בהעדר מנגנוני פיקוח והרתעה אפקטיביים, השתלטה הפסיכיאטריה על תחום בריאות הנפש בישראל. העדויות הקשות מצד מטופלות ומטופלים ממשיכות להצטבר
כותבת אורחת: מיכל בסן
בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" אפשר למצוא, בין היתר, את העדויות הבאות:
"בלילות היו מרדימים/קושרים את כל מי שבא להם".
"אני זוכר שאנשי צוות היו יושבים לידנו בלילה ומדליקים את האור ומדברים בקול רם כל הלילה למרות שהייתי מבקש שייתנו לי לישון, הם היו צופים בנו גם במקלחת".
"אחרי שלושה ימים בלי שינה בבית חולים מאיר, אמרו לי שעדיף לי להתאשפז. אני אקבל טיפול, יעזרו לי עם הבעיה שלי ומסוכן לי להיות בבית. מאוד מעורערת בנפשי ומאוד מחפשת מילוט מהבית חתמתי על הסכמה לאשפוז. אף אחד לא דאג להגיד לי שזה כולל טיפול תרופתי. בטח ובטח שאני לא אצא הביתה חודשיים מהגעתי".
"הייתי מתחנן שיעזרו לי, היו נותנים לי חופנים של כדורים. הם ניגשו לנפש שלי בצורה ברוטאלית, עם קשירות למיטה ואלימות, עם השפלה ואיומים, ועם צוות רפואי מזלזל".
כותבת אורחת: מיכל בסן
בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" אפשר למצוא, בין היתר, את העדויות הבאות:
"בלילות היו מרדימים/קושרים את כל מי שבא להם".
"אני זוכר שאנשי צוות היו יושבים לידנו בלילה ומדליקים את האור ומדברים בקול רם כל הלילה למרות שהייתי מבקש שייתנו לי לישון, הם היו צופים בנו גם במקלחת".
"אחרי שלושה ימים בלי שינה בבית חולים מאיר, אמרו לי שעדיף לי להתאשפז. אני אקבל טיפול, יעזרו לי עם הבעיה שלי ומסוכן לי להיות בבית. מאוד מעורערת בנפשי ומאוד מחפשת מילוט מהבית חתמתי על הסכמה לאשפוז. אף אחד לא דאג להגיד לי שזה כולל טיפול תרופתי. בטח ובטח שאני לא אצא הביתה חודשיים מהגעתי".
"הייתי מתחנן שיעזרו לי, היו נותנים לי חופנים של כדורים. הם ניגשו לנפש שלי בצורה ברוטאלית, עם קשירות למיטה ואלימות, עם השפלה ואיומים, ועם צוות רפואי מזלזל".
 | |
| צלחת פטרי להתעללות פיזית, נפשית, ומינית - בית חולים פסיכיאטרי, אילוסטרציה. (צילום: Freaktography, פליקר CC BY-NC-ND 2.0) |
הרתעה חסרת שיניים
למרות שאיש כבר אינו מטיל ספק בהפיכתם של בתי חולים ומחלקות פסיכיאטריות לצלחות פטרי להתעללות נפשית, מילולית ומינית במטופלים ומטופלות, ולמרות שהנושא כיכב בלא מעט תחקירים, ממשיכות עדויות כמו אלה לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם.
כדי לקבל מושג כללי על ההתנהלות בתחום ניתן לבחון מקרה אחד, אקטואלי במיוחד.
חלק מכם זוכרים בוודאי את פרשת סגירתו של בית החולים נווה יעקב שבפתח תקווה. הסיפור, שיצא לאור עם הגשתם של מספר כתבי אישום חמורים נגד כמה מאנשי הצוות, החל למעשה כשלוש שנים לפני כן, עם הגעתו של צוות ארגון "בזכות" לבית החולים. לאחר שני ביקורי פתע במקום שיגר הארגון מכתבים למשטרה ותבע את הקמתה של ועדת חקירה. באחד הביקורים, שהתקיים בשיתוף עם משרד הבריאות, נכחו גם שר הבריאות יעקב ליצמן, וראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר גדי לובין.
שימו לב לדבריו של לובין בבואו להתייחס למקרה: "יש לזכור כי רובן המכריע של הטענות כנגד המוסד היו אנונימיות, ולא עמד מאחוריהם שם שאפשר בדיקה. בעוד שקל להעביר תלונה אנונימית, קשה למערכת ציבורית ממלכתית להסיק מסקנות על בסיס תלונות מסוג זה. ביצענו תהליך של ביקורות תכופות וראינו שיפור במוסד, כולל בהתנהגות אנשי הצוות, בשינוי איכות האכסניה ובשיפוץ שלה ובתוכנית מגוונת יותר להפעלת המאושפזים. אולם למרות השיפור, כשהיו תלונות קונקרטיות, הן טופלו לעומקן, וכשהגענו למסקנה שיש חשד ממשי לפעילות שאיננה חוקית, פנינו למשטרה. מאחר והשיפור המשמעותי למרבה הצער לא שולל קיומם של אירועי אלימות, החליטה המשטרה השבוע להעמיק את חקירתה".
הציטוט הזה מקפל בתוכו את כלל סדר הפעולות של מערך הפיקוח:
ישנו מדרג ובו אחת המדרגות הראשונות היא ביקורים תכופים. בשנת 2012, כך אנחנו יודעים, נערכו 20 ביקורים בנווה יעקב (כלומר: שכיחות הביקורים עלתה באחת. במערכת בריאות הנפש מופקדים 20 פקחים על 124 מוסדות למקרים המוגדרים קשים).
במקביל לביקורים הוחלט על "תכנית הבראה" עבור בית החולים. מה תוכנה של התוכנית איננו יודעים (התוכנית לא פורסמה בשום פורמט), אך בכל זאת אפשר להבין שלפני השהיית רישיון בית החולים או שלילתו, בחר הפסיכיאטר המחוזי להתערב בעבודתו הפנימית של המוסד. אחרי שהתכנית נכשלה לפתור את מקרי האלימות, התבצעה לבסוף פניה למשטרה.
לאגף בריאות הנפש עומדת גם הסמכות לסגור מוסדות (פיקוח ובקרה, מדידה ניתוח ושיפור שירותי ברה"ן, 1 אוגוסט 2014) — זה "המקל הגדול" שבו מכים רק לעתים נדירות. במקרה דנן הטיפול בביה"ח נווה יעקב הועבר מאגף בריאות הנפש אל המשטרה, אולם זיכיונו לא נשלל גם נוכח עבירות מין ואלימות קשות. מדוע?
ב-2003 ערך אגף בריאות הנפש סקר שבחן את תנאי הטיפול בכל 17 בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. לאחר שהובאו הנתונים המצמררים אל האגף, התברר כי בתי החולים הסכימו לערוך את הבדיקה בשטחם רק בתנאי שהתוצאות לא יפורסמו לציבור הרחב. ההיגיון העומד מאחורי המקרה הזה, הממחיש עד כמה שבוי הוא הרגולטור הישראלי, בא לידי ביטוי גם במקרים אחרים: רק לאחרונה התבקשו מנהלי בתי החולים לייצר מקבץ מדדים שעל פיהם יבחנו הם עצמם בעתיד לבוא.
עד כמה אם כן מרתיעה סכנת הסגירה את המוסדות עליהם היא לכאורה מאיימת?
 |
| לבחון מחדש את הפרדיגמה הפסיכיאטרית לפיה הפרעות נפשיות הן תוצר של הפרעה "אורגנית", ולא, נניח, תוצר של חשיפה ממושכת לטראומה. (אילוסטרציה: flickr srgpicker CC BY-NC 2.0) |
ממלכת הפסיכיאטרים
אם נבחן רגע את ההיסטוריה של אגף בריאות הנפש במשרד האוצר ובתי החולים הפסיכיאטריים, ייתכן ונמצא כמה תשובות לשאלות הללו. מערך הרגולציה, לפחות כפי שהוא מתואר על פי החוק היבש, מחייב השמת פסיכיאטרים בעמדות מפתח — כפסיכיאטריים מחוזיים וכראש/ת אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. גם מנהלי בתי החולים הפסיכיאטרים משתייכים לאותו מקצוע, וכמובן גם מנהלי המחלקות (ברובם הגדול). הדבר נובע, ניתן לשער, מהאופן בה מיתגה את עצמה הפסיכיאטריה כסמכות עליונה בנושא "מחלות הנפש".
ככזו, הפכה הפסיכיאטריה את בתי החולים הפסיכיאטריים למעין אקס-טריטוריה עבור מקצועות אחרים, ביניהם הדין והממשל. מי שהסתכל (למשל: מבקר המדינה, 2010) מצא מעבר חלק, ללא "תקופת צינון", של פסיכיאטרים מתפקידים שונים באגף הממשלתי לניהול בתי חולים. למעשה, ד"ר גדי לובין בעצמו, לאחר שפרש מראשות אגף בריאות הנפש, החל בניהול בית החולים כפר שאול בירושלים.
מוסדות הרגולציה הללו מתקיימים כחלק מהקשר חברתי רחב שבו למקצוע הפסיכיאטריה יש בעלות כמעט בלעדית על תהליכים של יצירת משמעות בבריאות הנפש. המדיניות הזו בעייתית בלשון המעטה — ויש לה עלויות רבות. הבה נסקור כמה מהן.
העלויות הפוליטיות הן הגלויות יותר לעין. סביר להניח שכל שינוי מהותי במערכת בריאות הנפש בישראל יגרור צעקה ותרעומת מאיגוד הפסיכיאטרים הישראלי והסתדרות הרופאים בישראל. אבל אלו העלויות הנסתרות שחשוב לא פחות להבין ולהוציא לאור: בחינה מחדש של מערכת בריאות הנפש תחייב בחינה מחדש של הקונוונציות אותן היא מנסה בכל כוחה לשמר. החשובה ביותר היא הפרדיגמה הפסיכיאטרית: ההנחה שהפרעות נפשיות הן תוצר של הפרעה "אורגנית" — ליקוי במבנה או בתפקוד של המח — ולא, נניח, תוצר של חשיפה ממושכת לטראומה.
ההבנה כי הגיע הזמן לבצע שינויים מהותיים, הן בצורת הפיקוח על בתי החולים אבל גם ביחס החברה כלפי מי שהיום הם חולים פסיכיאטריים, עתידה וצריכה לגרום לכולנו לחשוב פעם ופעמיים על הסיבות בגללן מגיעים אנשים להזדקק לחסותו של בית החולים הפסיכיאטרי. היא גם אמורה לגרום לנו להתחיל, אולי לראשונה, לקחת אחריות על אופני ההתנהלות שלנו במרחב הציבורי, החל בהפיכת הגנים ובתי הספר למרחבים מוגנים ונטולי אלימות, עבור במיגור תרבות האונס שאת קורבנותיה אפשר לפגוש בכל מחלקה פסיכיאטרית, וכלה באופי ההתנהלות של החברה הישראלית, שבה אלימות היא שם נרדף להשפעה, לכוח ודריסת רגל במרכזי קבלת ההחלטות.
