חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות"

חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" , חיים שדמי, מאת רוני זינגר, 06.10.2002 , הארץ

  בריאות / בכיר במשרד: להוציא הטיפול בתלונות לפיקוח חיצוני
מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטריים-טבלה
מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטריים-טבלה

לפני כחודשיים נחשפה התעללות של אח סיעודי כלפי מטופלים בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל בבת ים. סמיון חיוט מואשם כי היכה חולים, ואף שבר צלעות לאחד מהם וגרם לו חבלה כשהטיח את ראשו בקיר. אישום נוסף הוא כי חיוט ביצע מעשה סדום באחד המטופלים. חקירת המשטרה נפתחה בעקבות תלונה שהגיעה למשרד הבריאות כמכתב אנונימי. בהמשך התקבלו עוד תלונות ממשפחות מטופלים.

מתברר שההחלטה לפתוח בחקירה במקרה זה היא חריגה: תלונות רבות של חולי נפש, ב"אברבנאל" ובבתי חולים פסיכיאטריים אחרים, לא זוכות להתייחסות. בתחילת ספטמבר התקיים בכנסת דיון בעניין בתי החולים הפסיכיאטריים, שגם ממנו מתברר חוסר ההתייחסות לתלונות מטופלים והפיקוח המועט של משרד הבריאות על בתי החולים.

חנה גור מעמותת "עוצמה", המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד "מטייח" את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני.

אחד ההסברים המרכזיים לחוסר ההתייחסות - לטענת המתלוננים, בני משפחותיהם וארגונים המסייעים לחולי נפש - הוא חוסר האמון כלפי תלונות של חולי נפש. "אנחנו בעצם החוליה החלשה ביותר בחברה, וככה מתייחסים אלינו", אומרת ד', חולת נפש. "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".

בכיר אחר במערך בריאות הנפש אומר, כי האלימות בבתי החולים הפסיכיאטריים - בין אם מקורה באנשי הצוות או במטופלים, ובעיקר יחס הצוות למטופלים - הפכה ל"מנטליות של חוסר התייחסות כלפי המטופלים וכבודם".

לפני כחודש וחצי נעקרה עין של מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "מזרע" בעכו, כתוצאה מתקיפת מטופלת אחרת. מ', בנה היחיד והאפוטרופוס שלה, הוזעק לבית החולים בידי האחות הראשית שטענה כי עקירת העין נגרמה מנפילה. בירור שערך גילה שהרקע היה אלימות מצד מטופלת ששהתה עם אמו בחצר. האם פונתה לבית חולים, שם נקבע שמדובר "בעיוורון מוחלט ובלתי הפיך".

כשפנה מ' למשטרה, נאמר לו לפנות למשרד הבריאות. התלונה שהעביר לשירותי בריאות הנפש במשרד לא זכתה עדיין למענה. מ' אומר שבעבר ביקש מצוות בית החולים להשגיח על אמו, שכן היה מודע לאלימות במקום. הוא גם ביקש סיוע משני עמותות המסייעות לחולי נפש: "בנפשנו" ו"עוצמה". לדברי חנה גור מ"עוצמה", "בכל אותו זמן נמצאו על גוף האם חבלות, שהוסברו בטענות כמו 'היא נפלה' ו'דחפו אותה'".

בהתייחסו למקרה זה אמר ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר אלכסנדר גרינשפון: "בית החולים פנה לפקיד סעד והוא שצריך לבדוק את הנושא ולהחליט אם יש מקום לפנייה למשטרה או לבית המשפט. במקביל הקים ועדה בדיקה פנימית לבחינת הסוגיות הרפואיות העולות מהמקרה, והן יועברו לפסיכיאטר המחוזי".

גרינשפון אמר עוד: "אחת הבעיות בחלק מבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהם מזרע, היא שבית החולים מטפל באנשים במסגרת לא מתאימה (...) החצר במזרע קטנה ולחולים אין שטח מחיה, ולכן נוצר חיכוך ביניהם". לדבריו, עד היום לא הצליח משרד הבריאות להעביר את מזרע למתחם בית החולים הכללי בנהריה.

חמישה חולים, שאושפזו בעבר או עדיין מאושפזים באברבנאל, נקבו בשמות שלושה עובדים סיעודיים בבית החולים, הנוהגים כלפיהם באלימות. מאושפזת לשעבר שהגיעה לבקר מכר בבית החולים, סיפרה כי ראתה כיצד אחד העובדים תקף חולה: "החולה 'נידנד' לעובד שייתן לו גביע שמנת. העובד התעצבן על החולה, השכיב אותו על הרצפה והחל להרביץ לו". האירוע התרחש לפני ארבע שנים, אך את שמו של העובד שהיה מעורב בו מזכירים גם חולים שמאושפזים כיום, כמי שמתנהג כלפיהם בצורה אלימה. רוב החולים שהתראיינו הבהירו כי לא יעזו להתלונן במשטרה, מחשש שייפגעו. עובדים לשעבר בבית החולים לא הופתעו לשמוע את שמו של אחד העובדים שעליו התלוננו החולים, ואמרו שהוא מוכר כאדם תוקפני.

א' דווקא ניסתה להתלונן. במשך 20 שנה אושפזה באברבנאל לסירוגין לתקופות קצובות, ולטענתה נפגעה פעמים אחדות מאלימות עובדים. לדבריה, בקיץ 1998 נשברו צלעותיה לאחר שעובד סיעודי שקשר אותה, דרך עליה בחוזקה כדי שלא תתרומם. א' זכרה את שמו, וכשהשתחררה מבית החולים מיהרה לכתוב לרשויות, ובמקביל התלוננה במשטרה. "אני מנהלת תכתובת ענפה עם משרד הבריאות, הנהלת אברבנאל, מבקר המדינה והפסיכיאטר המחוזי כבר 10 שנים", היא מציינת. בשניים מהמקרים נבדקו טענותיה על ידי בית החולים, שהודיע כי לא נמצא ממש בטענותיה, ואולם ברוב המקרים קיבלה תגובה קצרה שבה מודים על פנייתה ומבטיחים לה שתלונתה תטופל. א' שומרת העתקים של תוצאות בדיקות רפואיות שעברה. לטענתה, בסוף 1994, לאחר שידה נשברה כשאח תפס וסובב אותה, הובאה לבית חולים "וולפסון" בחולון וסיפרה לרופאה את שאירע. בדו"ח הרפואי נכתב, כי שבירת היד בוצעה כתוצאה מסיבובה. ואולם לטענתה, למרות שצירפה את הדו"ח לתלונה שהגישה במשטרה, התלונה נסגרה, לאחר שבית החולים הגיע למסקנה שהשבר נגרם מנפילה.

בפעם האחרונה שבה אושפזה א' באברבנאל, במאי, שברה אצבע. "לא נתנו לי כותונת להתכסות בה כשאצא מהמקלחת, ולכן לא הסכמתי להיכנס", היא מספרת. "אחד העובדים תפס אותי בכוח, גרר אותי למקלחת, ומשהתנגדתי שבר את אצבעי". הפעם ויתרה על תלונה: "שלוש פעמים התלוננתי במשטרה, שלושת התיקים נסגרו. התשובות שקיבלתי לא היו רציניות, אז בשביל מה להתאמץ?". את תלונותיה של א' מגבה בת משפחתה, ר', שמספרת שהיתה עדה להתנהגות אלימה כלפיה.

ממחוז ת"א במשטרה נמסר, כי אכן נפתחו שלושה תיקים בעקבות התלונות של א', אך כולם נסגרו משלא נמצא דבר בחקירה. ממשרד הבריאות נמסר, כי פרט לחקירה נגד סמיון חיוט, לא ידוע לאברבנאל על מקרי התעללות נוספים ועל עוד תלונות של חולים על אלימות. בנוגע למקרה של א' נמסר: "תלונותיה נבדקו ביסודיות ב-1998 (...) הוועדה קבעה שלא נפל פגם בטיפול בא'".

אנשי צוות רפואי שכבר אינם עובדים באברבנאל מספרים, כי התנהגות אלימה מצד הצוות זכורה להם מפעם לפעם. ב-1999 התקבל בעמותת "בזכות" המסייעת לחולי נפש מכתב מעובדת סוציאלית, שסיימה זמן קצר קודם לכן את עבודתה באברבנאל. "כוח האדם הסיעודי מתעלל בחולים, מגלח ראשים בגלל כינים וקושר אנשים כדי לשמור על השקט במשמרת", כתבה העובדת.

עובדת בכירה לשעבר באברבנאל אומרת, עם זאת, שתלונות חולים טופלו לרוב מיד: "כשהגיעה תלונת חולה, או כשחולה היה מגיע לחדר מיון, היינו בודקים מדוע זה קרה". לדבריה, בדרך כלל התלונות היו נגד עובדי כוח העזר - עובדים לא קבועים, חסרי השכלה רפואית או טיפולית.

הגורם הבכיר במערך בריאות הנפש תולה את האחריות לנעשה במחלקה במנהלי המחלקות. "לא יכול להיות שהתפישה במחלקה תהיה סקטוריאלית - רופאים וצוות סיעודי - וכשקורה משהו בצוות הסיעודי מנהל המחלקה לא יידע עליו או לא יהיה אחראי עליו. הרי רוב התלונות על אלימות נוגעות לצוות סיעודי". לדברי הבכיר, "כשאדם נתפס מרביץ, לא מדובר במקרה אלימות ראשון מצדו. כמנהל מחלקה אני חייב לדעת מה קורה במחלקה שלי. להתעניין בשלומו של כל חולה. כך מידת האמון של החולה במנהל גדלה ובמקרה של אלימות לא יהסס לפנות אליו".

אותו בכיר מדגיש, כי המקרה של חיוט לא אופייני לכלל המערכת, "אבל אם אחות או רופא דוחים בחוסר סבלנות חולה שפונה אליהם במחלקה, זה חמור ממכות. הדחיות האלה קורות 20-10 פעם ביום, ואלימות פיסית מתרחשת פעם בהרבה זמן", הוא אומר. לדבריו, "החולה מושפע מיחס הצוות. הוא למד להיות אגרסיווי בבית החולים. זה משפיע עליו אחר כך בשיקום".

חנה גור אומרת שאלימות מטופלים כלפי מטופלים מעידה על "הפקרות והזנחה". לדבריה, "בדרך כלל המטפלים טוענים שמקור האלימות במטופלים (...) המשמעות היא שאין השגחה על מטופלים בחצר בית החולים".

ב-4 בספטמבר קיימה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דיון בכותרת "ליקויים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים - מי יגן על נפגעי הנפש?". את הדיון יזם יו"ר הוועדה, ח"כ דוד טל (ש"ס), בעקבות חשיפת ההתעללות במטופלים באברבנאל. כששאל טל את ד"ר יהודה ברוך, ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות ולשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, אם משרד הבריאות יודע "מה קורה בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים מבחינת התייחסות העובדים למאושפזים", השיב ברוך: "משרד הבריאות יודע במקרים מסוימים (...) יש דו"ח לגבי (אירועים) חריגים ויש ביקורות תקופתיות של שירותי בריאות הנפש". טל התעניין על כמה אירועים חריגים דווח למשרד הבריאות בשנה האחרונה. ד"ר גרינשפון ענה: "אין לנו נתונים (...) אין ספק שיש מקרים שאינם מגיעים אלינו". לדבריו, כמה מהתלונות שהגיעו התבררו כנכונות.

לבקשת טל, העביר גרינשפון לוועדה נתונים על תלונות שמגיעות למשרד הבריאות. מהדיווח עולה, כי ב-2001 הוגשו למשרד 220 תלונות, לעומת 170 ב-2000. לנציב קבילות הציבור במשרד הוגשו ב-2001 עוד 29 קבילות בתחום בריאות הנפש. 90% מהתלונות מתייחסות למבוגרים והיתר לקטינים.

"מגיעה אלינו כמות עצומה של תלונות, ובנוסף, החולים חוששים להתלונן באופן ישיר. גם כשהם מתלוננים מעט מאוד נעשה", סיפרה לוועדת הכנסת נילי אהרונוב מ"עוצמה". "אתם מעבירים את התלונות למשרד הבריאות?", שאל טל. "חלק מהן", ענתה אהרונוב, "הפחד הוא עצום (...) המערכת סגורה, התלונה נשארת במסגרת בית החולים ויש חשש גדול (...) חולה אינו יכול לעבור בין בתי חולים אלא אם מנהל ביה"ח המליץ על העברתו".

סילביה לזוביק, מנכ"ל "בזכות", סיפרה כי התלונות המגיעות אליה נוגעות למגוון בתי חולים והן עוסקות בעיקר בפגיעה בכבוד האדם ובהגבלת היכולת להתלונן. מיעוטן עוסק באלימות פיסית. "התלונות מתחלקות לשתיים", אמרה בכנסת, "תלונות על התעללות, גניבות, תקיפה והטרדה מינית, לעומת תלונות על אי-מתן טיפולים רפואיים".

בתגובה אומר גרינשפון: "לפעמים יש סתירה בין העונש שהמטופל סבור שמגיע לעובד, לבין העונש שנקבע בפועל בוועדת הבדיקה, שפועלת בהתאם להנחיות ונהלים. יש פער בין זה לבין טיוח. במקרים שיש לכך מקום, אנחנו מעבירים תלונות לטיפול המשטרה. הבעיה היא שמטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים מרגישים שלא מקשיבים להם, וזה עניין של תרבות בתי החולים, ובנקודה הזו אין הבדל בין בית חולים פסיכיאטרי לכללי".

חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" , חיים שדמי, מאת רוני זינגר, 06.10.2002 , הארץ



הפסיכיאטרים נוטשים את הרפואה הציבורית: "המקצוע נמצא בסכנה"

לפחות 100 תקנים אינם מאוישים בבתי החולים הפסיכיאטריים • 400 הרופאים היושבים בבית ומחכים למקום התמחות אינם פונים לפסיכיאטריה" , מיטל יסעור בית-אור  06.11.2018 , ישראל היום

  בית החולים אברבנל (אילוסטרציה) // צילום: גדעון מרקוביץ'
  בית החולים אברבנל (אילוסטרציה) // צילום: גדעון מרקוביץ'

בתי חולים פסיכיאטריים מנסים לגייס פנסיונרים בשל מחסור עצום ברופאים פסיכיאטרים ותפקידים בכירים של מנהלי מחלקות אינם מאוישים. לא פחות מ-100 תקנים באחד עשר בתי החולים הפסיכיאטריים אינם מאוישים בשל מחסור ברופאים. באיגוד הפסיכיאטריה מזהירים מסגירת מחלקות ומציינים שכבר היום המאושפזים אינם נפגשים עם רופא בתדירות מתאימה ושמשך ההמתנה לתור במרפאת חוץ עשוי להגיע גם לחצי שנה בשל אותו מחסור בכוח אדם.
הסיבות למחסור ברופאים קשורים למגוון סיבות בהן הרפורמה בבריאות הנפש, שיצרה ביקוש לפסיכיאטרים בתפקידים שונים במרפאות וגרמה לעזיבה של בתי החולים. סיבות נוספות הן עומס, שחיקה, תנאי עבודה קשים במחלקות מיושנות וגם אווירה ציבורית קשה סביב פרשות של קשירת מטופלים לתקופות ממושכות בבתי החולים הפסיכיאטריים.

"היום יש אפילו תקנים של מנהלי מחלקות שלא מאוישים", אומר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה. "יש 100 תקנים ריקים ופרט לכך יש צורך בתוספת של עוד 100 תקנים שצריך כדי להביא את הארץ למצב שבו למטופלים יש מספיק זמן רופא. חסר שיהיה לנו זמן בשבילם במרפאות ובמחלקות. במצב אידאלי במחלקה יש שישה מומחים ומתמחים. לדעתי אין היום אף מחלקה בארץ במצב כזה. יש מחלקות שיש בהן פסיכיאטר אחד. רצוי שמטופל באשפוז יראה פסיכיאטר פעמיים בשבוע לחצי שעה אבל זה לא מתאפשר".

על הסיבות למחסור במתמחים ובמומחים אומר פישל "קופות החולים פתחו מרפאות במסגרת הרפורמה בבריאות הנפש אז רופאים צעירים עוברים למשרות ניהול בקופות וזה מרוקן מחלקות. שנים רבות לא עידכנו את התקנים של המקצוע ולא שיפרו את תנאי העבודה. בתי החולים מוזנחים. אנשים לא אוהבים לעבוד בסביבה לא נאה. הצפיפות, האווירה, מספר החולים במחלקה כל אלו גורמים לכך שמתמחים לא רוצים לבוא".
"מקצוע הפסיכיאטריה כולו נמצא בסכנה שכן למרות שיש 100 תקנים לא מאוישים בבתי החולים הפסיכיאטרים, 400 הרופאים היושבים בבית ומחכים למקום התמחות אינם פונים לפסיכיאטריה", מזהיר ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה.
"בריחת רופאים מבתי החולים הפסיכיאטרים בעקבות הרפורמה בבריאות הנפש, תנאי עבודה בלתי אפשריים, היעדר תקציבים ותנאים קשים במחלקות, והדה לגיטימציה הציבורית שעבר המקצוע בשנים האחרונות, מונעים מרופאים לבחור במקצוע חשוב זה. הגענו למצב בו מחסור בכוח האדם פוגע יום יום בטיפול בחולים וגורם לשחיקת הצוותים המטפלים ולנטישה של בתי החולים הפסיכיאטרים".


"זהו עוד סימפטום לחולייה של מערכת הבריאות הציבורית שאינה יכולה לספק את צורכיהם של החולים בדרך מכבדת ומקצועית. הגענו לסף התהום ויש צורך בהתגייסות מיידית של כלל הגורמים במערכת הבריאות לתיקון המצב".
ממשרד הבריאות נמסר: "במדינת ישראל אכן ישנו חוסר ברופאים פסיכיאטרים למבוגרים ולילדים לנוער. משרד הבריאות מכיר בבעיה זו ובשל כך בתוכנית המענקים שפורסמה לאחרונה ישנם תמריצים משמעותיים לרופאים שיבחרו בהתמחות בפסיכיאטריה, בדגש על בתי חולים ומרפאות בפריפריה. תכנית זו מצופה להרחיב את מעגל הפסיכיאטרים בישראל בתהליך של כמה שנים".

הפסיכיאטרים נוטשים את הרפואה הציבורית: "המקצוע נמצא בסכנה"

אבא מאוחר: להפוך להורה בגיל 50


אבא מאוחר: להפוך להורה בגיל 50 , הילה בן חנוך-לוי | mako | 26/10/18 
כשהורים אחרים מגייסים את ילדיהם לצבא, יש כאלה שרק מתחילים להחליף חיתולים. והם ממש לא מצטערים לרגע. להיפך. שוחחנו עם שלושה אבות שמבהירים שניסיון החיים הפך אותם לאבות טובים יותר. קשיים? חסרונות? תראו לנו הורים שלא קשה להם

יהודה קורן ובנו. לא לייחס חשיבות לגיל הביולוגי | צילום: אלבום פרטי
יהודה קורן ובנו. לא לייחס חשיבות לגיל הביולוגי | צילום: אלבום פרטי

גברים הם בעלי פריווילגיה אוטומטית כמעט. בטח כשמדובר בגברים מהזן הנכון. וכשזה מגיע להורות, או יותר נכון לפיריון – השמיים הם הגבול. בעוד שאנחנו הנשים מגלות בשלב מסוים שיש לפוריות שלנו תאריך תפוגה, הם יכולים להעמיד צאצאים מתי שיחפצו. הייתי בת 25 כשהכרתי את בעלי, בת 32 כשהפכתי לאמא בפעם הראשונה ובת 35 בפעם השנייה. היום, ממרומי גיל 38 פלוס, אני תוהה מדי יום אם יש בי כוחות לפצוח בחוויית ההורות מתחילתה בפעם שלישית, או לנוח ולהסתפק בגלידה במקום. ובעוד אני מתבוססת בניצניו הראשונים של משבר גיל הארבעים הקרב ובא, יש מי שבחרו בהורות מאוחרת על פני רחמים עצמיים על הנעורים שחלפו.

אילן שיינפלד, 58, סופר, משורר, עורך, מורה לכתיבה ובקרוב גם מועמד לכנסת, הפך לאבא בגיל שבו יש אבות שכבר מגייסים ילדים לצבא, שלא לומר שולחים אותם לאוניברסיטה. "בחרתי באבהות יחידנית כשהייתי בן 51, היום אני אבא לתאומים בני 6 וחצי", אומר שיינפלד. "שנות העשרים, השלושים והארבעים בחיי היו קשות. הייתי עסוק בכתיבה והוראה, הקמתי כתב עת לספרות, הוצאה לאור, עבדתי במשרד יחסי ציבור גדול, בבית קפה וחנות ספרים לקהל הלה"טבי. אלה היו עשורים אינטסיביים של עשייה, ולא היה בהם מקום לגידול ילדים, שלא לומר זוג תאומים. גם היום יש לי עדיין שאיפות, ביניהן להגיע לכנסת, אבל הגיל המבוגר הביא איתו איזון, מתינות ותבונה שלא היה בי בגילים צעירים יותר".

אתה חושב שאתה אב שונה מזה שהיית עשוי להיות בגיל צעיר יותר?
"נסיון החיים שצברתי בהחלט מוסיף להורה שאני. אני מאוד זהיר עם הילדים, ער לכל רחש שלהם ומקפיד לדבר איתם בעברית גבוהה ולהתייחס אליהם כמו אל מבוגרים. אבל יש דבר אחד שגם הגיל לא מרפא – טעויות הוריות".

יהודה קורן, 60, הוא איש יחסי ציבור. הוא נשוי להילה, 49, וזה גם הגיל שבו הוא עצמו הפך לאב לראשונה. "הגיל המבוגר יחסית מביא איתו נסיון נהדר לילדים", הוא מחזק את דבריו של שיינפלד. הוא גם עבד קודם לכן עם ילדים, כך שהוא היה מוכן במיוחד. "לפני שהפכתי לאבא התנדבתי במכון יכולת. יצא לי להכיר לעומק מגוון של ילדים מקסימים ולמדתי איך עובדים עם ילדים בעלי קשיים כאלה ואחרים, והכל מבלי לתת להם תרופות משנות חשיבה הרסניות שנוטים היום לתת כל כך בקלות".

שגב בן משה, 52, יועץ נדל"ן, גם היה בן 49 כשהפך לאב לראשונה. אשתו הייתה בת 34. "אין ספק שעשר שנים קודם לכן לא הייתי בשל להיות אב", הוא מבהיר. "לא היו בי את הסבלנות ואורך רוח הנדרשים כדי להיות הורה, ותוסיפי לכך את הלחצים, ההספקים וחוסר שביעות הרצון הכללית שחשתי כצעיר שרוצה לכבוש כל תחום. אם זה בתחום הכלכלי, האגו הגברי, וגם לכבוש את העולם בצורה המילולית ביותר כי טיילתי בעולם למעלה מ-20 שנה. אולי זה קשור לילדות שאני עצמי חוויתי כילד בקריית שמונה, תחת איום מתמיד של הקטיושות, ואחר כך מלחמת לבנון הראשונה שבה איבדתי לא מעט חברים. שנים ארוכות לאחר מכן כל מה שרציתי זה תחושה של חופש. לקח לי הרבה שנים של כיבושי פסגות פיזיות ומטאפוריות כדי להרגע ולהגיע לבשלות של חיי משפחה. אין לי ספק שאם הייתי מתחתן בגיל צעיר יותר, הייתי היום גרוש עם המון בעיות".



אילן שיינפלד. הגיל המבוגר הביא איזון | צילום: עדו רוזנטל
אילן שיינפלד. הגיל המבוגר הביא איזון | צילום: עדו רוזנטל

דווקא לאבות צעירים יותר קשה

עבור אנשים מסוימים, הדרך הפחות שגרתית הזו להקים משפחה היא הכי נכונה שיש. אבל למרות שהעולם המרושת שלנו אולי מצמצם מעט את פערי הדורות, הם עדיין בהחלט מורגשים אצל האבות המאוחרים. "הקושי העיקרי שאני חש הוא המרחק שלי מעולמות הדיגיטל ביחס להורים צעירים יותר", אומר בן משה. "בנוסף, יש גם את המחשבות על הגיל ואני מוצא את עצמי חושב האם אזכה להגיע לתחנות המשמעותיות בחיים שלהם, שחלקן לא כל כך רחוקות: בר מצווה, צבא, וכמובן חתונה ונכדים".

זה משהו שמטריד אותך?
"החשש הזה הוא לא רק רגשי, אלא גם האם אהיה שם פיזית כדי לתת לספק להם את כל הצרכים שלהם כל עוד הם צעירים. עם אשתי יש פער מסוים שמתבטא בזה שאני מסתפק במה שיש והיא תמיד רוצה יותר. אבל אולי זה פער בין גברים לנשים יותר משזה פער בין הדורות".

גם שיינפלד מדבר על קשיים לעיתים: "לצערי אחד החסרונות הבולטים הוא הקושי לעמוד בפרץ האנרגיות הבלתי נדלה של הילדים. מטבע הדברים, אינני יכול לרוץ איתם כבנעוריי, ואני מתעייף אחרי עשר דקות. עם זאת, בואו נודה על האמת: בתור גיי מעולם לא הסתדרתי עם כדור והנה פתאום אני משחק בכדורגל עם בניי. גם זה משהו".

לקורן אין תחושת של פער גדול. הוא גם לא חש שהוא הרבה יותר מבוגר מהורים אחרים בסביבתו. "אני לא יודע אם מדובר בפער דורות או בעניין של אופי, או אולי שילוב של השניים, אבל הייתי שמח אם בני רון היה אוהב יותר משחקי כדור (ועל הדרך הופך לאוהד מכבי תל אביב) במקום או בנוסף למשחקי המחשב וציורי הקומיקס. גם ביחס להורים אחרים בסביבה של הילדים אני לא מרגיש שאני סבא יודה. מצד שני, מכיוון שלא חווינו הורות בגיל צעיר יותר, אין לנו למה להשוות. אני כן יכול לומר שעל אף שיש פער ביני ובין אשתי בינינו הוא בהחלט לא מורגש".

מה יש לכם להגיד לגברים שמתלבטים אם להפוך לאבות בגיל מאוחר?
קורן: "אני ממליץ שלא לייחס חשיבות רבה מדי לגיל הביולוגי של הגוף. הבשלות הרגשית היא שקובעת, ויש מי שהופכים להיות בשלים להורות בגיל מאוחר יחסית. ילדים דורשים הרבה מאוד סבלנות, מוסר ואתיקה, ולא כולם מפתחים את התכונות הללו בגיל צעיר. מי ששוקל להפוך להיות הורה בכל גיל שהוא, שיבדוק קודם האם התכונות האלו מפותחות אצלו ואם לא, שיילך לטפל בעצמו. הורה סבלן ועם חכמת חיים שווה אלף פסיכולוגים. אני ממליץ בחום להורים ללמוד את משנתו של יאנוש קורצ'ק וליישם, ולא לפחד להיעזר בכלים והדרכות שאני בעצמי מקנה למה שאני מכנה 'הורה נבוכים'".

בן משה: "קודם כל ולפני הכל, חשוב שתהיה זוגיות בשלה ונכונה. זה הבסיס להכל ואם זה לא שם ממליץ לטפל בה ורק אחר כך לעבור להורות. בסופו של דבר הורות היא חוויה נהדרת, בימים אלה אנחנו ממתינים למספר 2, ואני ממליץ שלא לוותר רק בגלל שיש קשיים. הגיל הוא בסך הכל עוד קושי שיש להתמודד איתו, שלא שונה בעיניי מהרבה קשיים אחרים שלא קשורים לגיל. ממה שאני רואה סביבי דווקא נראה שלאבות הצעירים קשה יותר בחוויה היומיומית כי הם עסוקים הרבה יותר ממני בקריירה. היום גם מביאים ילדים במרווחים קצרים יותר ולכן השנים הראשונות אצל הורים צעירים נראות לי הרבה יותר מאתגרות".

שיינפלד: "אני ממליץ בחום לכל מי שמתלבט אם להפוך להיות הורה בגיל מאוחר לזרוק את הלבטים ולהתחיל מיד בתהליך. הזמן קצר, וכל רגע שחולף ללא ילדים לצידנו הוא רגע מבוזבז שבדיעבד מתחרטים עליו. נכון שהורות אינה עניין פשוט, ואתה מוותר במודע על עצמך, על החיים שהכרת ותחושת החופש ומעמיד בראש סדר העדיפויות שלך את ילדיך. למעשה, ההורות היא סוג של מטחנת בשר שאתה נקלע אליה ויוצא ממנה באופן חדש. מותש, אך מאושר ומשופר. אין לי טיפים. אני לא חושב שאפשר לחלק טיפים לקראת הורות. זו חוויה שרק כשאתה נמצא בתוכה אתה יודע שאתה שם ואז אין לך ברירה, אתה לומד לשחות בתוכה. ואם לסכם, הורות זה לתמיד, ועם כל הקושי, אלוהים עדי שפעמים רבות רציתי לטפס על הקירות או איבדתי את עשתונותיי, היא חוויית יסוד בחיים".


אבא מאוחר: להפוך להורה בגיל 50 , הילה בן חנוך-לוי | mako | 26/10/18

"אנשים שמתחילים ליטול תרופות פסיכיאטריות אינם מודעים לסיכונים"

"אנשים שמתחילים ליטול תרופות פסיכיאטריות אינם מודעים לסיכונים" , אילנה שטוטלנד / 10/10/2018

כנס "הפחתה אחראית" שיושק היום נועד לספק מידע רלוונטי כדי לסייע לאנשים המעוניינים בתהליך של הפחתה או גמילה מכדורים פסיכיאטריים לקבל החלטה מושכלת


 תרופות, כדורים, צילום אילוסטרציה. (צילום:אינגאימג)
תרופות, כדורים, צילום אילוסטרציה. (צילום:אינגאימג)
"עברתי משברים נפשיים בחיים שלי שבהם נאלצתי לקחת כדורים, ואני כל הזמן מחפשת אחרי פסיכיאטרים שלא רק יידעו להעלות לי את המינון, אלא גם להיות קשובים אלי, לשנות תרופות ולהפחית תרופות במידה שצריך", אומרת יעל קרימגולד, עובדת סוציאלית קלינית עם התמחות בשיקום בבריאות הנפש. "אלא שלצערי, זה משהו שאינו מובן מאליו בעולם בריאות הנפש".

קרימגולד, הדוגלת בהרחבת התמיכה הקהילתית עבור מי שנוטלים כדורים פסיכיאטריים, היא אחת ממארגני כנס ההשקה של יוזמת "הפחתה אחראית", המתקיים היום בבית בארבור בתל אביב. הכנס, שיתקיים בהשתתפות אנשי מקצוע ופתוח לקהל הרחב, נועד לספק מידע רלוונטי מהתחום כדי לסייע לאנשים שמעוניינים בתהליך של הפחתה או גמילה מכדורים פסיכיאטריים – לקבל החלטה מושכלת.

"בשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר המשתמשים בתרופות פסיכיאטריות", נכתב באתר היוזמה. "ילדים, בני נוער, קשישים, סטודנטים וחיילים, שבעבר כמעט לא היו חשופים לתרופות אלו, משתמשים בהן היום במגמה הולכת וגוברת. תרופות אלו מועילות במצבים מסוימים ואף עשויות להציל חיים, אך שימוש ממושך בהן עלול לחשוף את המשתמש לשלל תופעות לוואי ואף לסיכונים, כגון תחלואה גופנית וקיצור תוחלת חיים, נזקים עצביים בלתי הפיכים והתמכרות. לרוב, אנשים שמתחילים ליטול תרופות פסיכיאטריות אינם מודעים לסיכונים אלה ומטפליהם לרוב אינם מציידים אותם במידע הנדרש. מצב עניינים זה עלול לייצר מצוקה קשה ולהוביל לניסיונות הפסקה או הפחתה בלתי אחראיים, להידרדרות ולהעמקת הבעיה".

קרימגולד מספרת כי היא חווה את זה על בשרה. "קשה מאוד למצוא פסיכיאטר שיכול לדבר איתי על שינוי תרופתי ועל הפחתה", היא מספרת. "יש פסיכיאטרים נהדרים, אבל לי קשה למצוא פסיכיאטר שאני מתחברת אליו. רוב הפסיכיאטרים הם יותר שמרנים במובן התרופתי".

במה זה מתבטא?
"למשל, עברתי משבר נפשי. נתנו לי כדורים ויש לי המון תופעות לוואי ולא נוח לי ולא טוב לי, אז הרבה פעמים הפסיכיאטר יגיד ש'זה הכי טוב שאפשר' ולא ילך עם הרצון שלי להמעיט במינון. הם לא מספיק נותנים אחריות למטופל, וזה מצב מאוד מורכב. מנגד, הרבה פעמים המטופלים נמצאים במצב שבו כושר השיפוט שלהם לא תקין, ולכן לפסיכיאטר יש תפקיד חשוב, אבל השמרנות התרופתית יותר מדי גדולה".


יעל קרימגולד. צילום: רפאל בן משה
יעל קרימגולד. צילום: רפאל בן משה

איזה שינוי היית רוצה שיקרה?
"אני מאמינה בריבוי אפשרויות בחירה, ואם אדם החליט שהוא רוצה להוריד את מינון הכדורים, אז הפסיכיאטר צריך ללכת עם הרצון שלו, למרות שיש סיכון שהמטופל יחזור למשבר נפשי. כאמור, הפסיכיאטרים נמצאים במצב מאוד מורכב. בכנס אנחנו בעצם רוצים לומר: 'אני יודעת מה עושה לי טוב, מה אני צריכה'. למשל, אני יודעת שספורט, דיקור ושיאצו תומכים בי מבחינה נפשית, ואני חושבת שלאט־לאט היה אפשר להוריד לי מינונים של כדורים.

אני לא חושבת שכל אחד יכול להוריד מינונים. יש אנשים שבלי כדורים לא יהיו מאוזנים, ויכול להיות שאני אחת מהם, אבל צריך שיהיה יותר דיאלוג. הפסיכיאטר צריך כמה שיותר ללכת עם המטופל. אחרי משבר נוסף שהיה לי העלו לי את התרופות, ואני רוצה למצוא פסיכיאטר שיוכל דווקא להפחית לי את המינונים בהדרגה ובצורה אחראית. בן אדם בסופו של דבר יכול לעשות זאת על דעת עצמו, וזה הכי מסוכן. לכן מבחינתי זו קריאה לעזרה לפסיכיאטרים. אנחנו צריכים אתכם, אבל צריכים אתכם איתנו".

כיצד התרופות הפסיכיאטריות משבשות את שגרת יומך?
"הכדורים גורמים לי ללא מעט תופעות לוואי כגון אי־שקט, קיפאון מוטורי, עייפות, חוסר צלילות וחדות וחוסר ריכוז. אלה דברים שמפריעים לי לעבוד. אני רוצה לחזור למינון מינימלי שבו אהיה מאוזנת, ותופעות הלוואי לא יפגעו לי באיכות החיים. הפסיכיאטר אמר לי שהמינון המינימלי זה איקס, ומתחת לאיקס הוא לא מוכן לקחת אחריות. יש פסיכיאטרים נהדרים, אנחנו לא יוצאים נגדם, אבל צריך להקשיב למטופל, גם במחיר של משבר עתידי. אנחנו אנשים מבוגרים, ובסוף כל אחד יודע מה טוב לו, ולכן צריך להרחיב את אפשרויות הבחירה של המטופלים. זה המצע שלנו".

מדד ההצלחה

"אני עובד בתחום בריאות הנפש 15 שנה, ואני נתקל ביותר ויותר אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות, אבל מרגישים לא נוח איתן, ואין להם כתובת או מענה לקיים שיח פתוח סביב הנושא הזה", אומר ד"ר שמעון כץ, מיוזמי הכנס וממקימי בית סוטריה בירושלים - בית למניעת אשפוז פסיכיאטרי, שבו הוא משמש עובד סוציאלי ומדריך סטודנטים. "השיח הזה אמור להיות עם הפסיכיאטר, אך הרבה פעמים יש חוסר אמון או תחושה שפסיכיאטר לא יאהב את הרעיון של להפחית או להפסיק את התרופות ולא יתמוך בו. לכן הרבה פעמים אנשים עושים ניסיון עצמאי של הפסקה, ובגלל שתהליך ההפסקה של תרופות הוא קשה, לא פעם הוא נידון לכישלון.

המטרה של היוזמה הזאת היא להנגיש ידע ולאפשר תמיכת עמיתים, כלומר מפגש בין אנשים שונים שנמצאים בתהליך הזה כדי שהם יוכלו לחלוק את האינפורמציה שלהם, התחושות, הקשיים. המטרה היא גם להכשיר מטפלים שיוכלו לתמוך בתהליך הזה. כדי להנגיש ידע, הקמנו אתר אינטרנט. השלב השני הוא יצירת קבוצות תמיכה בכמה ערים בארץ; והשלב השלישי הוא הכשרה של מטפלים. בדצמבר יגיע ארצה מארצות הברית וויל הול, שהיה מאושפז, לקח תרופות ומצא את הדרך להתמודד ללא טיפול פרמקולוגי. כיום הוא מרצה על הנושא הזה ברחבי העולם. נעשה איתו סדנת הכשרה של שלושה ימים למטפלים מוסמכים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים במטרה להעניק למטפלים האלה כלים לליווי של אנשים שנמצאים בתהליך של הפחתה".

מהי המטרה העיקרית שלכם?
"אנחנו לא נגד תרופות פסיכיאטריות, אבל אנחנו בעד שאנשים ידעו מה הסיכונים שכרוכים בהן ויקבלו החלטה שמשקללת את היתרונות שיש להן לעומת הנזקים שהן עלולות לגרום".

לא בכל מקרה אנשים מסוגלים לקבל החלטה מושכלת.
"אכן יש אנשים עם דיכאון קליני שרוצים לקבל תרופה, וזה לא המקרה. אבל, למשל, חלק מהאנשים עם פסיכוזה לא רוצים ליטול כדורים. בכל אופן, אני מדבר על כולם: גם על הפסיכיאטריה הרכה - ציפרלקס ותרופות מהסוג הזה - וגם על השימוש היותר מסיבי. אנחנו גם מדברים על שימוש לאורך זמן בתרופות. בדרך כלל אנשים לא לוקחים תרופה לחודשיים, אלא למשך שנים, ואין מספיק משקל לנזקים הגופניים, המוחיים והפסיכולוגיים שעלולים להיגרם כתוצאה מכך. לכן זה חשוב שרופאים יכירו בכך שקיימות אלטרנטיבות לתרופות, שרצוי לעודד אותן. כיום פסיכיאטר רואה מטופל פעם בכמה זמן לרבע שעה, ואין לו באמת את היכולת לשבת איתו ולהבין לעומק את הסיפור שלו ולהציע לו דברים שהם לא פרמקולוגיים".

ד"ר כץ טוען שבסופו של דבר, כשאדם מתחיל תהליך של הפחתה בתרופות, ההצלחה שלו לא נמדדת רק באם הצליח להיגמל מהן או לא. "בתהליך הזה האדם עובר היכרות מעמיקה יותר עם עצמו ואולי גם השלמה עם העובדה שהוא צריך לקחת תרופות", הוא מסביר. "יכול להיות שאדם יגלה שהוא לא זקוק לתרופות, יכול להיות שיגלה שכן זקוק להן - אבל לפחות הוא עבר עם עצמו משהו. היוזמה שלנו לא באה לייעץ לאנשים להפסיק לקחת תרופות. היא נועדה לעזור להם לקבל החלטה מושכלת ולתמוך בבחירות שלהם".

לשלם את המחיר

"בשנות ה־20 המוקדמות שלי עברתי סדרה של שלושה משברים נפשיים מאוד משמעותיים שקיבלו בסופו של דבר את הכותרת הפרעה דו־קוטבית", מספרת שירה אלפיה־בורשטיין, כיום בת 40, מנהלת מקצועית של עמותת "לשמה" - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש, הלוקחת חלק ביוזמת ההפחתה. "בעברי לקחתי תרופות פסיכיאטריות מגוונות. אחרי כמה חודשים החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך ליטול אותן, כי החוויה היומיומית של להיות על התרופות האלה הייתה לי מאוד קשה. הייתה השטחה מאוד גדולה של הרגשות - שום דבר לא מרגש, ושום דבר לא עצוב. עד אז הכרתי את עצמי כאדם מאוד רגשי, והיה לי קשה לראות מה זה עשה לאישיות שלי. לא הסכמתי לשלם את המחיר הזה".

מה בחרת לעשות?
"הרופאים אמרו לי שאני צריכה לקחת את הכדורים עד להודעה חדשה ולא הגדירו מהי ההודעה החדשה. היה ברור לי שתהליך הגמילה מהם יהיה קשה ושאצטרך במהלכו להתמודד עם סימפטומים שתרופות כן עוזרות להם, כמו מצב מאני־פסיכוטי. אבל למרות זאת חתכתי את הטיפול התרופתי בבת אחת, בצורה הכי לא מומלצת. כתוצאה מכך נכנסתי לדיכאון קשה, אבל בסופו של דבר יצאתי מהדיכאון אחרי שנה, בעצמי, ללא תרופות. שמתי את כל החיים שלי בהמתנה והתרכזתי רק בזה. עבורי הרופא הכי טוב היה הזמן וגם התמיכה המשפחתית שקיבלתי".

אי אפשר להשליך מהמקרה שלך על הכלל.
"נכון, זה הסיפור האישי שלי בלבד. יש לא מעט אנשים שהטיפול הפסיכיאטרי כן מיטיב איתם. לכן כל אחד צריך לקבל את ההחלטות שלו אחרי שיש בידיו את מרב האינפורמציה לגבי ההשלכות על כל תחומי חייו".

ריטלין וקלונקס לכל דורש: השוק השחור לתרופות בטלגרם

כדורי שינה ממכרים, תרופות לשיכוך כאבים ממשפחת האופיאטים ותרופות פסיכיאטריות - ברשת הטלגרם ניתן להשיג לא רק סמים אלא גם תרופות במרשם רופא לכל דורש. מנהל מיון בילינסון: "מדובר בסכנת חיים"
איתי עמיקם ,  17.10.18 ,ynet

אפליקציית העברת המסרים טלגרם הפכה בשנה האחרונה לפלטפורמה פופולרית למסחר בסמים לא חוקיים, אך כעת מתברר כי משתמשים מנצלים את הרשת לא רק עבור הפצת מריחואנה או קוקאין, אלא גם לסחר בתרופות מרשם.

בערוץ טלגרם בשם "שוק אופוריה – בית מרקחת ארצי" ניתן להשיג בקלות תרופות המצריכות מרשם. חשוב לציין כי חומרים המצויים בתרופות המרשם מנויים בפקודת הסמים. קנייה או מכירה שלהם ללא מרשם רופא הינה עבירה של סחר בסמים.

המסחר בערוץ האפליקציה, שיש לו כאלף מנויים, מתבצע לאחר שהקונה הפוטנציאלי יוצר קשר בצ'אט מאובטח עם מוכר התרופה. המוכר מבקש מהמשתמש לשלוח לו פרטי זיהוי כדי לוודא שלא מדובר במארב של המשטרה.

בין התרופות שמוצעות למכירה בערוץ ניתן למצוא תרופות פסיכיאטריות כגון קלונקס, כדורי שינה כגון נוקטורנו, תרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז כגון ריטלין ותרופות לשיכוך כאבים ממשפחת האופיאטים כגון אוקסיקוטין.

תרופות פסיכיאטריות, כדורי שינה ומשככי כאבים ללא מרשם(צילום מסך)
תרופות פסיכיאטריות, כדורי שינה ומשככי כאבים ללא מרשם(צילום מסך)


חלק מהתרופות, כגון הנוקטורנו והאוקסיקוטין, הן תרופות בעלות תופעות לוואי קשות.


הנוקטורנו, כך למשל, אסורה לשימוש רצוף של מעל ארבעה שבועות בשל תופעות הלוואי שלה. כדור השינה, כך הוכח במחקרים רבים, יוצר בקרב המשתמשים תלות גופנית ונפשית קשים. גם לשילוב התרופה עם תרופות אחרות או עם צריכת אלכוהול עשויים להיות השלכות חמורות על הבריאות, ולכן נטילת התרופה ללא ייעוץ רפואי הינה מסוכנת ביותר.


האוקסיקוטין, כאמור, היא תרופה לשיכוך כאבים ממשפחת האופיאטים אשר ניתנת לחולים רק על פי מרשם רופא, בין היתר בשל סכנת ההתמכרות אליה. בערוץ הטלגרם לסחר בתרופות מרשם נמכרת התרופה תמורת 250 שקלים. לריקה, גם היא תרופה לשיכוך כאבים, נמכרת תמורת 300 שקלים לחפיסה.


אוקסיקוטין ב-250 שקלים(צילום מסך)
אוקסיקוטין ב-250 שקלים(צילום מסך)


פרופ' מייק דרשר, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים בילינסון, המרכז הרפואי רבין בפתח תקווה, מסביר מדוע נטילת תרופות המצריכות מרשם ללא ייעוץ רפואי מסכנת את חיי המשתמשים.


"תרופות מונפקות במרשם בגלל סיבות מאוד ברורות", מדגיש מנהל המחלקה, "ראשית למטופלים עשויים להיות אלרגיה מסכנת חיים לרכיבים בתרופה. שנית נטילת תרופות במינונים לא מתאימים עשויה לגרום למנת יתר, תופעה שיכולה להסתיים בנזק מוחי, תרדמת ואף מוות".


פרופ' דרשר מסביר כי לתרופות רבות ישנן תופעות לוואי שהמשתמשים חייבים להיות מודעים אליהן: "תרופות עשויות לגרום למשל לישנוניות של המטופלים, ולכן נטילתן בסמוך לעלייה על ההגה למשל עשויה להיות מסוכנת. בנוסף לתרופות יש תגובות מתנגשות ומסוכנות עם תרופות אחרות ועם חומרים שונים שבהם משתמשים אנשים, כגון אלכוהול, ולכן חשוב מאוד לקבל ייעוץ רפואי לפני שנוטלים אותן".

בהכנת הכתבה השתתפה לורי שטטמאור



ריטלין וקלונקס לכל דורש: השוק השחור לתרופות בטלגרם , ynet , אוקטובר 2018
 ריטלין וקלונקס לכל דורש: השוק השחור לתרופות בטלגרם , ynet , אוקטובר 2018