תגובת יהודה קורן דובר "עמותת מגן לזכויות אנוש: לרצח בפרדסיה

ספטמבר 2019 - הרצח בפרדסיה הוא תולדה של "טיפולים" אלימים, שימוש בסמים פסיכיאטרים משני תודעה והרסניים, התייחסות למטופלים כמו לחיות. אין להתפלא שמעשי טירוף ומקרי רצח והתאבדות, הם חלק ממנת חלקם של הצוותים. במשך 200 שנה לא הצליחה הפסיכיאטריה לרפא אף מחלה או הפרעה פסיכיאטרית. מחקרים רבים מתריעים מפני תופעות לוואי קשות בעקבות שימוש בתרופות נוגדות דיכאון ואמפטמינים. תופעת הלוואי החמורה ביותר של תרופות אלו היא "אקאטיזיה" - חוסר שקט חמור שיכול להיות מלווה בהתקשחות שרירים, פסיכוזות, דופק ולחץ דם לא סדירים, בעיות לב ופרצי זעם ואלימות בלתי נשלטים.

פרופסור רלף אדוארדס, ראש היחידה המפקחת על תופעות לוואי של תרופות מארגון הבריאות העולמי WHO) ) הזהיר בשנת 2001 כי סמים פסיכיאטרים רבי עוצמה מסוג נוגדי הדיכאון SSRI יכולים לגרום להרגעה, תרדמת, עצלנות, קשיים בחשיבה, בלבול, קשיי ריכוז, בעיות בזיכרון, סיוטים, פאניקה, ואי שקט חמור.

הרשות למזון ותרופות האמריקנית, ה-FDA, פרסמה כבר בשנות ה-80 שפרוזק עלול לגרום להתאבדות ורצח המוני.

סמים פסיכיאטרים אחרים כמו קלופיקסול, הלידול, ונוספים הורסים חיי אדם ומדרדרים את המטופלים האומללים למצב של כמעט מתים מהלכים.

אנו קוראים לסגור את המוסדות הפסיכיאטרים לאלתר, ולהכניס שיטות ריפוי יותר הומניות לסל הטיפולים הממומנים על ידי הקופות (כלומר על ידי המיסים של כולנו).

פסיכיאטר בין לאומי משבדיה הורשע בהונאה ונקנס

סמים פסיכיאטריים לילדים - אילוסטרציה
ספטמבר 2019 - פסיכיאטר בין לאומי משבדיה הורשע בהונאה ונקנס,הוא פרסם מחקר המוכיח את הבסיס המדעי להפרעת הקשב וריכוז - מחקר זה שיקרי והוא הונאה.


פרופסור לפסיכיאטריה הידוע ברחבי העולם, קריסטופר גילברג נחשב לאבי הדיאגנוזה הפסיכיאטרית"DAMP", כך מכונה בסקנדינביה 'הפרעת קשב בקרה מוטורית, ותפיסה חושית' (ובארץ ADHD- 'הפרעת קשה וריכוז, היפראקטיביות'). הוא הואשם שמחקרו המוכיח בסיס מדעי להפרעת "קשב וריכוז, היפראקטיביות" היה שיקרי.

כל אחד משלושת האקדמאים המעורבים בפרשה מאוניברסיטת גטבורג בשבדיה אשר השמיד את כל חומרי המחקר האינטנסיבי שנעשה ובכך מנע מהציבור לדעת על ממצאיו, נקנס בחמישים ימי משכורת.


במשך 15 שנה הפסיכיאטר פרופ' גילברג קידם ופרסם את "ההפרעה" בוועידות שונות של פסיכיאטרים, בהרצאות, בערוצי התקשורת השונים וכ"ו... הוא קידם את הטיפול הנהוג היום להפרעה; טיפול תרופתי בתרופות מעוררת וממכרת הנמצאות תחת פקודת הסמים המסוכנים (כמו הריטלין ודומיו).


בהפצת סמים לילדים גרם פרופסור גילברט להתדרדרות בין לאומית, במשך שנים, במערכות החינוך והבריאות של מדינות רבות.


CCHR (וועדת אזרחים לזכויות אדם הבין לאומית שנוסדה על ידי ארגון הסיינטולוגיה הבין לאומית) לקחה על עצמה לבדוק את האבחונים הכוזבים ואת תוצאותיהם ההרסניות שגרמו לסימום ילדים באמצעות אמפטאמינים החומר הפעיל ברטלין ודומיו...


CCHR יחד עם מדענים חיצוניים, כמו אווה קארפווה סגנית פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת 'לאנד' משטוקהולם ורופא הילדים לייף אלינדר... עמלו כדי לחשוף את ההונאה שמאחורי דיאגנוזות הללו.

הם בדקו באופן רציני ועמוק ביותר את תוצאות המחקרים והאבחונים של פרופסור גילברג לגבי "הפרעת קשב ריכוז, היפראקטיביות". הם דרשו וקיבלו העתקים מהדוחות המדעיים של מחקריו. גילברג בדק ילדים רבים ותמיד היגיע לאותה מסקנה; לילדים יש הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות. DAMP המוגדרת בסקנדינביה כ- הפרעת קשב, בקרה מוטורית וקליטה חושית, ובישראל ADHD.

תוצאות בדיקתם העלתה שחישוביו, באופן מוחלט, אינם מתאימים למציאות. הוא הואשם בהונאה.

אישומים אלו הכניסו את גילברג להיסטריה. הוא יצר קשר עם פרופסורים ופסיכיאטרים רבים אחרים כדי להגן על טיעוניו.

אנשי רפואה ופסיכיאטרים המכהנים בתפקידים רשמיים בשוודיה הצטרפו גם הם למאבק נגד ההונאה המדעית ודרשו מגילברג לפרסם את המסמכים המקוריים המתארים את המחקר עצמו. גילברג סרב באופן מוחלט וערער. המקרה הזה הגיעה להכרעה משפטית אך בית המשפט דחה את ערעורו.

גילברג ניסה לטעון ולהישען על חוקי הסודיות החלים על דוחות ומסמכים רפואיים. וכן על הבטחותיו לאנשים שהשתתפו בניסיונותיו לא לגלות שום אינפורמציה לגביהם. זה מה שהיה לו לומר להגנתו.

גילברג פנה לבית המשפט הגבוה ביותר למקרים מסוג זה, שהוא בית המשפט המנהלי העליון לעשיית צדק בשוודיה. אך גם בבית משפט זה, סרב לאשר את טענותיו וערעוריו. בית המשפט ציוה עליו וחייב אותו למסור את כל מסמכיו - אך גילברג המשיך להתנגד בתוקף.

הנושא הגיע לידיעת ערוצי התקשורת ונחשב לפרשה השנויה ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הקהילה המדעית בשוודיה .

לקראת סוף שנת 2004 שרפו אשתו של גילברג ופסיכיאטרים עמיתים, את כל המסמכים הכתובים שלו בנושא DAMP. סה"כ 100.000 עמודים! שהם 22 מטרים, על אף שגילברג לא היה באופן אישי נוכח "במבצע", ניראה ללא צל של ספק כתוכנית מתוכננת מראש אשר מטרתה הייתה העלמת עובדות וראיות.

ללא המסמכים המקוריים לא ניתן להוכיח בברור את טענת אף אחד מהצדדים. אין ספק שהעלמת המסמכים הייתה פעילות מניפולטיבית כל כך קיצונית, עד שאפילו אנשי הממסד הרשמיים הפסיקו לתמוך בפרופסור גילברט.

באוקטובר 2004 קריסטופר גילברג הושעה ממועצת המדעים של מועצת הבריאות והרווחה הלאומית של שוודיה .

ב 18 לינואר 2005 נציב הפרלמנט הממשלתי של הרשות השופטת בשוודיה החליט להביא את הפסיכיאטר קריסטופר גילברג למשפט באשמת רשלנות מקצועית.

נציב תלונות הציבור של מערכת הצדק הגיש את התביעה נגד הפסיכיאטר באשמת בזיון חמור של הוראת בית הדין הגבוה לצדק.

התביעה טענה שאין ספק שגילברג ואחרים מהאוניברסיטה אשמים, וביקשה מאסר על תנאי וקנסות.

החוקר הפסיכיאטרי פרופ' גילברג נחשף כמי שהוא באמת – עבריין ואישיות קרימינלית. עשרות עדים העידו כיצד גילברג סרב למסור את החומרים כפי שהורה בית המשפט.

30 מאי 2005, בית המשפט פסק נגד הפרופסור לפסיכיאטריה, כריסטופר גילברג. הוא הואשם שסרב למסור את נתוני המחקר אשר הובילו אותו למסקנה שדיאגנוזת ה-DAMP היא מדעית, למרות שבית המשפט העליון הורה לו. הוא הואשם בביזיון בית הדין על שהשמיד ראיות ומסמכים שבית המשפט העליון דרש ממנו.

"פרשת גילברג" זכתה לכיסוי טלוויזיוני ורדיו חסרי תקדים והתפרסמו 50 מאמרים מקיפים בנושא בעיתונות הכללית, הרפואית והמשפטית. העיתונאים בשוודיה יצאו בכותרות כמו "מדע בדיוני", "הגירסה המומצאת" וכו'

"הבסיס המדעי של הפרעת קשב וריכוז אינו קיים. הדיאגנוזה הפסיכיאטרית הזו גרמה לנזקים לאלפי ילדים בשוודיה ול- 21 מיליון ילדים ברחבי העולם. לשים תוויות על ילדים ולסמם אותם בלי שקיים לתוויות אלו בסיס מדעי - זהו פשע נגד האנושות", אומרת אלה שנר, יו"ר עמותת מגן לזכויות אנוש".

CCHR ונציגיה בארץ "עמותת מגן לזכויות אנוש" ימשיכו לחקור עד שכל מעשי ההונאה יחשפו ועד שכל הפרות זכויות אדם שנעשים בידי הפסיכיאטרים יפסקו.

הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה

הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה , ד"ר יעקב אופיר , הארץ , 21.08.2019

המאמר שלפניכם הוא סוג של התאבדות מקצועית, אבל הגיע הזמן לומר בקול את מה שרבים חושבים בשקט: הפרעת קשב היא הפרעה מומצאת, שנוצרת מהמפגש בין תכונות נורמטיביות של ילדים לבין דרישות מערכת החינוך הקונבנציונאלית אין פתרונות קסם ואין מתנות חינם .





המאמר שלפניכם הוא סוג של התאבדות מקצועית. אבל אין ברירה, שנת הלימודים בפתח ומישהו צריך לצעוק את זה בקול רם, שכל הכיתה תשמע: הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה! לכאורה, הפרעת הקשב כתובה בתנ"ך, כלומר במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM), ובכל זאת רבים מאיתנו, הורים לילדי הפרעת הקשב, מתחילים להרהר הרהורי כפירה ולתהות האם הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-פסיכיאטרית אמיתית, שמצדיקה לתת לילדנו טיפול תרופתי.

חלק ראשון: הפרעת קשב היא לא מחלה, היא תכונה ככל התכונות האנושיות, עם יתרונות וחסרונות

"הריטלין יעזור לבן שלך להפסיק להרגיש טיפש", ניסיתי לשכנע בפעם המאה, אבל היא באינטואיציה השמורה כנראה רק לאימהות כמוה לא השתכנעה. זאת למרות שלפני עשר שנים, הייתי בצד של הצודקים ולמרות שכולם הצטרפו אלי לתחושת השליחות המקודשת שהרגשתי: המחנכת, המנהלת, וכל הפרופסורים באוניברסיטה. היא, לעומת זאת, עמדה מולנו לבד, בלי כסף ובלי השכלה. "הילד שלי הוא מושלם בדיוק כפי שהוא", אמרה. הוא לא חולה ואין לו שום אייצ'-די-אייצ'-די או איך שאתם קוראים לזה. בסוף הסיפור, הילד נרפא. אמא שלו הלביאה העבירה אותו לבית ספר אחר, כי בשבילה הילד "יכול להיות מה שבא לו לראש". לא ביקשתי סליחה, כי הרי ההפרעה כתובה בתנ"ך.

רק היום, עשר שנים אחרי, רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים החדשה, אני מעז לבדוק מחדש: אולי בכל זאת הפרופסורים ואני טעינו? האם קשיי קשב הם אכן הפרעה פסיכיאטרית אמיתית? אומנם ה-DSM הידוע ממקם את ההפרעה באשכול ההפרעות הנוירו-התפתחותיות, מיד אחרי ההפרעות-הבנות-דודות שלה, מוגבלות שכלית והספקטרום האוטיסטי, אבל בואו נעצור רגע ונשאל שאלה עקרונית: באילו תנאים מחשבות והתנהגויות אנושיות הופכות להיות הפרעה פסיכיאטרית?


אולי בכל זאת הפרופסורים ואני טעינו? האם קשיי קשב הם אכן הפרעה פסיכיאטרית אמיתית?

ארבע קושיות – לאור העובדה שאין לנו דרך לאבחן הפרעות נפשיות באמצעות בדיקות פיזיולוגיות כמו בדיקות דם, אנו שואלים ארבע שאלות פשוטות שעוזרות לנו לקבוע האם התנהגות מסוימת היא הפרעה נפשית: (1) האם ההתנהגות המדוברת חריגה, כלומר שונה מהנורמה? (2) האם היא פוגעת באופן משמעותי בתפקוד ובביצוע פעולות פשוטות ביום יום? (3) האם היא מסוכנת לאדם עצמו או לסובבים אותו? ושאלה אחרונה, לא כל כך חביבה (4) האם היא גורמת למצוקה ולסבל?

כעת, ברשותכם, הבה נבחן את הפרעת הקשב דרך הפריזמה הזו:

חריגות. שכיחות הפרעת הקשב על פי הגרסה הקודמת של ה- DSM נעה בין 3-5%. בגרסה הנוכחית, המספר הרשמי עומד על 5%. ואילו בישראל, השכיחות מזנקת ל- 14.4%, (1 מתוך 7 ילדים). בארה"ב הדיווחים נעים בין 11% בגילאי בית ספר יסודי ל-20% בגילאי תיכון (בקרב בנים). מדובר באינפלציה של כ-40% תוך 10 שנים, מה שהופך את ההפרעה לדי שכיחה. ואם הנתונים הללו לא משכנעים אתכם שכבר לא מדובר בתופעה חריגה, עדיין עולות שאלות עקרוניות לגבי האפדימיולוגיה של ההפרעה: כיצד אפשר להסביר את ההבדלים האפידמיולוגיים המוזרים בשכיחות ההפרעה בין מקומות שונים בעולם? מה הסיבה ששכיחות האבחנה בקרב בנים היא פי 2 עד 3 יותר משכיחות האבחנה בקרב בנות? וכיצד מוסברת התופעה של "היעלמות" ההפרעה בקרב מחצית מהמאובחנים כאשר הם מגיעים לבגרות? רגע, אל תענו עדיין. חכו לסוף המאמר.

פגיעה בתפקוד. הקושיה השנייה שכדאי לשאול היא האם יש פגיעה חמורה בתפקוד היומיומי, כמו במוגבלות שכלית קשה או באוטיזם בתפקוד נמוך בהם יש פגיעה ביכולות בסיסיות כמו להתלבש, להתקלח או לשלוט בצרכים. הגרסה הקודמת של ה- DSM הגדירה תנאי הכרחי למתן אבחנה שתהיה: "עדות מוכחת לליקוי משמעותי בתפקוד חברתי, אקדמי או תעסוקתי". ואז, באופן פלאי ומעט סמוי מן העין, בגרסה הנוכחית של ה- DSM, כותבי המדריך הפסיכיאטרי ריככו את התנאי הזה. כעת דרושה עדות מוכחת שהסימפטומים מפריעים או מפחיתים את איכות התפקוד (החברתי, האקדמי או התעסוקתי). אולי הם גילו שאנשים עם הפרעת קשב מצליחים להתלבש לבד אבל איך אומרים, אבחנה כל כך נחמדה, לא חבל לזרוק אותה לפח? בכל זאת, אנחנו מתפרנסים ממנה כבר עשרות שנים. עמיתיי הפסיכיאטרים, קריטריון מרוכך של "הפחתה בתפקוד" זה כמו מקל קסמים באבן נייר ומספרים. הוא מנצח את כולם. אין תכונה אנושית שלא מפחיתה תפקוד: מופנמות מפחיתה תפקוד במסיבת כיתה ונטייה לזיופים מפחיתה תפקוד במקהלת בית הספר, אבל האם הפרעת קשב פוגעת באופן משמעותי בתפקוד היומיומי? וחשוב מכך, האם היא פוגעת ביכולת של הילד לתפקד באופן סביר מחוץ לבית הספר?


אין תכונה אנושית שלא מפחיתה תפקוד: מופנמות מפחיתה תפקוד במסיבת כיתה ונטייה לזיופים מפחיתה תפקוד במקהלת בית הספר, אבל האם הפרעת קשב פוגעת באופן משמעותי בתפקוד היומיומי?

סכנה. הקושיה השלישית קשורה לסכנת חיים. חלק מההפרעות הפסיכיאטריות הן בהחלט מסוכנות. משאלות מוות בדיכאון מאז'ורי ואובדן בוחן מציאות בסכיזופרניה עלולות לגרום לאובדן חיים. בהפרעת קשב, הנטייה לאימפולסיביות וללקיחת סיכונים אכן דורשת מאיתנו ההורים, להשקיע יותר בחינוך לזהירות בדרכים בגיל הילדות ובמניעת שימוש בחומרים ממכרים בגיל ההתבגרות אבל בינינו ברוב המקרים, הסכנות היום-יומיות מסתכמות בשפשופים בברכיים ובחולצה מוכתמת בשאריות של פיצה והשאלה נותרת: האם ילדים עם הפרעת קשב נמצאים באמת בסכנת חיים?

מצוקה. הקושיה הרביעית היא החשובה והמסובכת מכולן. לכאורה, מאות מחקרים מצאו קשר בין הפרעת קשב לבין כל מיני מצוקות, בלימודים, בעבודה, וביחסים בין אישיים. התפיסה הנוירו-פסיכיאטרית הרווחת היא שבלב הבצל האישיותי ישנו ליקוי אורגני הקשור בהפרעת הקשב ומסביב לליקוי הזה, הולכות ונבנות קליפות בצל של הפרעות נפשיות נוספות. כך טענתי גם אני בעליונות פסיכו-מוסרית באוזניה של אותה אמא לילד שנרפא: "הפרעת הקשב הנוירולוגית שיש לילד שלך, מקשה עליו לשבת בכיתה. לאט לאט הוא צובר כישלונות ומתרגל לקבל פידבקים שליליים מהסביבה ואלו פוגעים בדימוי העצמי שלו וגורמים לו לתסכול, לזעם ואפילו לדיכאון".

תיאוריית הבצל נשמעת מתוקה, קצת כמו אחרי טיגון ארוך, אבל כאן אנו חייבים לשאול: האם הפרעת הקשב גורמת למצוקה מצד עצמה או שהמצוקה נוצרת רק כאשר מחברים את ההפרעה עם דרישות מערכת החינוך הקונבנציונאלית? השאלה הזאת היא כמעט בלתי אפשרית למחקר מדעי מפני שהמצוקה מתחילה מגיל צעיר מאוד. כאשר ילד צעיר בגן חובה מתקשה לשבת בשקט ב"מפגש" הוא מקבל עונש לשבת על כיסא בצד, בשקט ובלי לזוז. מעבר להשפלה, אתם יודעים איזה עינוי זה עבור ילד שמתקשה לשבת בלי לזוז? בעצם נוצר לנו מצב בו אין לנו דרך מדעית לבחון את המצוקה הקשורה ישירות בהפרעה במנותק מהמסרים שהילד מקבל לאורך כל השנים במערכת החינוך. הרי כשאנחנו, המדענים היישומיים מבקשים לחקור ילדים עם הפרעת קשב, אנחנו חוקרים ילדים אנרגטיים או חולמניים שקשה להם לשבת ולהתרכז – שגדלים במערכת שדורשת מהם: לשבת ולהתרכז, שיעור אחרי שיעור, שישה ימים בשבוע, 12 שנה.

תפיסה חדשה על הפרעת קשב

אם ממש מתעקשים, אפשר לנסות להשיב בנפרד על כל אחת מארבע הקושיות הללו, אבל ישנה תשובה פרסימונית (חסכנית מבחינה מדעית), שמיישבת את כל הקושיות הללו והגיע הזמן לדפוק על שולחן הסדר החברתי הקיים ולזעוק: רבותי, הפרעת קשב היא תוצר של המפגש שבין אישיותו של הילד לבין הסביבה החינוכית בה הוא גדל. ככל שבית הספר ידרוש מילדים חולמניים או אנרגטיים "להתנהג יפה" ולהתרכז בשיעורים פרונטליים משמימים, כך תגדלנה השכיחות, הפגיעה בתפקוד והמצוקה של ההפרעה. וודאי שילד עם "קוצים בישבן" יסבול בשיעורים פרונטאליים בכיתה עם 35 תלמידים, בדיוק כפי שנער הומוסקסואל יסבול בחברה שדורשת ממנו: היה סטרייט! תהיה גבר, תתחיל עם בנות. אל תהיה אתה. תהיה כמו כולם.

כמובן שיש קבוצה של תסמינים של הפרעת קשב ש"הולכים ביחד" ויתכן אפילו שנמצא להם ביטוי צורני במוח (כמו שמוח גברי שונה ממוח נשי) אבל התסמינים האלו הם חלק מחבילה אישיותית גדולה יותר שיש בה, כמו כל תכונה אנושית אחרת, גם יתרונות וגם חסרונות. יש בה מצד אחד תנועתיות יתר, מוסחות ואימפולסיביות ויש בה מצד שני גם פתיחות, סקרנות, חשיבה מסתעפת ויצירתיות. כעת יש שתי אפשרויות, לחבק את חבילת האישיות הנהדרת הזאת ולראות איך הילד הופך להיות "מלך החיות או מלך ההרים". לחילופין, אפשר לנסות למשטר ולהנדס את הילד באמצעים שונים ומשונים כך שיתאים למערכת הקיימת. אתם יודעים מה קורה כשמוזגים חבילת אישיות כזאת ביחד עם שני ליטר שמן היסטוריה או טריגונומטריה אל תוך תבנית זכוכית בתנור חינוכי שמופעל מ- 8.00 בבוקר עד 16.00 אחה"צ? זה מתפוצץ!

חלק שני: ריטלין הוא לא תרופה, הוא סם ככל הסמים הממריצים, שמשפר ביצועים, אבל גם מסוכן

בדבר אחד אני מסכים עם עמיתיי הפסיכיאטרים. האנרגטיות ו/או החולמנות הן "אורגניות". הן חקוקות במוחו של הילד וניתן לזהותן מגיל מאוד צעיר. לא בכדי, ה-DSM קובע תנאי הכרחי למתן האבחנה – שהסימפטומים יחלו בתקופת הילדות ולא יצוצו פתאום באמצע החיים. כיצד אם כן יש "לטפל" בהפרעה אורגנית שכזו שעתידה ללוות את האדם במשך כל חייו? אם לשאול את משרד הבריאות, אז תרופות מעוררות (ריטלין ודומיו) הן הבחירה הראשונה לטיפול בהפרעת קשב. כמה נוח לזרום עם המוח – טיפול תרופתי יעיל ובטוח. אז זהו, שלא בדיוק. איך נוהג לומר שחקן העבר והוגה הדעות בהווה בתוכנית אופירה וברקו? חברים, "אין פתרונות קסם", "אין מתנות חינם" ו"כדורגל משחקים 90 דקות".

אין פתרונות קסם. "ריטלין זה הדבר היחיד שעוזר לילד שלי, זה כמו קסם", אומרות לי מידי פעם אימהות יקרות והן צודקות. בהינתן ההסדר החברתי-חינוכי הקיים, היעילות של תרופות כמו ריטלין או קונצרטה היא מופלאה. על פי משרד הבריאות, התסמינים של 70% מהמאובחנים עם ההפרעה משתפרים באמצעות טיפול תרופתי. אבל כשמתבוננים בחומר ממנו עשויה התרופה, הקסם פג. המהירות והעוצמה של התרופה נובעות מהחומר ממנו היא עשויה, חומר פסיכואקטיבי ממריץ בשם מתילפנידאט שחודר את מחסום הדם-מוח, קרוב משפחה כימי של קוקאין ואמפטמין. כמו כל סם ממריץ, גם הריטלין משפר ביצועים באופן זמני אבל הוא אינו מסוגל "לרפא" הפרעה נוירו-פסיכיאטרית אורגנית. אפשר כמובן לסחוט מהמכונה האנושית עוד קצת יכולות בעזרת הסם כמו שעושים לעיתים סטודנטים בתקופת מבחנים, אבל מעבר לשיפור זמני ביכולת להתרכז במטלות משעממות, יש ספק רב האם הריטלין מייצר הישגים ארוכי טווח, בייחוד בתחומי החיים החשובים לנו כהורים, מחוץ לבית הספר, כלומר ביכולת של הילד לווסת רגשות זעם ותסכול וביכולת שלו להפסיד בכבוד בכדורגל בהפסקות. ואם כבר בכדורגל עסקינן, בל נשכח שגם אם קוקאין משפר ביצועים במשחק אחד, הוא לא הופך את השחקן לטוב יותר במשחקים העתידים לבוא, בטח שלא בלעדי הסם. השימוש בסם הממריץ נותן אולי אשליה של שיפור לרגע אבל כמאמר המשורר: "אין פתרונות קסם".

אין מתנות חינם. לא זו בלבד שהקסם מזויף, ההבטחה לבטיחות רחוקה מהמציאות. על כל ילד ש"ניצל" על ידי ריטלין, פגשתי שניים שנפגעו מהטיפול התרופתי. חשבו על כך, האם אתם מכירים איזשהו חומר פלאי שכזה בהקשרים אחרים בחיים – חומר שמצליח לגרום לשיפור כל כך דרמטי ושאפשר לצרוך אותו לאורך זמן, בלי שיהיה לכך שום מחיר גופני, קוגניטיבי או רגשי? רשימת הסיכונים של ה"מתנה" התרופתית ארוכה כמו החופש הגדול. כמו סמים ממריצים אחרים, גם הריטלין מדכא את התיאבון ופוגע בגדילה לגובה. ישנן גם עדויות שלקיחת ריטלין לאורך זמן מגבירה את הפגיעות של הילד לתופעות פסיכיאטריות חמורות כמו פסיכוזה. זאת מלבד תופעות לוואי שכיחות שראיתי במו עיניי בקליניקה כמו: תנודות במצב הרוח, פאסיביות, נסיגה חברתית וירידה בסקרנות ובתגובתיות. אבל גם אם אתם מבני המזל שאיכשהו לא סובלים מתופעות הלוואי וגם אם אתם מוכנים להסתכן בנזקים לטווח ארוך, יש פרט טריוויה שחשוב שתדעו. כמו כל סם משנה תודעה, גם הריטלין אינו חסין בפני תהליך האדפטציה שמתרחש במוח כאשר נוטלים את הסם לאורך זמן. התאים במוח האמונים על קליטת החומר הכימי כאילו אומרים לעצמם: "הי, אנחנו מכירים את החומר הזה, לא כדאי לנו לפעול באותה התלהבות כמו שפעלנו עד עכשיו". בתהליך שנקרא "דה-סנסיטיזציה", החשיפה החוזרת לסם גורמת לקולטנים הללו להתאים את עצמם למצב החדש ולהחליש את התגובה שלהם. כעת, כדי להשיג את אותו אפקט שהורגש בהתחלה, אין ברירה אלא להעלות את המינון של הסם החיצוני. לתופעה הזאת קוראים סבילות או התמכרות פיזיולוגית והיא וודאי חמורה יותר מהסכנה שמיוחסת להפרעת הקשב.


כדי לאפשר חיים בריאים ושמחים לילד עם התכונה לה אנחנו קוראים "הפרעת קשב", לא מומלץ לכבות את הסקרנות והיצירתיות הטבעית שלו ולנסות לגרום לו להיות כמו כולם בכיתה

כדורגל משחקים 90 דקות. אני יכול להבין מורים שרואים בריטלין בחירה ראשונה. מורה שנדרש להביא 35 תלמידים להישגים עיוניים מלאכותיים בהוראה פרונטלית זקוק לסדר ולשקט. טובת הילד לעומת זאת שונה לגמרי. לאור העובדה שריטלין לא "מרפא" את הקושי האורגני החקוק במוח ולאור העובדה שהוא לא נותן מענה לשורש הבעיה שטמונה בחוסר ההתאמה שבין הסביבה הבית-ספרית המיושנת לבין האנרגטיות/החולמנות של הילד, וודאי שהוא לא צריך להיות "הבחירה הראשונה" עבור הילד. אפילו במקרה המשונה בו הילד הוא זה שנורא רוצה לשפר את יכולות הריכוז שלו בשיעורים משעממים, גם אז יהיה עליו להתאמן לאורך זמן, בסבלנות ובהתמדה, ללא שימוש בחומרים מלאכותיים חיצוניים, בדיוק כמו שחקן כדורגל.

 איור: עמוס בידרמן. אנרגטיות היא תכונה נורמטיבית, לא הפרעה
 איור: עמוס בידרמן. אנרגטיות היא תכונה נורמטיבית, לא הפרעה
כל שהריטלין עושה זה לשים פלסטר על שבר בלתי אפשרי, בדיוק במפרק שבין האופי של הילד לבין אופייה השמרני של מערכת החינוך. מתן ריטלין לריפוי השבר הזה שקול למתן תרופה לדיכוי החשק המיני של נער הומוסקסואל על מנת להתאימו לדרישות הסביבה, כפי שעושים בקהילות מסוימות, רק שלא יהיה הומו! זה אולי יעבוד לרגע, אבל ברגע שנוריד את הפלסטר הזה, נחזור בדיוק למצב המקורי, אם לא למצב גרוע מכך.

חבריי הנוירולוגים והפסיכיאטרים, כדורגל משחקים 90 דקות ואת החיים עצמם קצת יותר. כדי לאפשר חיים בריאים ושמחים לילד עם התכונה לה אנחנו קוראים "הפרעת קשב", לא מומלץ לכבות את הסקרנות והיצירתיות הטבעית שלו ולנסות לגרום לו להיות כמו כולם בכיתה. נכון, גם אני רוצה שהילד שלי יפתח יכולות התמדה ונחישות (grit) שיעזרו לו לצלוח את אתגרי החיים אך האם הטיפול התרופתי מפתח את אותה נחישות נכספת? אני אגלה לכם סוד שאתם יודעים: ילדים רבים מרגישים היטב את תופעות הלוואי של התרופה ומתנגדים לקחת אותה וכשהמבוגרים בחייו לוחצים עליו ליטול את התרופה (כי הרופא יודע, כי המנהלת יודעת, כי כולם יודעים מה טובת הילד חוץ ממנו ומהוריו), המסר שהוא מפנים הוא שהדרך היחידה בה הוא יוכל להתמודד עם אתגרי החיים היא על ידי עזרה חיצונית מלאכותית.

בשונה ממבוגרים שבוחרים לצרוך ריטלין, הלחץ המופעל על ילדים ליטול תרופות כדי לעמוד "בקצב החיים הזה" משקף מצב חברתי משוגע שאת השלכותיו רק שלמה ארצי ידע. מדובר במצב רפואי-חברתי מקולקל ובהפרה של האתיקה הרפואית הבסיסית: Primum Non Nocere, רופאים יקרים, קודם כל, אל תזיקו. המוח של הילד הולך ומשתכלל בצעדי ענק בתקופת הילדות ואין לנו דרך לדעת אם ההתערבות המלאכותית הבוטה באיזון הכימי של המוח בגילאים צעירים מפריעה למוח לרכוש מיומנויות חדשות שיעזרו לילד להתגבר על האתגרים שהמציאות תזמן לו בעתיד.

חלק שלישי: אם הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה, אז מה עושים?


כמו כל סם ממריץ, גם הריטלין משפר ביצועים באופן זמני אבל הוא אינו מסוגל "לרפא" הפרעה נוירו-פסיכיאטרית אורגנית

משנים את השפה. לכאורה המאמר עוסק בהבדלים סמנטיים: "תכונה" במקום "הפרעה", "סם" במקום ,תרופה", אבל ברגע שנדייק את הסמנטיקה נחייב גם את מערכת החינוך וגם את מערכת הבריאות לחשב מסלול מחדש. למזלנו, יש לכך תקדים. בשנות השבעים של המאה הקודמת, הומוסקסואליות הוצאה באופן רשמי מספר האבחנות הפסיכיאטרי והיום אין אף אחד בממסד הפסיכו-רפואי שרואה בהומוסקסואליות הפרעה פסיכיאטרית ואין אף רופא שמעז (בגלוי) לרשום טיפול תרופתי במסגרת של טיפולי המרה. גם מי שמוצא הבדלים בין ה"מוח ההומוסקסואלי" ל"מוח ההטרוסקסואלי", מכיר בכך שהומוסקסואליות לא עומדת במבחן ארבע הקושיות למתן אבחנה פסיכיאטרית.

קוראים יקרים, כעת הגיע תורה של הפרעת הקשב. כמו המקרה של הומוסקסואליות, גם המקרה של הפרעת הקשב לא עומד במבחן ארבע הקושיות, בטח כשמפרידים בינו לבין דרישות מערכת החינוך והגיע הזמן להוציא את הפרעת הקשב ממדריך האבחנות הפסיכיאטרי. מעט מאוד הורים נותנים לילד ריטלין בחופש הגדול. נכון, בחופש הגדול, הילד הוא "שובב שחייב תעסוקה". הוא אפילו "די מעצבן, קולני, ומציק לאחותו" אבל איכשהו, בחופש הגדול, הילד לא חולה. הוא לא זקוק לתרופה. כלומר, עד שתתחיל שנת הלימודים החדשה, אז המחלה חוזרת. זאת מחלה עונתית.

המסרים המרכזיים שעלינו להשמיע שוב ושוב בקול רם הם שאם הפרעת הקשב לא עומדת בקריטריונים של הפרעה נוירו-פסיכיאטרית, אז וודאי שאין לנו זכות מוסרית להתערב בהתפתחות המוחית של הילד ולקחת את הסיכון הכרוך במתן טיפול תרופתי. ואם הפרעת הקשב היא תוצר של המפגש שבין האופי של הילד עם דרישות מערכת החינוך, אז זהו הזמן להגדיר מחדש את היעדים החינוכיים שאנו רוצים להציב לילדנו.
למצולמים אין קשר לכתבה. האם ילדים עם הפרעת קשב נמצאים באמת בסכנת חיים?אילן אסייג

משנים את התפיסה החינוכית. במקום לקרוא לתכונות אנושיות נורמאליות בשמות פסיכיאטריים, הגיע הזמן לשנות את מערכת החינוך, להפסיק לחשוב על הישגים לימודיים כפי שחשבו עליהם לפני מאה שנה, עם המצאת מבחן האינטליגנציה הראשון ולהפסיק לנסות ליישר את כל הילדים אל תוך מודל פיקטיבי של הצלחה. המודל החינוכי הקיים מבוסס בעיקר על אינטליגנציה מילולית ואינטליגנציה לוגית-מתמטית בעוד שלילדים רבים שמאובחנים עם הפרעת קשב יש אינטליגנציות נוספות כמו אינטליגנציה נטורליסטית (בתחומי הטבע) או אינטליגנציה גופנית-תנועתית. חלק מהמאובחנים, ובייחוד אלו שזכו באות- H, אות הכבוד של ההיפר-אקטיביות, מאופיינים גם בכריזמה אישיותית, נטייה ליזמות ויצירתיות ואפילו יכולות מנהיגות. לאור זאת, הגיע הזמן להתחיל להפנים את עיקרון ריבוי האינטליגנציות ולהפסיק לנסות לדרג אותן היררכית. פרופסור באקדמיה הוא לא יותר נעלה ממנהל מוסך, מיזם סטארט-אפ, או ממדריך נוער בחוות סוסים.

מלבד מקרים של אוכלוסיות קצה מובהקות כמו עיכוב התפתחותי חמור או אוטיזם בתפקוד נמוך, הנחת המוצא החינוכית צריכה להיות שלילדים יש יכולות וסגנונות אישיות מגוונים. האחד ביישן ומוכשר במתמטיקה והאחר מתקשה באנגלית אך נמרץ ומוביל חברתי. הצלחה חינוכית אם כן, אינה יכולה להימדד עוד באמצעות אחוז התלמידים שממשיכים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. זאת מפני שאין מודל אחד של "תוצר חינוכי ראוי" שמתאים לכל הילדים. לצד הצורך בהקטנה של מספר הילדים בכיתות, עלינו למצוא דרכים חדשות להפוך את תכניות הלימוד לפעילויות חווייתיות ובעיקר להתאים אותן לסוגי האינטליגנציה השונים ולהבדלים האישיותיים של ילדים. וזה, בלי שאמרנו מילה על הצורך הדחוף להתאים את מערכת החינוך לתרבות צריכת הידע שהשתנתה לחלוטין עם הופעת האינטרנט והסמארטפונים.


למצולמים אין קשר לכתבה. אתם יודעים איזה עינוי זה עבור ילד שמתקשה לשבת בלי לזוז? MARKUS SCHOLZ / dpa Picture-Alliance/AFP
למצולמים אין קשר לכתבה. אתם יודעים איזה עינוי זה עבור ילד שמתקשה לשבת בלי לזוז? MARKUS SCHOLZ / dpa Picture-Alliance/AFP
 מפסיקים לפחד. מדובר בשינוי תפיסתי עצום ולכך יקומו וודאי מתנגדים חזקים ממני, בכוח ובמשאבים. באופן כללי, אני לא נוטה לחשיבה קונספירטיבית ומעדיף לייחס כוונות טהורות לרופאים, למורים ואפילו לחברות התרופות, אבל במקרה הזה אני חושב יאיר-לפידית: איפה הכסף? מי מרוויח משימור המצב הקיים וכמה יעלו השינויים החברתיים שנדרשים. אין לי מושג אם אצליח לעמוד מול האינטרסים ותקציבי העתק של המתנגדים לתפיסה שהצגתי כאן ואני מבין שיכול להיות שמדובר בסוג של התאבדות מקצועית אבל אני בוחר להפסיק לפחד.

לא אתפלא אם אותם כלי שכנוע פסיכולוגיים ופסיכיאטריים בהם השתמשתי בעצמי לפני עשר שנים, יופנו כעת כלפי. ברור לי שאואשם בהטעיה של הציבור בתואנה שאני לא מבין את חומרת הפרעת הקשב ושריטלין "מציל" אלפי ילדים. מהכרות קרובה עם השיח הפסיכולוגי-פסיכיאטרי, אני גם מתכונן נפשית לניסיונות להדביק לי תיוג פסיכיאטרי שיאפשר להשאיר את התפיסה הערכית שלי מחוץ לשיח הנורמטיבי, משהו בסגנון הפרעת אישיות נרקיסיסטית מהולה בפנטזיות הצלה בניחוח סכיזו-פרנואידי (תיוג פסיכיאטרי שנשמע כמו מנה של איל שני). אבל זה בסדר, זה המקצוע שלנו. לתת שם מפוצץ להתנהגויות ומחשבות אנושיות של אחרים, בדיוק כפי שנותנים היום לילדים אנרגטיים או חולמניים בבתי הספר. שמעתי שקוראים להם ילדים שסובלים מהפרעת קשב.

אז אני מפסיק לפחד ומבקש ממך סליחה, אמא, לביאה חכמה. תודה שלימדת אותי שהילדים האנרגטיים, הסקרנים והשובבים שלנו הם מושלמים בדיוק כפי שהם. ולך בני היקר אומר: קום תהיה כל מה שבא לך, מלך החיות או מלך ההרים, כי בשבילי אתה תמיד מלך העולם.

ד"ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני ועמית מחקר בטכניון ובאוניברסיטה העברית

אופיואידים

משככי הכאבים יהרגו אותנו; ההתמכרות שמחסלת את אמריקה , שחר סמוחה , 05/01/2018, גלובס

תוחלת החיים בארה"ב נמצאת בירידה זו השנה השנייה ברציפות, לראשונה מאז תחילת שנות ה-60 ■ הסיבה אינה מגפה קטלנית וגם לא מלחמה עולמית, אלא התמכרות קטלנית למשככי כאבים

נרקן ניישן / איור: דניאל גולדפרב
נרקן ניישן / איור: דניאל גולדפרב
לקראת סוף שנות ה-80, כשלמדתי בתיכון בעיר פרובידנס שברוד איילנד, כללה מערכת הלימודים שיעור שבועי שנקרא "בריאות". היו בשיעורים הללו כמה הסברים על תזונה נכונה ותיאורים מרוחקים ומבוישים של התפתחות מינית, אבל בעיקר הפחדה. הנושאים החמים היו כמובן איידס, כניסה לא רצויה להיריון וסמים. כדי להטיל עלינו את אימת האיידס, הראו לנו דיווחי חדשות עגומים והציפו אותנו במספרים. על מנת להזהיר מכניסה לא רצויה להיריון, היה מספיק לאזכר את שמו של התיכון הצמוד שבו למדו בעיקר שחורים והיספאנים, ושכלל בתוכו פעוטון לילדי התלמידות. אבל בשביל להרחיק אותנו מסמים - ורוב השעות הוקדשו לניסיונות עיקשים לגרום לתלמידים להתרחק מהם - המורה כבר היו ממש יצירתי.

אמריקה השמרנית של עידן רייגן התמודדה במהלך אותו עשור עם מגפת קוקאין וקראק, ועל אף שכל אירוע חברתי של התיכון הראה עד כמה כושלת המלחמה נגד הסמים, אני לא יכול לומר שלא ניסו להסביר לנו מדוע הם כה מסוכנים, וכיצד בסופו של דבר הם גם יביאו עלינו איידס ותינוקות לא רצויים. סיפרו לנו על אנשים שלקחו LSD וזינקו מגגות. הראו לנו תמונות של זרועות מנוקבות ממחטים. אפילו הביאו מכור לשעבר לקוקאין שהדגים באמצעות ממחטה שהושחלה לנחיר אחד והוצאה מהשני מה הסם עשה לאפו. אין מה לומר, באמת השקיעו.

אבל שיעור אחד אני זוכר במיוחד. מיסטר קארטייה - שלימד אותנו גם ספרות אנגלית, וכיוון שהיה בוגר מלחמת וייטנאם אי אפשר היה לומר עליו שהוא לא ראה דבר או שניים בחייו - השמיע לנו את Mother's Little Helper של הרולינג סטונז. השיר, שיצא לאור ב-1966, עוסק במגפת ההתמכרות לואליום וכדורי הרגעה אחרים ששטפה באותן שנים את הבורגנות הבריטית והאמריקאית. לאחר תיאור המנגנון ("דוקטור בבקשה, תן לי עוד מאלו", ואז: "מחוץ לדלת היא לקחה עוד ארבעה"; הוא גם מזהיר את המאזינים מהסכנה האורבת "אם תיקחי עוד מאלו תקבלי מנת יתר").

אולם בניגוד ל-Running to Stand Still של U2 שמתאר מכורים להירואין בדבלין, ושהעלה דמעות בעיני התלמידים, המורה הרגיש שהכיתה לא מתחברת לשיר של הסטונז. אולי זה קרה בגלל הלחן הקופצני, ואולי בגלל השעשוע שבו מיק ג'אגר ירה את המילים, אבל כשהוא שאל כמה מאיתנו מה דעתנו עליו, התשובות שהוא קיבל היו בסגנון "נו באמת, אתה מנסה להפחיד אותנו עם שיר על כדור קטן וצהוב שאימהות לוקחות כדי לא להתעצבן על הילדים שלהן? תעשה לנו טובה".

מיסטר קארטייה התעצבן ופרצופו האדים. "חבר'ה, חוץ מהדפוקים ביותר מביניכם שאולי יהיו טיפשים מספיק להזריק, תאמינו לי שאני לא דואג יותר מדי מזה שתתמכרו להירואין. ההורים שלכם עשירים מדי בשביל זה ואתם מפונקים מדי", הוא אמר לנו. "לגבי התמכרות לתרופות מרשם, לעומת זאת, הלוואי שהייתי כל-כך אופטימי. אני מציע לכם להקשיב למיק קצת יותר טוב. לא צריכים להיראות כמו הסקס פיסטולז או לשמוע את המוזיקה המחורבנת שלהם כדי למות מסמים".

"צונאמי של גופות"

30 שנה לאחר אותו שיעור, ברור שמיסטר קארטייה צדק. אני לא יודע אם מישהו מהכיתה שלי בפרובידנס התמכר לתרופות, אולם נתונים חדשים מראים כי ארצות-הברית נמצאת עמוק בתוך משבר הסמים הגרוע ביותר בתולדותיה, כאשר תרופות מרשם מסוג אופיואידים הן המחולל שלו. נתונים עדכניים של משרד הבריאות האמריקאי שהתפרסמו בשבוע שעבר, הראו כי תוחלת החיים בארצות-הברית נמצאת בירידה זו השנה השנייה ברציפות לראשונה מאז תחילת שנות ה-60. הסיבה לירידה היא זינוק בשימוש באופיואידים - חומרים נרקוטיים חזקים שחלקם מבוססים על צמח הפרג וחלקם מופקים באמצעים סינתטיים.

ב-2016 מתו בארצות-הברית לא פחות מ-63 אלף בני אדם ממנות יתר של סמים - עלייה של 26% לעומת 2015. מספר מקרי המוות ממנות היתר המיוחסים לאופיואידים עלה בשנה שעברה ב-28%. רוב קורבנות האופיואידים - 42,249 במספר - היו גברים בני 25 עד 54. מקרי המוות הרבים הללו הצליחו להאפיל על שלל גורמים אחרים, שאמורים היו להעלות את מספר השנים שהאמריקאי הממוצע חי, וגרמו לירידה של עשירית השנה בתוחלת החיים, ל-78.6 שנים.

באוקטובר האחרון הכריז הנשיא טראמפ על מגפת האופיואידים כ"מצב חירום לבריאות הציבור". הפעם הקודמת שבה הוכרז המצב הייתה ב-2009, בשיא התפרצות שפעת החזירים במקסיקו. בעוד שהגדרת המצב כך אפשרה להעביר כספים ומשאבים פדרליים כדי להילחם בתופעה, טראמפ לא עמד בהבטחה קודמת שלו ולא הגדיר את המגיפה כ"מצב משבר לאומי", דבר שהיה מאפשר להעביר הרבה יותר משאבים לטיפול בה.

מגפת האופיואידים כה חמורה, עד כי מנות יתר הן גורם המוות העיקרי לאמריקאים בני פחות מ-50. מנות יתר הרגו בשנתיים האחרונות יותר אמריקאים מכלי נשק ומתאונות דרכים יחדיו, והן מתרחשות בכל מקום ובקצב גבוה מזה שבו מתו בני אדם בארצות-הברית בשיא מגפת האיידס. ב-2015 למשל מתו מדי יום 142 אמריקאים כתוצאה ממנות יתר - פי 5 ממספר מקרי המוות ממנות יתר של קראק בשנות ה-80 וה-90.

אף שבאזורים מסוימים בארצות-הברית מקרי המוות גבוהים במיוחד, מגפת האופיואידים רחוקה מלהיות בעיה מבודדת. בשנה שעברה חלה עלייה במספר מקרי המוות ממנות יתר ב-40 מתוך 50 מדינות האיחוד, וב-17 מתוכן חלה עלייה של מעל 25% במספרם. ב-2015 כמעט 2% ממקרי המוות בארצות-הברית - אחד מכל 50 בני אדם - היה קשור לשימוש בסמים.

לתופעה יש לעיתים השפעות מורבידיות מפתיעות. כך, למשל, בכמה מקומות בארצות-הברית התפרסמו בשנתיים האחרונות דיווחים על בתי חולים שהתפקעות מקררי הגופות בהן גרמה לצוותים רפואיים לאלתר ולאחסן גופות במכולות מקוררות, שמוצבות במגרשי החניה שלהם. במקומות אחרים נוצרה תופעה של פתולוגים שפורשים מהמקצוע בגלל חוסר יכולת נפשית להתמודד עם מה שהם מכנים "צונאמי של גופות". משפטנים אומרים שהם חוששים שהתור ההולך ומתארך לנתיחות לאחר המוות בגלל מספר הגופות הגדול, יביא לכך שמהימנות ממצאי הנתיחות תוטל בספק ועקב כך תיפגע אמינות המערכת המשפטית והמדינה.

האדם הממוצע אומנם נוטה לחשוב שאנשים שמתים ממנות יתר הם בעיקר נרקומנים שחיים בשולי הערים הגדולות, אולם המגפה הזאת אחרת. רוב האנשים שמתמכרים למשככי הכאבים והופכים בהדרגה לנרקומנים שעשויים לסיים את חייהם בגללם, הם אמריקאים נורמטיביים: כורי פחם וגננות, פועלים ומוכרות, מורים וסוכני ביטוח. באזורים מסוימים בארצות-הברית מדווחים מעסיקים שהם לא מסוגלים למצוא נהגים או פועלים שמצליחים לעבור את הבדיקות הנדרשות כדי לקבל אותם לעבודה.

"חלקם הגדול הם אנשים נורמטיביים", אומר הפסיכיאטר ד"ר שאולי לב-רן, שמנהל את המרכז לטיפול בהתמכרויות ותחלואה כפולה במרכז הרפואי לב השרון. "בארצות-הברית יש דיווחים רבים על מעבר בין אופיואידים שניתנים כתרופות מרשם אל הרואין בגלל קלות ההשגה של ההירואין, בעיקר באיזורים עירוניים. בגלל קושי של אנשים להמשיך ולקבל מרשמים דרך הרופא ובעיקר בגלל שהוא לא יקר כמו התרופות. בנוסף לכך, פעמים רבות עם ההחמרה של ההתמכרות נדרש חומר שפועל בצורה עוצמתית יותר על הקולטנים משום שיש התרגלות של הגוף. זה מוביל לצורת נטילה מסוכנת יותר. זה מתחיל בתרופה בבליעה, יכול לעבור לתרופה בהסנפה ואז זה יוכל לעבור לתרופה בהזרקה או הירואין בהזרקה".

הכול התחיל בפציעה באימון

המסלול שהאנשים הללו עושים בדרך למטה די דומה. הם סובלים מבעיה רפואית שגורמת לכאבים, הרופא שלהם רושם להם משככי כאבים חזקים ממשפחת האופיואידים, כמו למשל אוקסיקונטין וויקודין. הם מתמכרים אליהם, ואז מגבירים את המינון ואת תכיפות השימוש. בשלב הבא הם מנסים לתחמן את המערכת ולהשיג כדורים נוספים במרמה, וכשהם לא מצליחים לעשות זאת שוב ושוב, או לא עומדים בעלויות, הם רוכשים את הכדורים מסוחרי סמים או עוברים להשתמש בהירואין או בפנטניל (אופיואיד סינתטי שחזק פי 50 עד פי 1,000 ממורפיום ואחראי למספר גבוה ממנות היתר הקטלניות). החומר התפרסם מאוד כשהתברר שמנת יתר שלו הרגה את הזמר פרינס באפריל 2016.

בצד הנוצץ פחות של החיים, סיפורו של ניקולס דהספולברץ' מקונטיקט מהווה הצצה טרגית לתהליך שאמריקאים מן השורה עוברים בדרכם להפוך לסטטיסטיקה במגפה הנוכחית. במבט מהצד, דהספולברץ' חי חיים בורגניים מושלמים, עם אשתו ועם בנו הפעוט בקונטיקט, ועבד כדיקן התלמידים בבית ספר תיכון במנהטן. עד שבוקר אחד מצאו אותו שוטרים במכוניתו כשהוא מחוסר הכרה לאחר מנת יתר של הירואין. "למחרת אשתי התעוררה וראתה כותרות בעמוד הראשון של העיתון, שבו היא גילתה שהיא נשואה למכור להירואין", הוא סיפר לאחרונה ל"פורבס".
 
המפגש הראשון של דהספולברץ' עם אופיואידים היה כשהוא קיבל מהרופא שלו מרשם למשככי כאבים לאחר שנפצע בגבו במהלך אימון באומנויות לחימה. הוא אהב את האפקט שלהם ומהר מאוד החל להרגיש את תסמיני הגמילה, אם הוא לא הלך והגביר את כמות הכדורים ואת התכיפות שבה נטל אותם. דהספולברץ' מספר שהוא היה מחסל בשבוע כמות שניתנה לו לשלושה חודשים, וכשזו אזלה, הוא מצא בקלות רופא חדש שרשם לו מרשם חדש.

הוא מספר שרק פעם אחת רופא עימת אותו עם התמכרותו, לאחר שהוא שלף ממאגר מידע "עמודים על גבי עמודים" של בקשות למרשם שהוא מילא באותה שנה. שלוש שנים לתוך ההתמכרות, כשהשגת תרופות מרשם הפכה לקשה יותר, וכשהאפקט של הכדורים לא הספיק לו, דהספולברץ' עבר להירואין. "הייתי מכין חוסמי עורקים בבית שלי כשהבן שלי ישן בחדר הסמוך ומזריק בשירותים בבית הספר", הוא סיפר. רק לאחר מנת היתר שכמעט חיסלה אותו, הוא הצטרף לתוכנית גמילה בסיוע משפחתו וחבריו, אבל יודע שלרבים אחרים שהגיעו למצבו אין את רשתות התמיכה החברתיות הללו או את הכסף הדרוש כדי להיגמל.

מדוע שיעור ההתמכרות לאופיואידים גבוה בארצות-הברית יותר מבכל מדינה אחרת בעולם? מדוע רבים כל-כך מתים מהם ומדוע המגפה התפרצה דווקא בשנים האחרונות, ובכזו עוצמה? התשובה מורכבת, אולם הסיבות קשורות בעיקר לשילוב של נסיבות היסטוריות, לאופיו הייחודי של הקפיטליזם האמריקאי ולתרבות האמריקאית.

בעוד שהתמכרות לאופיואידים היא תופעה שמוכרת כבר מאות שנים והופיעה במקומות שונים בעולם, חוקרים ורופאים מסמנים את נקודת ההתחלה של הגלגול האמריקאי שלה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. סדרה של מחקרים משפיעים (שכיום נחשבים במקרה הטוב לשנויים במחלוקת), הראו שסכנת ההתמכרות לאופיואידים נמוכה וכי אפשר להקל באמצעותם על סבלם של חולים רבים מספור. תוצאות אותם מחקרים שווקו בצורה אגרסיבית לציבור בפרסומות בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, אבל שווקו בצורה אגרסיבית אף יותר (ובתוספת תמריצים) לרופאים, שנועדו לרשום אותם לפציינטים. התוצאה: ידם של רופאי המשפחה האמריקאים נהייתה קלה מאוד על ההדק ומרשמים גדולים מאי פעם ניתנו בתכיפות רבה מאי פעם.

בעוד שניתן היה להניח שהבעיה תזוהה בשלב מוקדם (אחרי הכול, התמכרות לאופיואידים היא דבר שניתן לזהות תוך כמה חודשים), עם השנים הסכר רק נפתח. על-פי נתוני המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), מאז 1999 מספר משככי הכאבים שרופאים רושמים לחולים בארצות-הברית עלה פי 4.

ד"ר סילביו בריל, שעומד בראש יחידת הטיפול בכאב במרכז הרפואי איכילוב, אומר שלא רק שהרופאים האמריקאים אינם מעבירים את החולים שלהם בהדרגה למשככי כאבים חזקים לפי הצורך, אלא שהכמויות שהם רושמים עצומות. "קודם כול", הוא אומר, "מקובל שם שמי שסובל מכאב צריך לקבל טיפול שימחק לו את הכאב מיד. בכל העולם המערבי עוברים מהקל לכבד, אבל אצלם זה לא ככה. הם נותנים כמות גדולה ולכמה חודשים - מיד רצים לדבר הכי כבד מהרגע הראשון. לחץ מחברות התרופות יש בכל העולם, אבל בחברה האמריקאית זה אחרת, וגם מבחינת הכמויות. אם אני לוקח את כל הכמות של מרשמי האופיואידים בארצות-הברית ומחלק אותם לאוכלוסייה, ואז עושה את אותו הדבר בישראל, באופן יחסי, ההבדל הוא לפחות פי שלושה".

סיבה נוספת לעלייה בהתמכרות בשנים האחרונות היא המלחמות שבהן הייתה ארצות-הברית מעורבת מאז 2001. שיעור גבוה מהמתמכרים בשנים האחרונות הם חיילים לשעבר שחוזרים משדות הקרב עם פגיעות פיזיות ונפשיות, שמאפשרות להם לקבל מרשמים למשככי כאבים. "לכל מלחמה שם יש השפעה כי אנחנו מדברים על מאות אלפי אנשים שחוזרים הביתה ומקבלים טיפולים", אומר בריל.

"הטיפול הטוב ביותר: מניעה"

בעוד שמגפת האופיואידים בארצות-הברית אינה מראה כל סימנים של האטה, המצב בישראל מורכב יותר. מחקר שנערך לפני שנתיים על-ידי ד"ר לב-רן וד"ר בריל - יחד עם הקולגות ד"ר איתי גור אריה וד"ר דניאל פיינגולד משיבא וכן ד"ר יעל גדליהו מאברבאנל - מצא כי בישראל ישנה עלייה במספר הסובלים מהתמכרות לאופיואידים, אבל לא ניכרת מגמה של עלייה במספר מקרי המוות כתוצאה משימוש בהם.

לב-רן אומר כי משום שרבים מקבלים משככי כאבים דרך רופאי המשפחה שלהם ולא עוברים דרך מרפאות הכאב, אין בנמצא מספרים מדויקים לגבי מספר המכורים, אך הוא מעריך שמדובר בעשרות אלפים. לדבריו, "המחקר שלנו הראה שמתוך חולי הכאב הכרוני שמטופלים במרפאות ומקבלים אופיואידים, יותר מ-15% מפתחים דפוסים של שימוש לרעה. לעומת זאת, במחקר נוסף שהתפרסם החודש מצאנו שיש בישראל ירידה במספר מקרי המוות בישראל כתוצאה משימוש באופיואידים, לפחות על-פי מה שגילינו בניתוח עשר שנים של תעודות פטירה". עם זאת, הוא מסייג ואומר כי "יש הרבה דברים שיכולים להשפיע על תיעוד של סיבת מוות בישראל: למשל, יש פחות נכונות לנתיחות אחר המוות לעומת מדינות מפותחות אחרות וגם במקרים של התאבדות נזהרים מאוד לא לתעד את המעשה ככזה בגלל נושאי קבורה".

לב-רן מוסיף כי המצב בארצות-הברית חייב לגרום להעלאת המודעות לסכנת ההתמכרות אצל כל רופא ומספר שלפני כמה חודשים הוציאה ההסתדרות הרפואית נייר עמדה לגבי רישום משככי כאבים לחולי כאב כרוני.

"הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה", אומר לב-רן. "לפני שרושמים בפעם הראשונה למישהו תרופה אופיואידית, כדאי להעביר למטופל שאלון קצר שיכול לנבא מי נמצא בקבוצת סיכון לפתח התמכרות. גם אחרי שאדם קיבל בפעם הראשונה מרשם, חשוב לברר איתו את הרגלי השימוש כדי לזהות הפרעת שימוש בשלבים מוקדמים".

בנוסף, לב-רן אומר כי על מנת לטפל בבעיה בצורה יעילה, צריך משרד הבריאות ליצור מערך שיאפשר לאנשים מן היישוב לקבל עזרה מבלי לפקוד מסגרות גמילה שמיועדות לטיפול בהתמכרות בסמים ומאוכלסות לעיתים קרובות באוכלוסיות שוליים. "אם אני יושב אצל רופא משפחה והוא אומר לי שהוא חושב שיש בעיה והוא מפנה אותי למרכז ייעודי שבו רוב המטופלים סובלים מהתמכרות לסמים ושיש שם הרבה שיטור, יש סיכוי מאוד נמוך שאני אגיע לשם. אם לעומת זאת יאמר רופא המשפחה שבחדר לידו יושב פסיכיאטר שמתמחה בטיפול בהתמכרויות, הסיכוי ש'ישראל ישראלי' ייצא מהחדר וייפנה לדלת ליד הוא הרבה יותר גדול".

"מגפה 'לבנה' באופייה"

מה הקשר בין ההתמכרות ובין מצביעי דונלד טראמפ?

ההיסטוריון ד"ר אלי קוק, שעומד בראש התוכנית ללימודי ארצות-הברית באוניברסיטת חיפה, מכניס את ההתמכרות האמריקאית להקשר תרבותי. לדבריו, "מה שאנחנו רואים פה זו תופעה של קפיטליזם קיצוני. קודם כול חברות התרופות, שמפעילות המון לחץ על רופאים לתת את המרשמים הללו. מעבר לזה, הרפואה המערבית בכלל, והגלגול האמריקאי שלה בפרט, פשוט לא יודעת להתמודד עם כאב, אז מה שעושים זה לתת משכבי כאבים מיד כדי שהחולה יפסיק להתלונן. מעבר לזה, יש בארצות-הברית אי שוויון מטורף, וכשאתה מסתכל איפה המגפה הזאת מכה בצורה הקשה ביותר, אתה רואה שזה קורה באזורים של מעמד עובדים לבן.

"לפני 40-30 שנה, לאנשים באזורים הללו הייתה עבודה טובה ויציבה באיזה מפעל, והם היו חלק מאיגוד מקצועי, אבל מאז המפעלים נסגרו והאנשים באזורים הללו עובדים משמרות כפולות בוולמארט או במסעדות ובקושי מצליחים לסגור את החודש. החיים שלהם קשים ומדכאים, ואני חושב שזה קשור גם לבדידות האמריקאית באזורים הללו. ב'לשחק כדורת לבד' של רוברט פטנאם, הוא מראה איך לפני המהפכה הניאו-ליברלית, האמריקאים היו הרבה יותר משפחתיים והיו להם רשתות קהילתיות מפותחות יותר. הוא מראה איך בשנות ה-50 וה-60 אנשים שיחקו כדורת בליגות וזו הייתה פעילות מאוד חברתית. במשך השנים מה שקרה זה שחלה ירידה מטורפת בכמות האנשים בליגות, כשבמקביל אין ירידה בכמות האנשים שמשחקים כדורת. מה שקורה זה שאנשים פשוט בודדים והכדורת היא מטאפורה יפה להתפוררות של המרקם החברתי, ואני בטוח שזה משחק תפקיד במגפה הזאת".

עוד תופעה שעליה מצביע קוק קשורה ישירות לגזענות האמריקאית ולחוליי מערכת הבריאות שלה. "אחת התופעות המעניינות של המגפה הזאת היא שהיא 'לבנה' באופייה", הוא אומר. "אני חושב שאחת הסיבות שדוחפות אותה קדימה זה עניין הנגישות. הסיכוי שייתנו לשחורים אופיואידים הוא פשוט נמוך יותר בגלל גזענות של הרופאים. הם אומרים לעצמם 'אני לא אתן לשחורים אופיואידים כי הם פשוט יתמכרו וימותו, כי אין להם שליטה עצמית', אבל זה לא רק זה. יש גם מחקרים שמראים שללבנים - גם אם הם עניים - יש גישה של 'מגיע לי' שלשחורים אין. אם אדם לבן מגיע לרופא, הוא יודע לבקש משהו. שחורים חוששים לדבר מול דמויות סמכותיות ולהתעקש על דברים. מעבר לזה, השחורים אומנם נמצאים בגיהינום שלהם בלב הערים האמריקאיות, אבל זה גיהינום אחר מזה של הלבנים. על אף שהמרקמים החברתיים שלהם במצב איום ונורא, הם יותר חזקים מאלו של הלבנים באזורים המבודדים".

קוק אף קושר בין הייאוש ששטף בשנים האחרונות את מעמד העובדים הלבן והביא אותם להעלות לשלטון את טראמפ, לבין מגפת האופיואידים. "כששאלו אנשים מדוע הם מצביעים לטראמפ, הם אמרו שהם רק רוצים שינוי בגלל שהם היו מיואשים מהחיים שלהם", הוא אומר. "אתה רואה שהמקומות שבהם המגפה הזאת הכי קשה הם בדיוק אותם אזורים שהצביעו בהמוניהם לטראמפ. אני חושב שאחת הסיבות לכך שטראמפ הכריז על המגפה הזאת כמצב חירום היא שהיא פוגעת כל-כך קשה במצביעים שלו".

משככי הכאבים יהרגו אותנו; ההתמכרות שמחסלת את אמריקה , שחר סמוחה , 05/01/2018, גלובס