב התלונה.

יודגש כי אין כל ממש בטענות התובע על כך שהנתבעת איימה עליו שהוא יפוטר, אם לא יחזור בו מתלונתו.

ב-28.3.04 התקיימה ישיבת צוות במחלקה שבה עבד התובע. בישיבה חזר התובע שוב על טענותיו כנגד הלל, טענות שהוכחשו מכל וכל על ידי עובדי המחלקה שנכחו בישיבה".

מחסור תמידי בכוח אדם
את שני המקרים האחרונים זוכר גם ר.ב, שהיה גם הוא אח במחלקה, פוטר יחד עם זגורי וכעת תובע גם הוא את בית החולים "נווה שלווה". הוא מספר שכולם ראו ושמעו, אבל התייחסו לזה כאל עניין רגיל: "הלל היה מכה את החולים. לא את כולם ולא באותה מידה, אבל האלימות שלו היא דבר שראיתי במו עיני לא פעם ולא פעמיים. הבעיה היא שהוא מקבל מההנהלה גיבוי למעשים שלו ומרגיש שאף אחד לא יכול להעיר לו ".

ר.ב מסביר שכל הגישה נובעת ממחסור תמידי בכוח אדם, כזה שהופך את תנאי הקבלה לעובדים למינימליים: "כשבאתי לעבוד ב'נווה שלווה' אף אחד לא שאל אותי אם יש לי עבר פלילי או מה אני יודע לעשות. רק התעניינו אם אני יכול לעבוד בימי שישי ושבת, וכשהשבתי בחיוב קיבלו אותי במקום".

כשזגורי החליט לתבוע הוא עדיין לא ידע שבק נחקר בעבר בידי המשטרה בפרשות דומות. במרס 90' לא היה עיתון אחד בישראל שוויתר על סיקור פרשת ההתעללויות בחולים פסיכיאטרים שיוחסו לבק במחלקה הסגורה "בנווה שלווה".

התמונה שלו, איש צעיר בן 35, התפרסמה כשמתחתיה כיתובים הלומי זעזוע ומעליה כותרות דורשות צדק. בק טוען היום שזוכה בפרשייה זו, אבל אז גם לא היה מי שלא ציטט מתוך כתב האישום שלפיו היכה לכאורה שלושה חולים חסרי ישע וגרם להם חבלות של ממש.

14 עדים זימנה התביעה מטעמה, בהם גם את המנהל הרפואי של "נווה שלווה", ד"ר מיכאל שניידמן (היום מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל - מ.ב.פ) וכן עובדים אחרים במוסד. כדור השלג ההוא החל להתגלגל בעקבות מכתב אנונימי שנשלח למשטרה, והעתקו למשרד הבריאות.

במכתב נטען כי עובדים ב"נווה שלווה" נוהגים להכות חולים, המוכים אינם מועברים לטיפול ומטופלים בתוך בית החולים עצמו כדי להסתיר את מה שעוללו להם. עוד נכתב כי "לעתים הדבר מסתיים במוות, אבל רושמים שזה היה מוות טבעי".

ב-6 במרס 90' נעצר בק לצורכי חקירה, הכחיש את רוב ההאשמות נגדו, אך הודה כי העניק לאחת החולות "מכות חינוכיות" בלבד. כעבור יומיים הובא להארכת מעצר לשבוע נוסף ואז שוחרר למעצר בית בבית אחותו.

ב"נווה שלווה" של שנת 91' הבינו כי לא יוכלו לעמוד בלחץ הכבד ופתחו לתקשורת את המחלקה הסגורה. בעיתון "דבר" מדצמבר 91' מתואר ביקור במקום: "סיור בין החדרים חושף תמונה קשה של'קן קוקייה' כחול-לבן. חולים מסוכנים לזולתם ולעצמם קשורים למיטותיהם: אחרים - ידיהם חובקות את גופם מאחור ונתונות במעין מעטפת בד".

"זוכיתי אז מכל ההאשמות", הדגיש בק השבוע, "עובדה שבמשרד הבריאות קיבלו אותי בחזרה לעבודה". תקופה מסוימת לאחר הפרשה עבד בק במוסד הגריאטרי "סביון" ולאחר כשנתיים חזר לעבודתו ב"נווה שלווה". זגורי מספר כי בקדנציה השנייה של בק במוסד הוא היה עד למקרים שבהם אזרו החולים אומץ והתלוננו בפני המנהלת פרל על אלימות מצדו. "בק היה מנשק אותם לידה, עושה הצגות כאילו הם מתים עליו והוא עליהם".

האחות נילי. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזובסקי
אנשים דרג ג'

גם ר', שעבדה שנים ב"נווה שלווה" כמרפאה בעיסוק, התקשרה בעקבות הכתבה נסערת. "אנשים מתו שם מכל מיני סיבות ואף אחד לא יודע ולא שואל למה. בק מרביץ לחולים ומקבל גיבוי מההנהלה. כשהלכתי למשטרה להתלונן הם אמרו לי: 'מה את רוצה, שנוציא אותם מהקבר?'".

כבר חמש שנים היא לא עובדת שם, אבל אין יום שבו אינה נזכרת ב-ש.פ, שאותו סגרו בחדר ללא השגחה. "הוא ניסה להוציא את הראש דרך הסורג ונתקע שם. ככה הוא נחנק ומת. אם היו יותר עובדים במחלקה זה לא היה קורה", היא טוענת.

ב"נווה שלווה" נעים במעגלים של הסתרה והפחדה כבר שנים רבות. רק השבוע היתה שם ביקורת של משרד הבריאות. הגיעו שתי אחיות, מיקי אלקיים, מפקחת במשרד הבריאות וד"ר אנוך, הפסיכיאטר המחוזי.

הם מדדו 19 מעלות בחדרים במחלקה, הזדעזעו מהקור ששרר שם ומהשמיכות הדקות ונשמעו אומרים כי "מאוד קר בחדרים ואיך אפשר לחיות במקום כזה". אנשי משרד הבריאות אמורים לבצע ביקורת כזו פעם בחצי שנה, כך שייתכן שנחשפו למציאות הקפואה בחורף שעבר ובאלו שלפניו, אבל כאשר מגיעים לשלב יישום המסקנות, שוב מתברר שהיחס לחולים הוא כאל אנשים דרג ג' שלא באמת מעניינים אף אחד, אפילו לא את אנשי משרד הבריאות. גם את בעיית האוורור בחדרים איתרו אנשי המשרד כבר לפני חצי שנה, אבל איתור לחוד ומעשה לחוד.

ב"נווה שלווה", אגב, לא התבלבלו מהממצאים הקפואים ובמקום לעשות משהו בנדון, כמו רכישת שמיכות עבות, פיטרו את ד"ר ב'. חמישה מקרי ההיפותרמיה, שעליהם דווח כאן בכתבה הקודמת, יוחסו לרופא ולא לתנאים הקשים השוררים במחלקה.

"הסירחון במחלקה הוא נורא"
ככלל, יודעים שם כיצד להתעלם מכללים בסיסיים. את ד"ר צ', הרופא שהחליט שלא לפנות את אמו של דוד (שעליה סופר בהרחבה בכתבה הקודמת) אלא להשאירה במחלקה פצועה ומדממת, אף אחד לא קרא לסדר. וזו לא הפעם הראשונה: הוא כבר ניצב בפני מקרה דומה כאשר החליט לא לפנות חולה שנטלה עשרות כדורים של חולים אחרים. החולה פונתה למחרת ולאחר יומיים נפטרה.

ויש עוד: בכל בית החולים מועסק רופא פסיכיאטר אחד, ד"ר ניקולאי. הוא נמצא שלוש פעמים בשבוע בלבד. שאר הרופאים אינם רופאים מומחים כפי שדורש משרד הבריאות, להוציא את ד"ר בן-ציון, שהוא רופא פנימי. כל זאת בזמן שתקנות משרד הבריאות קובעות כי חייב להיות בבית החולים רופא מומחה אחד לפחות.

זגורי, שנה וחצי לאחר שפוטר מהמקום בעקבות תלונה שהגיש במשטרה נגד בק, אומר שאם יש גיהנום, כך הוא נראה. "הסירחון במחלקה הוא נורא, כי איש צוות אחד לא יכול לקלח לבדו 30 חולים".

אז מה עושים?
"לא מקלחים. רק את אלו שמלוכלכים בצואה ואין ברירה. היו אנשים שמשך חודשים לא יכולנו לקלח. הם הסריחו נורא, אבל אם הייתי בצוות של שלושה עובדים על כמעט 70 חולים זה בלתי אפשרי".

איך אפשר לחזור הביתה אחרי יום עבודה כזה ולדעת שהאנשים האלה נשארו מאחור?
"לצערי מתרגלים. אבל לדבר אחד לא הצלחתי להתרגל, זה לחולים שקשרו אותם. היו פעמים שנכנסתי לעימות עם הרופא כי לא הייתי מסוגל ללכת הביתה ולהשאיר מישהו קשור. עד שלא פתחתי אותו מהקשירה לא נרגעתי".

נקודת אור אחת

נקודת אור אחת אפשר בכל זאת לציין בפרשה. בתחקיר "סופשבוע" נכתב כי משרד הבריאות מתכוון לשלוח שוב צוותים לבתי החולים הפרטיים, לאחר שהתברר כי 70 מטופלים מאושפזים בהם שלא לצורך, ולאחר שבמקרים קודמים נתקלו צוותי המשרד בהתנגדות אלימה כשהגיעו לאתר את החולים האלה ולבדוק את מצבם.

בהודעה לקונית של המשרד ביום שלישי נאמר כי: א. נבדקו חולים בבית חולים אחד ("אילנית"). ב . ביקור בבית חולים נוסף ("החלמה ונופש"). ג . היום חולה יוצאת מבית חולים "נווה יעקב" להוסטל.

מפטרים ומכסים , מרב בטיטו-פריד | 26/11/2005  , מעריב
מפטרים ומכסים , מרב בטיטו-פריד | 26/11/2005  , מעריב