אפשר בלי ריטלין: כך התגברנו על הפרעות הקשב, בלי חומרים כימיים

אפשר בלי ריטלין: כך התגברנו על הפרעות הקשב, בלי חומרים כימיים , גלי לויטה ליבוביץ , 21.06.18 , xnet
"הבת שלך הרגה אותי היום". כבר כשסהר היתה בגן התחיל הלחץ על הוריה לתת לה ריטלין, אבל שירי ואוהד הצליחו לרתום את ביה"ס ולחזק את סהר בדרכים אחרות
 סהר והתערוכה שלה: "התערוכה חיזקה את בטחונה העצמי, את מעמדה בכיתה, וגרמה לה להרגיש טוב עם עצמה" (צילום: שירי פודור)
סהר והתערוכה שלה: "התערוכה חיזקה את בטחונה העצמי, את מעמדה בכיתה, וגרמה לה להרגיש טוב עם עצמה" (צילום: שירי פודור)
 סהר: "אני רוצה להיות ציירת, או רקדנית או שוטרת. יהיו לי תערוכות בכל העולם" (צילום: שירי פודור)
סהר: "אני רוצה להיות ציירת, או רקדנית או שוטרת. יהיו לי תערוכות בכל העולם" (צילום: שירי פודור)


"אמא, קשה לי לשבת. אני לא יכולה", כשסהר למדה בגן הייתה מקבלת שירי אמה טלפון מהגננת מדי יום: "היא לא יושבת רגע בשקט, מציקה לילדים אחרים, כל הזמן בוכה". גם בבית היו התקפי זעם: "היא הייתה בועטת בקירות, עצבנית, ומחטיפה לפעמים. לא פשוט לראות את הבת שלך משתוללת וכמעט מעיפה לעברך נעל. האינסטינקט הראשוני הוא להתגונן ולהתעצבן. בפועל הענקנו לה חיבוק דוב והרגענו אותה. רק כשהייתה יושבת מול הטלוויזיה היא הייתה מהופנטת", מספרת שירי בכאב, כיצד התחיל המסע עבור בתה סהר, היום בת 7, שאובחנה רגע לפני כיתה א' כסובלת מהפרעת קשב וריכוז, עם דגש על מוסחות.

"לכו לאבחון": ביה"ס רוצה שקט

"כשהבנתי שמשהו כאן לא בסדר, החלטתי לקרוא על הנושא בדוקטור גוגל וברשתות החברתיות", מספרת שירי. "נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שיש לה תסמינים של הפרעת קשב וריכוז, וגם של קושי בוויסות החושי. זה היה מאוד מפחיד. הרגשתי חוסר אונים עצום. איפה שלא גלשתי, נתקלתי בהמלצה לקחת ריטלין או תרופה דומה אחרת. בכל מקום התחילו לפמפם לי על התרופה. לעתים גם מחוץ לרשת".

"לימדתי הוראה, וראיתי מה זה עושה. ישנם ילדים שהתרופה אכן עוזרת להם. אחרים נהיים אפתיים. זומבים. ראיתי מקרים בהם ילדים בעלי שמחת חיים, קופצניים ומאושרים, הפכו לכבויים. החלטנו שאנחנו מנסים כל מה שאנחנו יכולים, לפני שאני נותנת לבת שלי תרופה. למרות הבלבול, החלטנו שאנחנו לא מוותרים. נעשה הכל כדי לתת לה את מה שהיא צריכה, במטרה להתגבר על האתגר".


"הרעש הפנימי והקושי שהיא חוותה באו לידי ביטוי גם בציורים בצבע שחור"(צילום: שירי פודור)
"הרעש הפנימי והקושי שהיא חוותה באו לידי ביטוי גם בציורים בצבע שחור"(צילום: שירי פודור)
מחקר שנערך בביה"ח שניידר, מצא כי בשנים האחרונות הוכפל מספר הילדים שנוטלים ריטלין. האם הילדים שלנו אכן כל כך השתנו או שנמצא פתרון קל ויחסית זמין, שמעניק שקט יחסי למערכת החינוך? אין ספק שהרבה יותר קל לשלוח את ההורים לאבחון שיכול להוביל לנטילת תרופה 'מרגיעה', מאשר להתחיל בטיפול ממושך, שדורש מבית הספר משאבים שלא תמיד קיימים.

"קודם כל צריך להבין, שלא כל קושי של ילד הוא הפרעת קשב", מסבירה ד"ר שרית טגנסקי, מאבחנת ומטפלת בילדים עם קשיים בתפקודי למידה, וויסות חושי ומוטוריקה, שטיפלה בסהר במשך קרוב לשנתיים. "ישנן תופעות אחרות בעלות תסמינים דומים: לקויות למידה, הפרעות רגשיות, בעיות רגשיות, חרדות, עיכוב בהתפתחות, גאונות ועוד. פעמים רבות ביה"ס או הגן רוצים שקט ולפני שבודקים דרכים אחרות, שולחים את ההורים לאבחון. אין להם את הזמן והמקום להתעסק עם הילדים שבקצה. אנחנו דור מאובחן".

"עד שמאבחנים ילד עם הפרעת קשב הדרך ארוכה וגם אז, יש הרבה מה לעשות לפני שמציעים לו תרופה פסיכיאטרית", מוסיפה שרית, שהיא גם אמא לשלושה ילדים בגילאי 31 ,29 ,24, כולם עם הפרעות קשב וריכוז במשתנים שונים, ומנהלת בית ספר לריקוד בו 60% מהילדים עם קשיים".

אנחנו דור מאובחן

הקושי של סהר בא לידי ביטוי גם בכיתה א'. הטלפון המשיך לצלצל גם בחודשים הראשונים ללימודים בבית הספר: "לא התלבטנו האם להעלות את סהר לכיתה א', למרות שחששנו. מדובר בילדה מאוד גבוהה ומתאימה מבחינת ההתפתחות והקונטיבית שלה. אבל, לא ידענו איך היא תהיה מסוגלת לשבת 45 דקות", נזכר אוהד.

"ושוב חוזר הניגון: עודכנתי שהילדה מטיילת באמצע השיעור, יוצאת המון לשירותים ולא חוזרת. קוראים לה בכריזה והיא עדיין בגדר נעלמת. המורה טענה שהיא לא יכולה להשאיר 30 תלמידים ולצאת ולחפש אותה. התבקשנו לשוחח איתה. גם המדריכות בצהרון התקשרו לא פעם וביקשו ממני לקחת אותה. באחת הפעמים אמרה לי אחת מהן: 'הבת שלך הרגה אותי היום'. למחרת העברתי אותה לצהרון אחר. יש הבדל בין טלפון בו ההורה מקבל עדכון, כפי שעשו הגננת והמורה, לבין הטחות אשמה".

כששירי התבקשה לבוא לפגישה עם המורה, היועצת והמנהלת, היא החליטה להביא איתה את שרית. השתיים נפגשו עם הצוות הפדגוגי-חינוכי של בית הספר, במטרה לעזור לסהר לשבת בשיעור ולהעניק לבית הספר כלים כדי להגיע לילדה, כפי שמסבירה שרית: "מערכת החינוך לא ערוכה להעניק תשומת לב נוספת לילדים שהם לא מיינסטרים. לבית הספר אין את הזמן או את הכלים כיצד להתמודד עם אותם ילדים. הצגתי לבית הספר תכנית המשלבת משימות ותרגול, כולל עיצוב התנהגות, מעקב, הכלה והעצמה, ששימשה בסיס להתנהלות בכיתה".

איך מורה עם 30 תלמידים יכולה להתייחס לילדי הזיגזג?

"ועוד איך יכולה", קובעת שרית. "אני אתן לך דוגמא. ביקשתי מהמחנכת להושיב את סהר לידה ולשים לה שעון חול, במטרה לאפשר לה להתאוורר פעמיים בשיעור, לשמור איתה על קשר עין, ולהקפיד לתת לה משובים חיובים גם כאשר היא יושבת דקה. ברגע שהיא מתחילה לזוז, ביקשתי ממנה ללטף לסהר את הכתף. היא יכולה לעשות זאת לכל התלמידים במהלך השיעור. כך כולם ירוויחו, למה לא?"


שיטת החיזוקים בבית הספר של סהר(צילום: שירי פודור)
שיטת החיזוקים בבית הספר של סהר(צילום: שירי פודור)
"אין לי תשובה חד משמעית או נוסחה מדויקת", עונה על שאלת 30 התלמידים גם טלי גיל, מורתה של סהר. "זה משהו שבא מבפנים, ואם אתה לא מרגיש את זה, ובאמת אוהב את מה שאתה עושה, אתה לא יכול להיות מורה! התפקיד שלך זה להגיע לכל ילדי הכיתה.

"בנוסף, יש מאחוריי תמיד צוות תומך. כאשר נוצר מצב בו קשה לילד אחד ויותר, שמתחילים להסתובב בכיתה, משתוללים או צריכים לצאת להתאוורר – מי שפנוי יגיע. אפילו המנהלת תגיע כשצריך, וגם המזכירות, היועצות ומורות אחרות.

"סהר הייתה קמה באמצע השיעור ובאה לחבק אותי. לחצי דקה. למרות שבדרך כלל אני לא מרשה, לא הערתי לה כי הבנתי שזה הצורך שלה באותו רגע. דיברנו המון. היא ספרה לי מה עובר עליה, וגם אני שתפתי אותה. גם שיתוף הפעולה ביני לבין ההורים תרם לכולנו".

שיתוף פעולה מלא: הורים-ילדה-צוות חינוכי

במקביל לתמיכה בבית הספר, החלו אוהד ושירי לחפש דרכים נוספות לעזור לבתם: "ניסינו טיפול בפרחי באך, תרופות טבעיות שהיא לא הסכימה לקחת, בדקנו רכיבה טיפולית, ובסופו של דבר, החלטנו לטפל באמצעות שיאצו, טיפול רגשי ואומנות. הוצאנו קרוב ל-4000 שקל בחודש, עבדנו שעות נוספות, וויתרנו על בילויים ומסעדות, אבל עשינו זאת בלב שלם. החלטנו שאנחנו נותנים לבת שלנו כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע ממנה לקחת תרופה בעלת תופעות לוואי, שיכולות להיות הרסניות".

"הפרעת הקשב של סהר התגלתה כזניחה עם דגש על מוסחות, ולכן גם ברת טיפול באמצעים שאינם כימיים", מסבירה שרית. "רבים מרגישים אובדי עצות כשעולה אצלם החשד שילדם סובל מהפרעת קשב וריכוז. הם מוצפים במידע ובהיצע ענק ומבלבל של שירותים מקצועיים בתחום ומרגישים שאינם יודעים מספיק בכדי לעזור לילדם. כאשר גם מערכת החינוך מתגייסת, כולם רק מרוויחים. במקרה המדובר, המורה הייתה מכילה, סבלנית, ניהלה שיחה ברוגע ובשקט, וגם בית הספר עבד באופן עקבי ומסודר. ייתכן וצוותי חינוך אחרים היו מרימים ידיים, דבר שהנו בעל השפעה הרסנית על הילד ולמשפחתו".

לקראת סוף המחצית ראשונה של כיתה א' הגיע השינוי, שבא לידי ביטוי בבית הספר ובבית, כפי שמתארת שירי: "פתאום סהר הפכה לילדה רגועה. היא התחילה לבטא את הרגשות שלה. בבית הספר היא יושבת יפה בשיעורים ומדי פעם יוצאת לשטוף פנים, וחוזרת. עדיין קשה לה, אבל אין ספק שכעת כולנו יודעים להתמודד עם האתגר.

"אין פתרונות קסם ועדיין, אפשר להגיד שמצאנו את הנוסחה להצלחה: טיפול נכון, בי"ס תומך, עזרה מהמשפחה הקרובה והרבה סבלנות", מסבירה שירי. "גם כאשר הילד מאובחן, אתם עומדים בפני תהליך ארוך ומאוד מורכב. שמרו על הזוגיות, חבקו ותעצימו אותו ותתמקדו בטוב. היום כל ילד שקצת זז או קופצני, בעל קושי לשבת או בעיות בהתנהגות, מיד דוחפים לו את הכדור. גם לנו רמזו לא פעם שזה הפתרון. יופי, הילד ישב, אבל מה עם שמחת החיים ועם כל הפתרונות שבדרך?"

התערוכה

אחד הדברים שאפשרו לסהר רוגע ושקט, והשאירו אותה ישובה בכל מצב, היה הציור. הרעש הפנימי והקושי שהיא חוותה באו לידי ביטוי גם בציורים בצבע שחור - ידיים גדולות מאוד וכתפיים רחבות. השיפור ההדרגתי הביא עמו גם ציורים מרהיבים בצבעים חיים. המורה לאמנות אירנה זיהתה את הפוטנציאל ויחד עם המחנכת טלי החליטו ליזום תערוכה בכניסה לבית הספר, שתציג את ציוריה של סהר ואת תמונתה.

"יום אחרי שהודעתי לסהר כי תערוכה עם ציוריה תוקם בבית הספר, היא התייצבה נרגשת עם התיקייה שלה", מספרת מורתה. "יחד הכנו את הציורים הנבחרים, והזמנו את כל תלמידי הכיתה. התערוכה חיזקה את בטחונה העצמי, את מעמדה בכיתה, וגרמה לה להרגיש טוב עם עצמה".

סהר, שעברה שנה מאוד מאתגרת, הרגישה סיפוק עצום והתרגשות גדולה כאשר ראתה את ציוריה מוצגים לראווה במקום הכי מרכזי בבית הספר: "מאוד התרגשתי כשראיתי את הציורים שלי נמצאים איפה שכולם רואים", מספרת לי סהר. "היה לי כל כך כיף בלב. ביקשו ממני לבחור את התמונות שאני הכי אוהבת, אז בחרתי את סינדרלה, חד קרן נסיכה ועוד נסיכה. כולם אמרו לי שאני מציירת יפה. גם חברות שלי, שלפעמים היה קצת קשה, פתאום שיחקו איתי יותר וביקשו שאצייר גם בשבילן. כדי להירגע אני מציירת. גם בשיעורים".

ומה תרצי לעשות שתהיי גדולה?

"אני רוצה להיות ציירת, או רקדנית או שוטרת. יהיו לי תערוכות בכל העולם".

ואיך את מסכמת את כיתה א'?

"לפעמים קל ולפעמים קשה. בהתחלה לא רציתי לשבת על הכיסא ועכשיו השתפרתי. אני לא רוצה שיהיו לי פתקים צהובים ולא טובים, אלא רק ורודים, ובגלל זה אני מתאמצת".

הצילו! האשפוז הפסיכיאטרי לא שפוי בעצמו

הצילו! האשפוז הפסיכיאטרי לא שפוי בעצמו , דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא , 27.06.2018 , ישראל היום

בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדו"חות הקודמים. עוד לפני שמונה שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".
חמור, שממשלת ישראל מאפשרת לתנאים הקשים האלה לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי. הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים המועדים לפורענות נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו, וחייב לצאת לגוף חיצוני, כגון נציבות השוויון במשרד המשפטים.
במקום מדיניות טיפול רכה וחומלת, שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית, ולא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון "בזכות" הדגים זאת היטב בדו"ח הקשירות מ-2016.
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים. שאר אנשי המקצועות הטיפוליים הופכים למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות, והמאושפזים מוּצָאים מתחומו של החוק. מקומם שאף לא אחד מחברי הכנסת לא העביר מעולם חוק התובע את ההכרחי: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות. גוף כזה הוא חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום עיניים, ולעתים אף לטייח פגיעות במאושפזים.
התפישה במחלקות היא סקטוריאלית - רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. גם הגופים הרשמיים אינם נאבקים די לשינוי המצב, ולעתים אף מגבים התנהלות לא תקינה.
הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של כוח אדם בלתי מתאים. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש: מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות, עמדה ההקצאה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית, שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? נקודת האור יחידה באשפוז הקשה והמרתיע היא שהפחד מפניו מעודד לעתים תהליך שיקום בכל מחיר.

הצילו! האשפוז הפסיכיאטרי לא שפוי בעצמו , דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא , 27.06.2018 , ישראל היום

חייל שנוטל סמים פסיכיאטריים באופן קבוע לא ישובץ בקרבי

יוני 2018 - "חייל שנוטל תרופות נגד דיכאון לא ישובץ לקרבי" | ריאיון מיוחד , רויטל בלומנפלד
ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל הנכנס הצהיר כי חיילים הנזקקים לטיפול באמצעות נוגדי דיכאון לא יוכלו לשרת ביחידות קרביות ואף לאחוז בנשק. "טיפול כרוני אינו עולה בקנה אחד עם שירות קרבי", אמר בריאיון לוואלה! NEWS


אדם שנזקק לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה לא ישובץ ביחידות קרביות - כך עולה מדבריו של ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל הנכנס, אלוף-משנה ד"ר אריאל בן יהודה, בריאיון שיפורסם במגזין סוף השבוע של וואלה! NEWS. בן יהודה נכנס לתפקידו באוקטובר האחרון, עם סיום כהונתה של אל"מ ד"ר קרן גינת. גינת התבטאה בעבר בנושא נטילת כדורים נוגדי דיכאון בגישה מכילה ופשרנית יותר, באמרה כי בצה"ל משרתים מאות חיילים על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה וכי היא לא רואה כל בעיה כי ישרתו בקרבי ויחזיקו נשק.

לעומתה, ד"ר בן יהודה מחזיק בדעות קשיחות יותר. "להיות לוחם זה לא להיות כל מקצוע אחר באזרחות", הסביר. "אנחנו מבינים שהסטרס שקיים ביחידות מבצעיות והחשיפה לסיכון ולכלי נשק זה סוג אחר של דחק ממה שאנחנו מכירים. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל ככלל - אדם שנזקק לטיפול תרופתי כרוני, כמו תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, לא ישובץ בקרבי. הוא יכול לעשות הרבה מאוד תפקידים אחרים, קרבי לא. יש דברים אחרים שאפשר לעשות בצה"ל".

"יש דברים אחרים שאפשר לעשות בצה"ל". ד"ר בן יהודה (צילום: ניב אהרונסון)
"יש דברים אחרים שאפשר לעשות בצה"ל". ד"ר בן יהודה (צילום: ניב אהרונסון)
ד"ר בן יהודה הבהיר כי אם מדובר בחייל קרבי שבמהלך שירותו הצבאי אובחן כסובל מדיכאון קליני ויזדקק לטיפול תרופתי, המקרה יבחן באופן פרטני, וברוב המקרים ירד לו הפרופיל באופן זמני, הוא יצא לחופשת מחלה או ימשיך ביחידה תחת הגבלות תפקודיות עד שיתברר מצבו הסופי. כשנשאל אם יש כעת חיילים קרביים הנוטלים תרופה נוגדת דיכאון בצה"ל ומחזיקים בנשק הוא השיב בשלילה. "ברפואה צבאית, כשמקבלים טיפול כרוני - זה לא עולה בקנה אחד עם שירות קרבי, כי הפסקה של הטיפול מביאה מיד החמרה במצבו", הצהיר. "אנחנו לוקחים בחשבון מצב תיאורטי שבו לא ניתן יהיה לאפשר לו נגישות לעזרה רפואית. כשאנחנו מדברים על בעיות כרוניות הוא ילך לתחום תומך לחימה ולא קרבי".

הטיפול בתרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון וחרדה כמו ציפרלקס, לוסטרל או רסיטל, עבר מהפך תפיסתי ותדמיתי בשנים האחרונות. המטופלים שברו את מעגל הבושה וההשתקה, והשימוש בתרופות הפך לטיפול נורמטיבי ופופולרי הניתן באמצעות מרשם של רופא משפחה, שלא כבעבר אצל פסיכיאטר. על פי נתוני קופות החולים בישראל לשנת 2017, נרשמה עלייה של 13% בנוטלי התרופות נוגדות הדיכאון. העלייה מרוכזת בעיקר בגילאי שירות המילואים - בגילאי 25 עד 34 נרשמה עלייה של 14% ובגילאי 35 עד 40 נרשמה העלייה הגבוהה ביותר של 35% בצרכני תרופות מהסוג הזה.

"כל מקרה ייבדק לגופו", לוחמים במהלך אימון. (צילום ארכיון: דו"צ; למצולמים אין קשר לנאמר)
"כל מקרה ייבדק לגופו", לוחמים במהלך אימון. (צילום ארכיון: דו"צ; למצולמים אין קשר לנאמר)

מערך המילואים מוכר כמערך החיילי הגדול ביותר בצה"ל. על משרתיו נמנים גם לוחמים שנזקקו בנקודות שונות בחייהם לטיפול בנוגדי דיכאון וחרדה, אך מתפקדים כרגיל בשגרת חייהם. כשד"ר בן יהודה נשאל אם הלוחמים הללו ישובו לצוותיהם ואף לאחוז בנשק, השיב כי "הנוהל כלפי חיילי סדיר הוא אותו הנוהל גם במילואים. כל מקרה ייבדק לגופו, אבל ככל הנראה יורידו ללוחם פרופיל והוא לא יחזיק יותר בנשק".

"אין לנו יכולת להחיל שאלון אודות מצבו הנפשי של כל חייל או מילואימניק לפני שהם נכנסים לשירות או חוזרים לשירות, כי אז היינו צריכים להחזיק חיל רפואה נוסף רק בשביל זה", הוסיף ד"ר בן יהודה. "בשל כך לכן אנחנו מתבססים על הצהרה של משרתי המילואים. במקרים קשים אנחנו נדע דרך קופות החולים. מהניסיון שלי, גם אם אותו מילואימניק לא הצהיר על נטילת תרופה פסיכיאטרית כזו או אחרת, המפקדים והחברים שלו יבחינו אם יש בעיה בגלל סוג הקשר והקרבה, ואנחנו נעודכן".

יוני 2018 - "חייל שנוטל תרופות נגד דיכאון לא ישובץ לקרבי" | ריאיון מיוחד , רויטל בלומנפלד


כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".



"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

הורים לאוטיסטים: "משרד הרווחה משתיק ילדים בהוסטלים בסמים פסיכיאטריים"

20.06.2018 - הורים לאוטיסטים: "בהוסטלים משתיקים ילדים בתרופות פסיכיאטריות"
נשארים בהוסטלים כי אין תקציב להסעות, מטופלים על ידי עובדים שמתחלפים כל העת עקב השכר הנמוך: בדיון בכנסת סיפרו בכאב הורים לאוטיסטים על התנאים הקשים. ח"כ סתיו שפיר: "במקום טיפול מעמיק, הופכים אותם לזומבים". מנכ"ל המשרד: "מבינים שהפיקוח חייב להיות עמוק ורציני יותר"
אמיר אלון, 20.06.18 , ynet



מולעטים בתרופות פסיכיאטריות, נשארים 24/7 במוסד כי אין תקציב להסעות, והמדריכים שלהם מתחלפים בתדירות גבוהה בשל השכר הנמוך. הורים לילדים אוטיסטים ומוגבלים שכלית-התפתחותית שמטופלים בהוסטלים שמפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה, השתתפו היום (ד') בדיון שהתקיים בוועדת השקיפות של הכנסת ומחו על התנאים הקשים מהם סובלים ילדיהם, אחד מסדרת דיונים שהחלה בעקבות תחקיר "ידיעות אחרונות".

"אי אפשר לתת טיפול עם התקציב שאתם נותנים להם", מחתה תמי בן דוד, אם למטופל בהוסטל, בפני מנכ"ל משרד הרווחה, אביגדור קפלן. "יש מדריך אחד על כל ארבעה מטופלים והעבודה היא מאוד קשה. לכן יש תחלופה גדולה מאוד והעבודה היא לא מקצועית. כתוצאה מכך יש רגרסיה, אלימות ומצבים קשים, ובהוסטלים אין אנשי מקצוע לטפל בזה. משתיקים את הילדים שלנו בתרופות פסיכיאטריות במקום לטפל בהם ולהעניק להם חיים מכובדים. הם מגיעים ומתחילים לקבל תרופות בכמויות לא נורמליות, הם משמינים. זה כמו בית חולים. אנחנו לא צריכים לעמוד אצלכם כל פעם כמו עניים בפתח ולבקש מכם עוד 500 שקל. אתם צריכים לתפקד כמו בעולם הנאור".

אפרת עצמון-פאר סיפרה כי בנה כמעט ואינו יוצא מההוסטל מאחר שההסעות שלו לעבודה מתוקצבות על ידי משרד הרווחה ב-57 שקלים לחודש בלבד. "הבוקר סיפרה לי שכנה שהיא משלמת יותר על הסעת הכלב שלה לפנסיון. מה אתם רוצים? שזה יהיה כמו בית כלא? שהם לא ייצאו לעבוד? לא מגיע להם חיים נורמליים? כן, הם אוטיסטים. אז מה?", שאלה.

אם נוספת סיפרה על מצוקת ההורים שנאלצים לשלוח את הילדים שלהם להוסטל. "זו החלטה מאוד קשה", אמרה. "לא חלמנו שנצטרך להכניס את בננו למסגרת אחרת, אבל כבר לא יכולנו להמשיך ולגדל אותו בבית, גם בגלל האלימות. יש עוד שני ילדים קטנים בבית שסופגים המון ומשלמים מחיר מאוד יקר. אני פונה אליכם בגרון חנוק מדמעות כי אתם הכתובת, אני יושבת עכשיו פה והבן שלי נמצא שם, אני לא יודעת מה קורה איתו וזה נורא קשה.
"אני שומעת שהבן שלי מקבל שם תרופות כדי 'להרגיע' אותו ושזה בעצם נראה כמו בית חולים", המשיכה האם. "אני מבקשת מכם שתעשו כל שביכולתכם למנוע את התחלופה הזאת של המדריכים. כבר חצי שנה אני פוגשת כל יום מישהו אחר שפותח לי את הדלת, וזה נורא קשה לי, עוד לא התרגלתי, אז אני חושבת מה עובר על ילד שלא מדבר".

"הסיפורים מזעזעים"

יו"ר הוועדה, ח"כ סתיו שפיר, האשימה במצב את משרד הרווחה ואת העמותות המפעילות את ההוסטלים. "הדיון הזה הוא לא על תקציבים ומספרים - הוא על אנשים", אמרה, "הוא על פגיעות חמורות שאנחנו שומעים עליהן בהוסטלים ואיש לא יודע לפקח עליהם. אני מסיירת בהוסטלים כבר זמן רב והסיפורים מזעזעים. אנחנו לא בדיון על שורות תקציב. משרד הרווחה הפקיד את הטיפול בילדים ובאחים שלנו בידי עמותות וגופים פרטיים, ולא עושה אפילו חלקיק ממה שמתחייב כדי שהחיים שלהם יהיו חיים טובים ומכובדים",

ח"כ שפיר הוסיפה כי "במקום טיפול מעמיק - הילדים מקבלים תרופות פסיכיאטריות והופכים לזומבים. המפעילים עושים רווח מכספי הציבור. מתקצבים ב-40 שקלים לשעה, וראוי שהכסף הזה באמת יגיע למדריכים. הייתי בעשרות הוסטלים ובחיים לא פגשתי מדריך שמקבל 40 שקל לשעה. אם הם לא שקופים - שלא יקבלו את הכסף הציבורי".

מנכ"ל משרד הרווחה, אביגדור קפלן, הגיב לטענות ואמר: "המצב לא מספק, אנחנו צריכים לשפר את הפיקוח על ההוסטלים. אנחנו מבינים שהפיקוח חייב להיות עמוק ורציני יותר. נחייב את הספקים להפוך לשקופים ונבחן מה אנחנו יכולים לעשות מבחינה משפטית מול מי שלא יעמוד בתנאים".