חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" , חיים שדמי, מאת רוני זינגר, 06.10.2002 , הארץ
בריאות / בכיר במשרד: להוציא הטיפול בתלונות לפיקוח חיצוני
לפני כחודשיים נחשפה התעללות של אח סיעודי כלפי מטופלים בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל בבת ים. סמיון חיוט מואשם כי היכה חולים, ואף שבר צלעות לאחד מהם וגרם לו חבלה כשהטיח את ראשו בקיר. אישום נוסף הוא כי חיוט ביצע מעשה סדום באחד המטופלים. חקירת המשטרה נפתחה בעקבות תלונה שהגיעה למשרד הבריאות כמכתב אנונימי. בהמשך התקבלו עוד תלונות ממשפחות מטופלים.
מתברר שההחלטה לפתוח בחקירה במקרה זה היא חריגה: תלונות רבות של חולי נפש, ב"אברבנאל" ובבתי חולים פסיכיאטריים אחרים, לא זוכות להתייחסות. בתחילת ספטמבר התקיים בכנסת דיון בעניין בתי החולים הפסיכיאטריים, שגם ממנו מתברר חוסר ההתייחסות לתלונות מטופלים והפיקוח המועט של משרד הבריאות על בתי החולים.
חנה גור מעמותת "עוצמה", המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד "מטייח" את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני.
אחד ההסברים המרכזיים לחוסר ההתייחסות - לטענת המתלוננים, בני משפחותיהם וארגונים המסייעים לחולי נפש - הוא חוסר האמון כלפי תלונות של חולי נפש. "אנחנו בעצם החוליה החלשה ביותר בחברה, וככה מתייחסים אלינו", אומרת ד', חולת נפש. "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".
בכיר אחר במערך בריאות הנפש אומר, כי האלימות בבתי החולים הפסיכיאטריים - בין אם מקורה באנשי הצוות או במטופלים, ובעיקר יחס הצוות למטופלים - הפכה ל"מנטליות של חוסר התייחסות כלפי המטופלים וכבודם".
לפני כחודש וחצי נעקרה עין של מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "מזרע" בעכו, כתוצאה מתקיפת מטופלת אחרת. מ', בנה היחיד והאפוטרופוס שלה, הוזעק לבית החולים בידי האחות הראשית שטענה כי עקירת העין נגרמה מנפילה. בירור שערך גילה שהרקע היה אלימות מצד מטופלת ששהתה עם אמו בחצר. האם פונתה לבית חולים, שם נקבע שמדובר "בעיוורון מוחלט ובלתי הפיך".
כשפנה מ' למשטרה, נאמר לו לפנות למשרד הבריאות. התלונה שהעביר לשירותי בריאות הנפש במשרד לא זכתה עדיין למענה. מ' אומר שבעבר ביקש מצוות בית החולים להשגיח על אמו, שכן היה מודע לאלימות במקום. הוא גם ביקש סיוע משני עמותות המסייעות לחולי נפש: "בנפשנו" ו"עוצמה". לדברי חנה גור מ"עוצמה", "בכל אותו זמן נמצאו על גוף האם חבלות, שהוסברו בטענות כמו 'היא נפלה' ו'דחפו אותה'".
בהתייחסו למקרה זה אמר ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר אלכסנדר גרינשפון: "בית החולים פנה לפקיד סעד והוא שצריך לבדוק את הנושא ולהחליט אם יש מקום לפנייה למשטרה או לבית המשפט. במקביל הקים ועדה בדיקה פנימית לבחינת הסוגיות הרפואיות העולות מהמקרה, והן יועברו לפסיכיאטר המחוזי".
גרינשפון אמר עוד: "אחת הבעיות בחלק מבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהם מזרע, היא שבית החולים מטפל באנשים במסגרת לא מתאימה (...) החצר במזרע קטנה ולחולים אין שטח מחיה, ולכן נוצר חיכוך ביניהם". לדבריו, עד היום לא הצליח משרד הבריאות להעביר את מזרע למתחם בית החולים הכללי בנהריה.
חמישה חולים, שאושפזו בעבר או עדיין מאושפזים באברבנאל, נקבו בשמות שלושה עובדים סיעודיים בבית החולים, הנוהגים כלפיהם באלימות. מאושפזת לשעבר שהגיעה לבקר מכר בבית החולים, סיפרה כי ראתה כיצד אחד העובדים תקף חולה: "החולה 'נידנד' לעובד שייתן לו גביע שמנת. העובד התעצבן על החולה, השכיב אותו על הרצפה והחל להרביץ לו". האירוע התרחש לפני ארבע שנים, אך את שמו של העובד שהיה מעורב בו מזכירים גם חולים שמאושפזים כיום, כמי שמתנהג כלפיהם בצורה אלימה. רוב החולים שהתראיינו הבהירו כי לא יעזו להתלונן במשטרה, מחשש שייפגעו. עובדים לשעבר בבית החולים לא הופתעו לשמוע את שמו של אחד העובדים שעליו התלוננו החולים, ואמרו שהוא מוכר כאדם תוקפני.
א' דווקא ניסתה להתלונן. במשך 20 שנה אושפזה באברבנאל לסירוגין לתקופות קצובות, ולטענתה נפגעה פעמים אחדות מאלימות עובדים. לדבריה, בקיץ 1998 נשברו צלעותיה לאחר שעובד סיעודי שקשר אותה, דרך עליה בחוזקה כדי שלא תתרומם. א' זכרה את שמו, וכשהשתחררה מבית החולים מיהרה לכתוב לרשויות, ובמקביל התלוננה במשטרה. "אני מנהלת תכתובת ענפה עם משרד הבריאות, הנהלת אברבנאל, מבקר המדינה והפסיכיאטר המחוזי כבר 10 שנים", היא מציינת. בשניים מהמקרים נבדקו טענותיה על ידי בית החולים, שהודיע כי לא נמצא ממש בטענותיה, ואולם ברוב המקרים קיבלה תגובה קצרה שבה מודים על פנייתה ומבטיחים לה שתלונתה תטופל. א' שומרת העתקים של תוצאות בדיקות רפואיות שעברה. לטענתה, בסוף 1994, לאחר שידה נשברה כשאח תפס וסובב אותה, הובאה לבית חולים "וולפסון" בחולון וסיפרה לרופאה את שאירע. בדו"ח הרפואי נכתב, כי שבירת היד בוצעה כתוצאה מסיבובה. ואולם לטענתה, למרות שצירפה את הדו"ח לתלונה שהגישה במשטרה, התלונה נסגרה, לאחר שבית החולים הגיע למסקנה שהשבר נגרם מנפילה.
בפעם האחרונה שבה אושפזה א' באברבנאל, במאי, שברה אצבע. "לא נתנו לי כותונת להתכסות בה כשאצא מהמקלחת, ולכן לא הסכמתי להיכנס", היא מספרת. "אחד העובדים תפס אותי בכוח, גרר אותי למקלחת, ומשהתנגדתי שבר את אצבעי". הפעם ויתרה על תלונה: "שלוש פעמים התלוננתי במשטרה, שלושת התיקים נסגרו. התשובות שקיבלתי לא היו רציניות, אז בשביל מה להתאמץ?". את תלונותיה של א' מגבה בת משפחתה, ר', שמספרת שהיתה עדה להתנהגות אלימה כלפיה.
ממחוז ת"א במשטרה נמסר, כי אכן נפתחו שלושה תיקים בעקבות התלונות של א', אך כולם נסגרו משלא נמצא דבר בחקירה. ממשרד הבריאות נמסר, כי פרט לחקירה נגד סמיון חיוט, לא ידוע לאברבנאל על מקרי התעללות נוספים ועל עוד תלונות של חולים על אלימות. בנוגע למקרה של א' נמסר: "תלונותיה נבדקו ביסודיות ב-1998 (...) הוועדה קבעה שלא נפל פגם בטיפול בא'".
אנשי צוות רפואי שכבר אינם עובדים באברבנאל מספרים, כי התנהגות אלימה מצד הצוות זכורה להם מפעם לפעם. ב-1999 התקבל בעמותת "בזכות" המסייעת לחולי נפש מכתב מעובדת סוציאלית, שסיימה זמן קצר קודם לכן את עבודתה באברבנאל. "כוח האדם הסיעודי מתעלל בחולים, מגלח ראשים בגלל כינים וקושר אנשים כדי לשמור על השקט במשמרת", כתבה העובדת.
עובדת בכירה לשעבר באברבנאל אומרת, עם זאת, שתלונות חולים טופלו לרוב מיד: "כשהגיעה תלונת חולה, או כשחולה היה מגיע לחדר מיון, היינו בודקים מדוע זה קרה". לדבריה, בדרך כלל התלונות היו נגד עובדי כוח העזר - עובדים לא קבועים, חסרי השכלה רפואית או טיפולית.
הגורם הבכיר במערך בריאות הנפש תולה את האחריות לנעשה במחלקה במנהלי המחלקות. "לא יכול להיות שהתפישה במחלקה תהיה סקטוריאלית - רופאים וצוות סיעודי - וכשקורה משהו בצוות הסיעודי מנהל המחלקה לא יידע עליו או לא יהיה אחראי עליו. הרי רוב התלונות על אלימות נוגעות לצוות סיעודי". לדברי הבכיר, "כשאדם נתפס מרביץ, לא מדובר במקרה אלימות ראשון מצדו. כמנהל מחלקה אני חייב לדעת מה קורה במחלקה שלי. להתעניין בשלומו של כל חולה. כך מידת האמון של החולה במנהל גדלה ובמקרה של אלימות לא יהסס לפנות אליו".
אותו בכיר מדגיש, כי המקרה של חיוט לא אופייני לכלל המערכת, "אבל אם אחות או רופא דוחים בחוסר סבלנות חולה שפונה אליהם במחלקה, זה חמור ממכות. הדחיות האלה קורות 20-10 פעם ביום, ואלימות פיסית מתרחשת פעם בהרבה זמן", הוא אומר. לדבריו, "החולה מושפע מיחס הצוות. הוא למד להיות אגרסיווי בבית החולים. זה משפיע עליו אחר כך בשיקום".
חנה גור אומרת שאלימות מטופלים כלפי מטופלים מעידה על "הפקרות והזנחה". לדבריה, "בדרך כלל המטפלים טוענים שמקור האלימות במטופלים (...) המשמעות היא שאין השגחה על מטופלים בחצר בית החולים".
ב-4 בספטמבר קיימה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דיון בכותרת "ליקויים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים - מי יגן על נפגעי הנפש?". את הדיון יזם יו"ר הוועדה, ח"כ דוד טל (ש"ס), בעקבות חשיפת ההתעללות במטופלים באברבנאל. כששאל טל את ד"ר יהודה ברוך, ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות ולשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, אם משרד הבריאות יודע "מה קורה בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים מבחינת התייחסות העובדים למאושפזים", השיב ברוך: "משרד הבריאות יודע במקרים מסוימים (...) יש דו"ח לגבי (אירועים) חריגים ויש ביקורות תקופתיות של שירותי בריאות הנפש". טל התעניין על כמה אירועים חריגים דווח למשרד הבריאות בשנה האחרונה. ד"ר גרינשפון ענה: "אין לנו נתונים (...) אין ספק שיש מקרים שאינם מגיעים אלינו". לדבריו, כמה מהתלונות שהגיעו התבררו כנכונות.
לבקשת טל, העביר גרינשפון לוועדה נתונים על תלונות שמגיעות למשרד הבריאות. מהדיווח עולה, כי ב-2001 הוגשו למשרד 220 תלונות, לעומת 170 ב-2000. לנציב קבילות הציבור במשרד הוגשו ב-2001 עוד 29 קבילות בתחום בריאות הנפש. 90% מהתלונות מתייחסות למבוגרים והיתר לקטינים.
"מגיעה אלינו כמות עצומה של תלונות, ובנוסף, החולים חוששים להתלונן באופן ישיר. גם כשהם מתלוננים מעט מאוד נעשה", סיפרה לוועדת הכנסת נילי אהרונוב מ"עוצמה". "אתם מעבירים את התלונות למשרד הבריאות?", שאל טל. "חלק מהן", ענתה אהרונוב, "הפחד הוא עצום (...) המערכת סגורה, התלונה נשארת במסגרת בית החולים ויש חשש גדול (...) חולה אינו יכול לעבור בין בתי חולים אלא אם מנהל ביה"ח המליץ על העברתו".
סילביה לזוביק, מנכ"ל "בזכות", סיפרה כי התלונות המגיעות אליה נוגעות למגוון בתי חולים והן עוסקות בעיקר בפגיעה בכבוד האדם ובהגבלת היכולת להתלונן. מיעוטן עוסק באלימות פיסית. "התלונות מתחלקות לשתיים", אמרה בכנסת, "תלונות על התעללות, גניבות, תקיפה והטרדה מינית, לעומת תלונות על אי-מתן טיפולים רפואיים".
בתגובה אומר גרינשפון: "לפעמים יש סתירה בין העונש שהמטופל סבור שמגיע לעובד, לבין העונש שנקבע בפועל בוועדת הבדיקה, שפועלת בהתאם להנחיות ונהלים. יש פער בין זה לבין טיוח. במקרים שיש לכך מקום, אנחנו מעבירים תלונות לטיפול המשטרה. הבעיה היא שמטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים מרגישים שלא מקשיבים להם, וזה עניין של תרבות בתי החולים, ובנקודה הזו אין הבדל בין בית חולים פסיכיאטרי לכללי".
בריאות / בכיר במשרד: להוציא הטיפול בתלונות לפיקוח חיצוני
 |
| מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטריים-טבלה |
לפני כחודשיים נחשפה התעללות של אח סיעודי כלפי מטופלים בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל בבת ים. סמיון חיוט מואשם כי היכה חולים, ואף שבר צלעות לאחד מהם וגרם לו חבלה כשהטיח את ראשו בקיר. אישום נוסף הוא כי חיוט ביצע מעשה סדום באחד המטופלים. חקירת המשטרה נפתחה בעקבות תלונה שהגיעה למשרד הבריאות כמכתב אנונימי. בהמשך התקבלו עוד תלונות ממשפחות מטופלים.
מתברר שההחלטה לפתוח בחקירה במקרה זה היא חריגה: תלונות רבות של חולי נפש, ב"אברבנאל" ובבתי חולים פסיכיאטריים אחרים, לא זוכות להתייחסות. בתחילת ספטמבר התקיים בכנסת דיון בעניין בתי החולים הפסיכיאטריים, שגם ממנו מתברר חוסר ההתייחסות לתלונות מטופלים והפיקוח המועט של משרד הבריאות על בתי החולים.
חנה גור מעמותת "עוצמה", המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד "מטייח" את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני.
אחד ההסברים המרכזיים לחוסר ההתייחסות - לטענת המתלוננים, בני משפחותיהם וארגונים המסייעים לחולי נפש - הוא חוסר האמון כלפי תלונות של חולי נפש. "אנחנו בעצם החוליה החלשה ביותר בחברה, וככה מתייחסים אלינו", אומרת ד', חולת נפש. "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".
בכיר אחר במערך בריאות הנפש אומר, כי האלימות בבתי החולים הפסיכיאטריים - בין אם מקורה באנשי הצוות או במטופלים, ובעיקר יחס הצוות למטופלים - הפכה ל"מנטליות של חוסר התייחסות כלפי המטופלים וכבודם".
לפני כחודש וחצי נעקרה עין של מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "מזרע" בעכו, כתוצאה מתקיפת מטופלת אחרת. מ', בנה היחיד והאפוטרופוס שלה, הוזעק לבית החולים בידי האחות הראשית שטענה כי עקירת העין נגרמה מנפילה. בירור שערך גילה שהרקע היה אלימות מצד מטופלת ששהתה עם אמו בחצר. האם פונתה לבית חולים, שם נקבע שמדובר "בעיוורון מוחלט ובלתי הפיך".
כשפנה מ' למשטרה, נאמר לו לפנות למשרד הבריאות. התלונה שהעביר לשירותי בריאות הנפש במשרד לא זכתה עדיין למענה. מ' אומר שבעבר ביקש מצוות בית החולים להשגיח על אמו, שכן היה מודע לאלימות במקום. הוא גם ביקש סיוע משני עמותות המסייעות לחולי נפש: "בנפשנו" ו"עוצמה". לדברי חנה גור מ"עוצמה", "בכל אותו זמן נמצאו על גוף האם חבלות, שהוסברו בטענות כמו 'היא נפלה' ו'דחפו אותה'".
בהתייחסו למקרה זה אמר ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר אלכסנדר גרינשפון: "בית החולים פנה לפקיד סעד והוא שצריך לבדוק את הנושא ולהחליט אם יש מקום לפנייה למשטרה או לבית המשפט. במקביל הקים ועדה בדיקה פנימית לבחינת הסוגיות הרפואיות העולות מהמקרה, והן יועברו לפסיכיאטר המחוזי".
גרינשפון אמר עוד: "אחת הבעיות בחלק מבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהם מזרע, היא שבית החולים מטפל באנשים במסגרת לא מתאימה (...) החצר במזרע קטנה ולחולים אין שטח מחיה, ולכן נוצר חיכוך ביניהם". לדבריו, עד היום לא הצליח משרד הבריאות להעביר את מזרע למתחם בית החולים הכללי בנהריה.
חמישה חולים, שאושפזו בעבר או עדיין מאושפזים באברבנאל, נקבו בשמות שלושה עובדים סיעודיים בבית החולים, הנוהגים כלפיהם באלימות. מאושפזת לשעבר שהגיעה לבקר מכר בבית החולים, סיפרה כי ראתה כיצד אחד העובדים תקף חולה: "החולה 'נידנד' לעובד שייתן לו גביע שמנת. העובד התעצבן על החולה, השכיב אותו על הרצפה והחל להרביץ לו". האירוע התרחש לפני ארבע שנים, אך את שמו של העובד שהיה מעורב בו מזכירים גם חולים שמאושפזים כיום, כמי שמתנהג כלפיהם בצורה אלימה. רוב החולים שהתראיינו הבהירו כי לא יעזו להתלונן במשטרה, מחשש שייפגעו. עובדים לשעבר בבית החולים לא הופתעו לשמוע את שמו של אחד העובדים שעליו התלוננו החולים, ואמרו שהוא מוכר כאדם תוקפני.
א' דווקא ניסתה להתלונן. במשך 20 שנה אושפזה באברבנאל לסירוגין לתקופות קצובות, ולטענתה נפגעה פעמים אחדות מאלימות עובדים. לדבריה, בקיץ 1998 נשברו צלעותיה לאחר שעובד סיעודי שקשר אותה, דרך עליה בחוזקה כדי שלא תתרומם. א' זכרה את שמו, וכשהשתחררה מבית החולים מיהרה לכתוב לרשויות, ובמקביל התלוננה במשטרה. "אני מנהלת תכתובת ענפה עם משרד הבריאות, הנהלת אברבנאל, מבקר המדינה והפסיכיאטר המחוזי כבר 10 שנים", היא מציינת. בשניים מהמקרים נבדקו טענותיה על ידי בית החולים, שהודיע כי לא נמצא ממש בטענותיה, ואולם ברוב המקרים קיבלה תגובה קצרה שבה מודים על פנייתה ומבטיחים לה שתלונתה תטופל. א' שומרת העתקים של תוצאות בדיקות רפואיות שעברה. לטענתה, בסוף 1994, לאחר שידה נשברה כשאח תפס וסובב אותה, הובאה לבית חולים "וולפסון" בחולון וסיפרה לרופאה את שאירע. בדו"ח הרפואי נכתב, כי שבירת היד בוצעה כתוצאה מסיבובה. ואולם לטענתה, למרות שצירפה את הדו"ח לתלונה שהגישה במשטרה, התלונה נסגרה, לאחר שבית החולים הגיע למסקנה שהשבר נגרם מנפילה.
בפעם האחרונה שבה אושפזה א' באברבנאל, במאי, שברה אצבע. "לא נתנו לי כותונת להתכסות בה כשאצא מהמקלחת, ולכן לא הסכמתי להיכנס", היא מספרת. "אחד העובדים תפס אותי בכוח, גרר אותי למקלחת, ומשהתנגדתי שבר את אצבעי". הפעם ויתרה על תלונה: "שלוש פעמים התלוננתי במשטרה, שלושת התיקים נסגרו. התשובות שקיבלתי לא היו רציניות, אז בשביל מה להתאמץ?". את תלונותיה של א' מגבה בת משפחתה, ר', שמספרת שהיתה עדה להתנהגות אלימה כלפיה.
ממחוז ת"א במשטרה נמסר, כי אכן נפתחו שלושה תיקים בעקבות התלונות של א', אך כולם נסגרו משלא נמצא דבר בחקירה. ממשרד הבריאות נמסר, כי פרט לחקירה נגד סמיון חיוט, לא ידוע לאברבנאל על מקרי התעללות נוספים ועל עוד תלונות של חולים על אלימות. בנוגע למקרה של א' נמסר: "תלונותיה נבדקו ביסודיות ב-1998 (...) הוועדה קבעה שלא נפל פגם בטיפול בא'".
אנשי צוות רפואי שכבר אינם עובדים באברבנאל מספרים, כי התנהגות אלימה מצד הצוות זכורה להם מפעם לפעם. ב-1999 התקבל בעמותת "בזכות" המסייעת לחולי נפש מכתב מעובדת סוציאלית, שסיימה זמן קצר קודם לכן את עבודתה באברבנאל. "כוח האדם הסיעודי מתעלל בחולים, מגלח ראשים בגלל כינים וקושר אנשים כדי לשמור על השקט במשמרת", כתבה העובדת.
עובדת בכירה לשעבר באברבנאל אומרת, עם זאת, שתלונות חולים טופלו לרוב מיד: "כשהגיעה תלונת חולה, או כשחולה היה מגיע לחדר מיון, היינו בודקים מדוע זה קרה". לדבריה, בדרך כלל התלונות היו נגד עובדי כוח העזר - עובדים לא קבועים, חסרי השכלה רפואית או טיפולית.
הגורם הבכיר במערך בריאות הנפש תולה את האחריות לנעשה במחלקה במנהלי המחלקות. "לא יכול להיות שהתפישה במחלקה תהיה סקטוריאלית - רופאים וצוות סיעודי - וכשקורה משהו בצוות הסיעודי מנהל המחלקה לא יידע עליו או לא יהיה אחראי עליו. הרי רוב התלונות על אלימות נוגעות לצוות סיעודי". לדברי הבכיר, "כשאדם נתפס מרביץ, לא מדובר במקרה אלימות ראשון מצדו. כמנהל מחלקה אני חייב לדעת מה קורה במחלקה שלי. להתעניין בשלומו של כל חולה. כך מידת האמון של החולה במנהל גדלה ובמקרה של אלימות לא יהסס לפנות אליו".
אותו בכיר מדגיש, כי המקרה של חיוט לא אופייני לכלל המערכת, "אבל אם אחות או רופא דוחים בחוסר סבלנות חולה שפונה אליהם במחלקה, זה חמור ממכות. הדחיות האלה קורות 20-10 פעם ביום, ואלימות פיסית מתרחשת פעם בהרבה זמן", הוא אומר. לדבריו, "החולה מושפע מיחס הצוות. הוא למד להיות אגרסיווי בבית החולים. זה משפיע עליו אחר כך בשיקום".
חנה גור אומרת שאלימות מטופלים כלפי מטופלים מעידה על "הפקרות והזנחה". לדבריה, "בדרך כלל המטפלים טוענים שמקור האלימות במטופלים (...) המשמעות היא שאין השגחה על מטופלים בחצר בית החולים".
ב-4 בספטמבר קיימה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דיון בכותרת "ליקויים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים - מי יגן על נפגעי הנפש?". את הדיון יזם יו"ר הוועדה, ח"כ דוד טל (ש"ס), בעקבות חשיפת ההתעללות במטופלים באברבנאל. כששאל טל את ד"ר יהודה ברוך, ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות ולשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, אם משרד הבריאות יודע "מה קורה בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים מבחינת התייחסות העובדים למאושפזים", השיב ברוך: "משרד הבריאות יודע במקרים מסוימים (...) יש דו"ח לגבי (אירועים) חריגים ויש ביקורות תקופתיות של שירותי בריאות הנפש". טל התעניין על כמה אירועים חריגים דווח למשרד הבריאות בשנה האחרונה. ד"ר גרינשפון ענה: "אין לנו נתונים (...) אין ספק שיש מקרים שאינם מגיעים אלינו". לדבריו, כמה מהתלונות שהגיעו התבררו כנכונות.
לבקשת טל, העביר גרינשפון לוועדה נתונים על תלונות שמגיעות למשרד הבריאות. מהדיווח עולה, כי ב-2001 הוגשו למשרד 220 תלונות, לעומת 170 ב-2000. לנציב קבילות הציבור במשרד הוגשו ב-2001 עוד 29 קבילות בתחום בריאות הנפש. 90% מהתלונות מתייחסות למבוגרים והיתר לקטינים.
"מגיעה אלינו כמות עצומה של תלונות, ובנוסף, החולים חוששים להתלונן באופן ישיר. גם כשהם מתלוננים מעט מאוד נעשה", סיפרה לוועדת הכנסת נילי אהרונוב מ"עוצמה". "אתם מעבירים את התלונות למשרד הבריאות?", שאל טל. "חלק מהן", ענתה אהרונוב, "הפחד הוא עצום (...) המערכת סגורה, התלונה נשארת במסגרת בית החולים ויש חשש גדול (...) חולה אינו יכול לעבור בין בתי חולים אלא אם מנהל ביה"ח המליץ על העברתו".
סילביה לזוביק, מנכ"ל "בזכות", סיפרה כי התלונות המגיעות אליה נוגעות למגוון בתי חולים והן עוסקות בעיקר בפגיעה בכבוד האדם ובהגבלת היכולת להתלונן. מיעוטן עוסק באלימות פיסית. "התלונות מתחלקות לשתיים", אמרה בכנסת, "תלונות על התעללות, גניבות, תקיפה והטרדה מינית, לעומת תלונות על אי-מתן טיפולים רפואיים".
בתגובה אומר גרינשפון: "לפעמים יש סתירה בין העונש שהמטופל סבור שמגיע לעובד, לבין העונש שנקבע בפועל בוועדת הבדיקה, שפועלת בהתאם להנחיות ונהלים. יש פער בין זה לבין טיוח. במקרים שיש לכך מקום, אנחנו מעבירים תלונות לטיפול המשטרה. הבעיה היא שמטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים מרגישים שלא מקשיבים להם, וזה עניין של תרבות בתי החולים, ובנקודה הזו אין הבדל בין בית חולים פסיכיאטרי לכללי".
