סימום קשישים שיטתי בבתי אבות

קשישים מאבדים צלם אנוש
קשישים מאבדים צלם אנוש
סימום שיטתי בבתי אבות: "מטשטשים את הקשישים" , אריאלה שטרנבך , 16.01.18 , ידיעות אחרונות

ההורים הוכנסו לבית אבות סיעודי והפכו לישנוניים ולא מתקשרים? מנהלים, אחיות ואנשי כוח עזר חושפים את האמת שאיש לא רוצה לדעת: כך דוחפים לקשישים כדורי שינה והרגעה במינון עצום, לעתים בלי אישור רופא, רק כדי שהצוות שמתמודד עם מחסור בכוח אדם יזכה לשקט. התוצאה: זיהומים ואפילו מוות

"מפקירים את הקשישים": תיעוד מבתי האבות (כתבת: אריאלה שטרנבך צילום: עידו ארז, אריאלה שטרנבך עריכה: שיק)
העדר הענות לתלונות
העדר הענות לתלונות
כשחיים שמולי הגיע לביקורים הראשונים אצל אימו בבית האבות הסיעודי בו אושפזה, משהו נראה לו מוזר. "שמתי לב שכל המאושפזים יושבים מטושטשים", מספר אביו של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). "לא הבנתי את זה. חשבתי שהם פשוט לא ישנים טוב בלילה, אבל אז זה התחיל לקרות גם לאמא שלי. בכל פעם שהגעתי ראיתי אותה ישנה. בתחילה חשבתי שזה מקרה, אבל אחרי שלושה שבועות רצופים הבנתי שמשהו לא בסדר.

"התחלתי להגיע בהפתעה, ותמיד היא ישנה. כשנכנסתי לרופאה, היא הודתה בפניי: 'אנחנו נותנים לה תרופות כדי שתישן'. שאלתי, למה? 'כדי שהיא לא תצעק'. כעסתי. אמא שלי בכלל לא הייתה צועקת, אולי קצת מנדנדת ומבקשת דברים, אבל להרדים אותה אני יכול גם בבית. ביקשתי שלא יתנו לה יותר תרופות, ואחרי איזה זמן היא חזרה לעצמה".

לתחושה הזאת של שמולי שותפים אלפי אנשים בישראל שהוריהם חיים בבתי האבות, בעיקר הסיעודיים. הם מכניסים אותם לשם בלב כבד, וכמעט בן רגע הוריהם הופכים מאנשים — לסמרטוטים. "חשבתי שזה משהו פסיכולוגי", אומרת טליה, שטיפלה בסבא שלה כשנכנס לבית אבות, ומיד הפך גם הוא למת-מהלך.

"אבל אז סיימתי את לימודי הסיעוד, עבדתי קצת בבית אבות והבנתי: מסממים אותם, כי לכי תתמודדי לבדך עם 20 קשישים בלילה", היא אומרת. "נותנים להם כדורים והם ישנים טוב, והצוות ישן טוב, ומדי פעם קורות תקלות - למשל, קשיש מת מזיהום שנגרם מפצעי לחץ — אז מורחים את הילדים שלהם בסיפורים והילדים, שגם ככה סובלים מרגשות אשם, מעדיפים לא לחפור. ככה נשמר השקט".

למראה הקשישים שמרוחים על כיסאותיהם נחשפנו באופן אישי כמעט בכל אחד מ־14 בתי האבות שבהם ביקרנו בתחקיר שערכנו על ההתעללות וההזנחה במוסדות האלה לפני שנה. בזמן שחלף מאז קיבלנו עוד ועוד עדויות שלא השאירו מקום לספק: בבתי אבות בישראל מלעיטים את הקשישים הסיעודיים בכדורי שינה והרגעה שלא לצורך (אלה מכונים בשם הקוד SOS – א"ש), לעיתים אף בסתר וללא אישור רופא.

מנהלי בתי אבות לשעבר, רופאים, אחים סיעודיים וגם אנשי כוח עזר הודו שראו ואף היו שותפים לסימום השיטתי. ההסבר של כולם פשוט וכואב: בהיעדר כוח אדם מיומן, כל אחד עושה מה שאפשר כדי להעביר את המשמרת בשלום. בדיוק כפי שנחשף בתחקיר שפורסם כאן סמוך לסוכות האחרון על ההוסטלים לאוטיסטים: כשאנשים לא מיומנים מקבלים שכר נמוך מדי ועובדים יותר מדי שעות, הם כבר לא רואים את האדם שמולם אלא רק את שעות השינה והשקט. החלוקה הבלתי מבוקרת של כדורים היא האמצעי הכי נוח.



"לא יכולים להתמודד"

סימה עבדה כאחות סיעודית במשך כמה עשורים, עד לאחרונה. "מגיל 17 אני בתחום", היא אומרת. "בזמן הזה השתנו השיטות והתחלפו ההגדרות, אבל דבר אחד לא השתנה: ה־SOS, הקוקטייל המוכר של תרופות להרגעה, לשינה או להקלה על כאבים. יש המון דברים שהיו עושים פעם והיום לא יעלו על הדעת, גם בגלל חוקים שונים כמו חוק זכויות החולה, ששינה לחלוטין את הכל. אבל ה־SOS עדיין איתנו, ומדובר בטירוף מוחלט".

כולם בעצם מקבלים את הכדורים האלה?

"כולם. זה מגיע מבקשות של אנשי הצוות. כבר בקבלה את שומעת 'דוקטור, יש לך בשבילו SOS?'. בבתי החולים נותנים את התרופות האלה נגד כאבים. בבתי האבות, לא נעים לומר, נותנים את זה כדי לשמור על שקט. תראי, זה נשמע בוטה, אבל בואי נסתכל על הנסיבות: בכל חדר יש ארבעה אנשים ויש אדון אחד שצועק ומפריע, ויש חולה שתולש את הקטטר, והחברה לא מסוגלת להתמודד עם כל זה".

"השאלה", ממשיכה סימה, "היא מה האלטרנטיבה. האם החברה היום מסוגלת לספק תקן של אחות על ארבעה חולים כמו בטיפול נמרץ? אם לא, יש לך משמרת לילה שבה יש אחות אחת וכוח עזר על 60 חולים. אז ברור שהיא תנסה לשמור על שקט, וברור שהיא תיתן לקשיש SOS. את יודעת כמה קשה למצוא כוח אדם בתחום הסיעודי? זו עבודה שלא ברא השטן. זה הפרצוף של החברה שלנו, שלא שמה בראש סדר העדיפויות שלה את הקשישים. הנכים יודעים לצעוק, הקשישים כאן שקופים, אין להם פה, אין להם דעה, המוח שלהם מחוק, אלוהים שכח אותם והם יושבים כמו שק של תפוחי אדמה. 'תעבירי את אדון כהן לחדר 2', אפילו לא אומרים לו. פשוט לוקחים אותו ומעבירים למחלקה אחרת. אנחנו פשוט לא יודעים להתמודד".

לדבריה, הבעיה העיקרית היא היעדר הבקרה, וההידרדרות הזוחלת בהתנהלות אנשי הצוות עם התרופות הללו. "זה עניין של מינון", היא מסבירה. "צריך לשקול את החולה ולתת לו את המינון שמתאים למשקל, וצריך לתת רק כדור אחד ולא תמהיל של שניים־שלושה כדורים, אבל ככל שהחולה שלילי או אגרסיבי יותר, נותנים את הכדורים במינון גבוה יותר, ולפעמים מערבבים כמה סוגים של תרופות. וזה עוד לפני שדיברנו על התרופות הפסיכיאטריות".

שמואל (שם בדוי) עסק יותר מעשרים שנה בניהול מחלקות ומוסדות גריאטריים: בתי אבות, בתי חולים סיעודיים ודיור מוגן. תחתיו עברו במהלך השנים מאות אנשי צוות ואלפי קשישים, והוא ראה בעיניו איך הם בבת־אחת כבים, כאילו מישהו לחץ על מתג נסתר. "כן, בפירוש זה קורה", הוא מודה. "כל הקשישים שראית מסטולים בבתי האבות, זה בכוונה. נותנים להם כדורים, דואגים שהם יבלעו, וזה קורה בחשכת הליל. לפעמים אפילו לא הרופאים ולא האחיות הם שנותנים את הכדורים".

על הסוגיה הזאת צריך להתעכב רגע. על פי הנהלים, רק רופאים מוסמכים לקבוע האם ומתי צריך לתת כדורים ובאיזה מינון, ורק איש צוות רפואי יכול לתת את הכדורים. בפועל, מתברר, איש הישר בעיניו יעשה. וזה כולל אנשי כוח עזר, שלא מבינים דבר וחצי דבר בתרופות. למשל חוסאם, איש כוח עזר שעובד בשנים האחרונות בכמה בתי אבות ברחבי הארץ.

"אני עובד משמרת כפולה, ערב ולילה, ואנחנו משתדלים לישון כמה דקות בלילה כדי לגרש את העייפות", הוא אומר. "אבל כשרוצים לישון ויש מישהו שצועק ומפריע, נותנים לו כדור שינה, שימשיך לישון ולא יפריע לנו. לפעמים הייתי עובד במחלקה לבד, בלי אחות – כי האחות אחראית על שתי מחלקות, ולפעמים אפילו שלוש מחלקות. אני מדווח לה בלילה 'יש לנו כאן חולה שלא רוצה לישון', והיא עונה 'תן לו כדור'. לפחות במקרה שלי לא ראיתי שמישהו מכוח העזר נותן בעצמו אלא רק באישור האחות, אבל אני לא יודע אם היא צריכה לבקש אישור מרופא לפני שהיא אומרת לי לתת כדור או לא. הבעיה היא שכשנותנים כל כך הרבה כדורים, זה מפסיק להשפיע ולכן מעלים את המינון. קרה, למשל, שנתנו כדור ב־11 בלילה והזקן התעורר ב־3 לפנות בוקר, אז מעלים את המינון ונותנים יותר".

רועי (שם בדוי), בחור צעיר שסיים את לימודי הסיעוד לפני כשנתיים וכבר הספיק לעבוד בשלושה בתי אבות סיעודיים, מהסס בתחילה. "זה תלוי בסיטואציה", הוא אומר. רק כשאני משתפת אותו בעדויות של אנשי צוות נוספים ומבטיחה לא לחשוף אותו, הוא מתרכך. "שמעתי הרבה מהחבר'ה שהם נותנים, כמעט כל הזמן", הוא מודה. "כשהתחלתי לעבוד הרבה אנשים מהתחום אמרו לי 'תן, תן'. אמרתי להם שאני לא אתן, כי אני לא רוצה להפסיד את הרישיון שלי ואת ההשקעה בלימודים".

מה הציעו לך לתת?

"בעיקר כדורי שינה. אני יכול לתת ואף אחד לא ידע, זה אפשרי".

מינון מסוכן

מחלקה סיעודית בבית אבות, היכנשהו במרכז הארץ. התמונה מול עיניי מוכרת להחריד: שורה של קשישים מתגלגלים כזומבים, נראים מסוממים לחלוטין. פה ושם אפשר לראות אנשי צוות מחלקים כדורים עם האוכל, אבל בעיניים שאינן מקצועיות אין שום דרך לדעת האם מדובר בתרופות השגרתיות או בכדורי שינה או הרגעה, וגם אין לי את ההבנה הרפואית כדי לאבחן האם זה המינון הנדרש עבור אותו קשיש.

לילדיהם של אותם קשישים, שרבים מהם מרגישים מספיק רע עם עצמם על כך ששמו את הוריהם במקום שבו הם מופקרים לגורלם, אין את הכוח להתחיל לרדוף אחרי הצוות הרפואי. יותר מכך, גם אם מתרחשת חלילה "תקלה", כפי שהגדירה האחות טליה, וההורה שלהם נפטר, ברוב המוחלט של המקרים הם לא ישלחו אותו לניתוח לאחר המוות, משום שבסופו של דבר המעבר מהמחלקות הסיעודיות לבתי העלמין הוא כמעט טבעי.

מקרה כזה אירע לאבי, בשנות הארבעים לחייו. "אבא שלי היה מאושפז באחת המחלקות הסיעודיות הגדולות בארץ", הוא מספר. "כמה שבועות אחרי שהוא נכנס לשם ראינו שהוא הולך ומידרדר. בהמשך התפתחו אצלו פצעי לחץ שהזדהמו מאוד. בהתחלה חשבנו שזה חלק מההידרדרות הקוגניטיבית והבריאותית של גיל הזיקנה, אבל אז מישהו מהמחלקה אמר לנו שזה בגלל התרופות. התברר לנו שהוא שוכב במשך שעות, ובגלל שהוא מסומם אף אחד מהצוות לא טורח להפוך או להזיז אותו. זה מה שגרם לפצעי הלחץ. הוצאנו אותו משם והתחלנו בתהליך של גמילה, כמו שעושים לנרקומנים. הוא אמנם נגמל, אבל הזיהום החריף. אני יודע שהיו עוד מקרים כאלה, שהילדים של אותם קשישים לא עשו איתם דבר כי מבחינתם מוות זו אופציה מתקבלת".

סימה, האחות הסיעודית הוותיקה, חוותה מקרה טראגי אחר שקשור למינונים המוגזמים של התרופות. "הרופא במחלקה הורה לי לתת עירוי עם תמהיל תרופות שנראה לי מסוכן", היא אומרת. "אמרתי לו, 'סליחה דוקטור, החולה לא יקום מזה' וסירבתי לתת את העירוי. אחות לא יכולה להעיר לרופא, אבל החלטתי שאני לא יכולה לעשות את זה. אז אחות אחרת נתנה את העירוי, ואחרי שעה וחצי החולה נפרד מהחיים. כל מי שעובד בבית חולים מכיר מקרים כאלה, זה לא חריג".

כל המרואיינים לכתבה הדגישו שוב ושוב שהם לא מאשימים את הרופאים, האחיות וכוח העזר, אם כי צריך להתייחס לדברים בהסתייגות מסוימת; הלא הם עצמם אנשי צוות רפואי או כוח עזר. "אין פה טובים ורעים", אומרת סימה. "המעבר לבית האבות קשה מאוד למבוגרים. אותו זקן היה עד עכשיו בבית: הוא יודע איפה השירותים ואיפה המיטה, וזה הביטחון שלו. המבוגרים האלה לא עוזבים את הבית מרצונם, בית אבות זו ברירת המחדל. גם אם היה מדובר באדם נוח מזג, ברגע שהוא לא עצמאי ולא אחראי לסדר היום שלו הוא מפתח תסכול ורגרסיה.

"כשזה קורה, הולך איש הצוות לרופא ומבקש SOS. מספיק שהאחות רואה קשיש ששוכב במיטה עם עיניים פקוחות בלילה כדי שהיא תיתן לו את תרופת הפלא. הרופאים רושמים את התרופות האלה כביכול בגלל סיבות נכונות, אבל ברגע שמתחילים עם זה אי אפשר לעצור. את מורידה את הקשיש בבוקר על כיסא הגלגלים שלו, מניחה את ארוחת הבוקר, והראש שלו צונח על הצלחת. אני יכולה לומר שגם אם אתן לך, בחורה צעירה, חצי ממה שדוחפים להם — את לא תקומי בבוקר".

הקשישים מאבדים צלם אנוש
הקשישים מאבדים צלם אנוש
"אין פתרון אחר"

ד"ר בוריס פינקל, מומחה לפסיכיאטרייה ופסיכוגריאטרייה ומנהל המערך הגריאטרי במרכז הרפואי לבריאות הנפש "לב השרון", מבקש לסייג מעט את הדברים. "ראשית, זו עבירה על החוק", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שלא נותנים סתם, אלא תרופות שהמבוגרים צריכים. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שברוב המקרים סובלת מירידה קוגניטיבית, ועל כן יש צורך לטפל תרופתית בשני אספקטים: האטת קצב ההידרדרות, וטיפול במצבים נפוצים כמו תוקפנות, דיכאון ופסיכוזות, שנגרמים בין השאר בגלל הירידה הקוגניטיבית. המציאות היא שאין פתרונות לא תרופתיים יעילים. כעיקרון, מתן תרופות מיותרות זה אף פעם לא טוב. תרופה צריכה להיבחר לא רק בגלל היעילות שלה אלא בהסתכלות על מכלול פרופיל התרופות של הקשיש. יש פה גורם סיכון לתופעות לוואי קיצוניות".

מה ההשלכות של מתן תרופות הרדמה והרגעה?

"החולים יהיו רדומים יותר ועלולים ליפול. קשישים צריכים לקבל תרופות, אבל צריך לתת להם את התרופות המתאימות. ותרופות אנטי־פסיכוטיות במינונים גבוהים עלולות לסכן את החולה".

את החולים הרדומים הללו ראתה סימה כמעט בכל מקום שבו עבדה, ולא בהכרח בגלל הירידה הקוגניטיבית. "מרגע שנכנסים למחלקות האלה, יש קו ישיר למטה", היא אומרת. "אתן לך דוגמא: אחת התגובות של מבוגרים לשינוי הפתאומי הזה היא הפסקת אכילה. אז האחות באה לרופא, מספרת לו, ונותנים לקשיש ארבע יחידות אינסולין. זה מוריד לו את רמות הסוכר בדם והוא אוכל. תביני, זו תרופה שנותנים לחולי סוכרת. אם תגידי לרופא שלך שאין לך תיאבון, הוא ישלח אותך לבדיקות ויעשה מה שצריך. אף אחד לא ייתן לך אינסולין. בבתי האבות פשוט דוחפים תרופות. זה מעגל".

מה שסימה אומרת, במילים קצת פחות עדינות, זה שאנחנו כחברה מתייחסים לקשישים כאל מתים־מהלכים. מבחינתנו הם גם ככה הולכים למות בקרוב, אז יאללה. כמו תמיד, האוכלוסיות שנפגעות יותר מכל הן החלשות: אנשים שאין להם כסף למוסדות יוקרתיים, או למטפלים בבית, כאלה שאין להם את האמצעים לזעזע את המדינה, או לגרום להעברת תקציבים ממשלתיים לתחום. גם כאן, אם היה יותר כסף אפשר היה למנות אחות או איש צוות כאחראים על מספר מצומצם יותר של חולים. ואם לא כסף, לפחות אישור להעסיק יותר עובדים זרים שמוכנים לעבוד בעבודות כאלה.

"זו התוצאה", אומר שמואל. "כשיש אדם אחד על מחלקה, איך הם יכולים להתמודד עם סיטואציה כזאת? אז קושרים ומסממים אותם. זה איום ונורא, וזה קורה ברוב המוסדות הסיעודיים בארץ. בגלל שיש מצוקת כוח אדם, יש אנשים שעובדים 16 שעות ביממה ואפילו יותר, שבעה ימים בשבוע. הם עבדים. נסי את לעבוד ככה, ועוד בשכר מינימום. את תהפכי לעצבנית, לחסרת סבלנות וגם לאלימה. הקורלציה בין מחסור בכוח אדם לבין אלימות או לחלוקה היסטרית של כדורים ברורה. כשיש לי מעט כוח אדם, אני מעביד אנשים במשך יותר שעות, הם נעשים עצבניים ונוקטים באלימות, וכשהם רוצים לישון הם פשוט מסממים את הקשישים".

מה היית עושה כדי לפתור את זה? יש בכלל פתרון?

"אם אני הייתי שר הבריאות, לא הייתי ישן בלילה. הקשישים שלנו, שבנו את הארץ ולחמו את מלחמות ישראל, מופקרים על ידי הממשלה. אני אומר לשרים, תסתכלו במראה - אתם צריכים להתבייש. כל יהודי מאמין אומר 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. וממשלת ישראל משליכה את הקשישים, עוזבת אותם".

ח"כ איציק שמולי טרם התאושש מהחוויה של סבתו בבית החולים. "במקום לטפל בסבתא הפכו אותה לזומבי", הוא אומר. "נכנסה לשם אישה אצילית, ובמקום טיפול סיעודי תומך, חיבוק או טיול בחצר היא הואבסה בתרופות ובסמי הרגעה במינון סיטונאי שגמרו אותה. בימים הראשונים שם הזיכרון והכושר המנטלי היו בסדר גמור. בהמשך היא הגיעה למצב שאפילו לא ידעה איך קוראים לה. זה הסיפור של אלפי קשישים סיעודיים חסרי ישע שנמצאים במקומות האלה ולא מסוגלים להתלונן או להתגונן. אפילו כשהמשפחה מנסה לעשות משהו, אין סיכוי להתווכח כשאומרים לך שזו ההנחיה המקצועית והרפואית של הרופא, אבל זה שקר.

"האצבע קלה מדי על המזרק, והמדיניות הזו לא באה מתוך דאגה למטופלים אלא כדי שיהיה קל יותר וזול יותר במקומות האלה לשלוט במה שקורה. מה כבר עשתה סבתא שהמחט צריכה להידחף בה אינספור פעמים? התלוננה או ביקשה משהו? מבחינתי, התעללות היא לא רק המכות המחרידות שראינו בתחקירים האחרונים אלא גם הזנחה והפקרות כלפי חסרי ישע, שמובילה אותם לאובדן צלם אנוש".

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדובר בפעולה אסורה ומנוגדת לכל המלצה רפואית. במידה ויש בידכם מידע על מקום ספציפי - יש ליידע את משרד הבריאות על כך. כל טיפול תרופתי, ובמיוחד תרופות הרגעה ושינה, ניתן רק לאחר הוראת רופא, ומומלץ שההנחיה תיבדק על ידי יועץ מומחה בגריאטרייה, שיש כבר במרבית המוסדות הסיעודיים. הטיפול התרופתי ניתן רק על ידי אחיות, וחל איסור למתן על ידי כוחות עזר. בשנה האחרונה יצאה הנחיה לא לתת תרופות שינה לפני השעה שמונה בערב, אלא רק בבחינת כל שינוי מהנחיה זו. בביקורות המרובות שנעשות בשנה אחרונה — גם בשעות לא שגרתיות — נבדקו אי עמידה בהנחיות אלו, כולל אם נמצאה חתימה טרם מתן או מתן לא ראוי, והדבר נאכף באופן חמור".

מאיגוד בתי האבות נמסר בתגובה: "אנחנו מזועזעים מהגילויים האחרונים ומגנים בכל לשון את המקרים המתוארים בכתבה. מדובר בתופעה חריגה ואין שום דרך למצוא לה תירוצים. מאידך, יש לזכור כי אנחנו מתריעים כבר למעלה משש שנים כי תחום הסיעוד סובל ממחסור חמור בכוח אדם. מוסדות רבים נתקלים בבעיה בגיוס כ"א ראוי, והמכרז להפעלת מחלקות הסיעוד עומד בחוסר תקצוב.

הגיע הזמן לסיים את עידן הדיבורים וההצעות הלא ראויות שמציע משרד הבריאות, ולהתחיל את עידן המעשים. לק גדול מהמטפלים, הרופאים, האחיות וכוח העזר שעושה מלאכת קודש סובל בימים אלה מ'השחרה' של עולם הטיפול. אנו מצפים ממשרד הבריאות שיפעל מיידית להבאת עובדים זרים. משרד הבריאות ממשיך להזניח את בתי האבות ואף פוגע בתפקודם וברמת השירות לזקנים הסיעודיים".









תעשיית הסמים הפסיכיאטריים

הסמים הפסיכיאטריים מרוקנים את המוח

"טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס , 13.01.2018  ,
נדן פלדמן, TheMarker

תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים התפתחה בשנים האחרונות לשוק עולמי עם הכנסות של יותר מ-40 מיליארד דולר בשנה. לצד הלקוחות המרוצים, מתרבים המתנגדים היוצאים נגד יעילות התרופות והשימוש הנרחב בהן

אנדרו ריוס מקליפורניה החל ליטול כדורי ריספרדל לאחר שתרופות נגד אפליפסיה שלקח גרמו לו לנהוג באלימות. ריספרדל היא תרופה אנטי־פסיכוטית חזקה, שלרוב ניתנת לטיפול בסכיזופרניה ובהפרעה דו־קוטבית בקרב מבוגרים. לעתים רושמים אותה לטיפול בהפרעות חרדה בקרב בני נוער. הכדורים האלה גרמו לריוס לצרוח מתוך שינה, ונדמה היה שהוא החל לתקשר עם אנשים וחפצים מדומיינים.

אבל ריוס לא היה איש מבוגר. וגם לא בחור צעיר, או אפילו לא נער בגיל העשרה. למעשה, כשהרופא רשם לו כדורים פסיכיאטריים, ריוס עוד לא ידע להוציא מלה מהפה. הוא היה בן 18 חודשים בלבד.

המקרה של ריוס הופיע בכתבה ב"ניו יורק טיימס", שפורסמה לפני שנתיים ועסקה בקהל היעד החדש והמבטיח של שוק התרופות הפסיכיאטריות: פעוטות. הכתבה עוררה סערה בענף הפסיכיאטריה, והעיתון ציין כי תריסר אנשי מקצוע שרואיינו לכתבה התקשו להסביר כיצד רופאים ברחבי ארה"ב רושמים לפעוטות כדורים אנטי־פסיכוטיים המיועדים במקרה הקיצוני ביותר לילדים מגיל 7–8. ואולם המקרה של ריוס אינו חריג כיום: המרשם שקיבל היה רק אחד מתוך 20 אלף מרשמים לתרופות פסיכיאטריות שניתנו ב-2014 בארה"ב לפעוטות עד גיל שנתיים — זינוק של 50% לעומת 2013, לפי נתוני חברת מחקרי הבריאות IMS. אם זה נשמע הרבה, כדאי לציין שמספר המרשמים שניתנו לפעוטות של פרוזאק, כדור פופולרי לטיפול בדיכאון, היה גדול פי ארבעה, והסתכם בארה"ב באותה שנה ב–83 אלף. מגמת הגידול לא נעצרה מאז.

"תינוקות יוצאים מהרחם ומקבלים תרופות פסיכיאטריות. זה טירוף מוחלט", אומר בראיון ל-Markerweek העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את עולם התרופות זה 30 שנה, ובעשור האחרון נהפך לאחד הקולות החזקים והמשפיעים בעולם נגד תעשיית התרופות הפסיכיאטריות. "הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי", אומר וויטאקר. "ב–1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות".

הנתונים שמציג וויטאקר מקבלים חיזוק בתחזיות עדכניות: שוק התרופות האנטי־דיכאוניות, המהווה נתח משמעותי בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות, צפוי לגדול מהכנסות של 14.5 מיליארד דולר ב-2014 להכנסות של 16.8 מיליארד דולר ב-2020, לפי תחזית של חברת מחקרי השווקים ZION.

וויטאקר הוא מחבר הספר "אנטומיה של מגיפה" (Anatomy of an Epidemic), שיצא לאור ב–2010 וטילטל את ענף הפסיכיאטריה. הספר, שנהפך לרב־מכר ופורסם בעשרות מדינות ובהן ישראל (בהוצאת פוקוס), זכה בפרס איגוד העיתונאים החוקרים בארה"ב (IRE) לספר הטוב ביותר ב–2010. הטענה המרכזית שמציג וויטאקר בספר היא שהגישה הפרמוקולוגית לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות, קרי מתן כדורים אנטי־פסיכוטיים לסובלים מהפרעות נפשיות שונות, נכשלה.

וויטאקר טוען כי אף שתרופות פסיכיאטריות עשויות להיות יעילות בטווח הקצר, ואף שחלק מהמטופלים עשויים להפיק מהן תועלת לתקופות ארוכות יותר, במבט כולל התרופות האלה מחמירות בטווח הארוך את המצב של ההפרעות הנפשיות העיקריות, מגדילות את הסיכוי שהמטופל ייהפך לחולה כרוני ואף יסבול מתסמינים חדשים וחמורים יותר. וויטאקר, הטוען שהוא מגובה בממצאים מחקריים, אומר גם כי התרופות האנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים במוח המגבירים את הרגישות הביולוגית של המטופל לפסיכוזה, ומקטינות את נפח המוח, מה שגורם לעלייה בתסמינים שליליים ולהחמרה בבעיות בתפקוד הקוגנטיבי.

ספרו של וויטאקר, פרי מחקר שארך יותר מחמש שנים, מתאר כיצד נהפכו הכדורים הפסיכיאטריים לתעשיית ענק שמגלגלת בעולם הכנסות של יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה, תוך שיתוף פעולה של הממסד הפסיכיאטרי והרשויות הרגולטוריות. שיתוף הפעולה הזה כולל מימון של מחקרים מדעיים על ידי חברות התרופות, מתן תמריצים שונים לפסיכיאטרים כדי לעודד אותם למכור תרופות מסוימות והשתקה של מחקרים וחוקרים שפירסמו ממצאים הסותרים את יעילות התרופות.

וויטאקר מציג בספר ממצאים שמראים את ההתמכרות והתלות שמפתחים מטופלים רבים בתרופות, ומחקרים רבים אחרים שמציבים סימני שאלה רבים בנוגע ליעילות שלהן. חלק מהשאלות שהספר מציב מהדהדות מאז בשיח הפסיכיאטרי: איך ייתכן שדווקא בקרב חולים שלא נוטלים תרופות, שיעורי ההחלמה ממחלות פסיכיאטריות גבוהים יותר? מדוע חולים הסובלים מסכיזופרניה מבריאים בשיעורים גבוהים יותר במדינות מתפתחות, שבהן רוב המטופלים לא מקבלים תרופות, בהשוואה למדינות מפותחות, שבהן מספקים תרופות שנחשבות מתקדמות ויעילות? ואיך קרה שמספר הסובלים מהפרעה דו־קוטבית גדל ב–50 השנים האחרונות פי 100 בעולם המערבי — אף שהשימוש בתרופות לטיפול בהפרעה זינק?

פרופ' חיים בלמקר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מחזק את הגישה של וויטאקר ומדבר במונחים של מהפכה בעולם הפסיכיאטריה. "וויטאקר הוא איש מחדש, איש שעוזר לקהילת הפסיכיאטריה לערוך חשבון נפש, איש עם המון רצון לעזור למטופלים בעולם, וכשפגשתי אותו אני יכול לומר שהגישה שלו כלפי פסיכיאטרים חיובית. הוא לא אנטי־פסיכיאטרים, הוא בעדנו והוא בא בדיוק בזמן הנכון לעזור לנו. בזכות העבודה שלו, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות ממה שחשבנו פעם. ובמשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות".

עם זאת, בלמקר מציין גם את החשיבות של טיפול תרופתי. "אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי. לפעמים התרופה מרפאת, אבל לפעמים היא לא עוזרת ואז צריך לבחון שינוי של הסביבה ואלמנטים אחרים בחיים. רופאים לא צריכים להעלות אוטומטית את מינון התרופה, כי אז מקבלים רק את תופעות הלוואי. לא כל דבר שלא עוזר במינון נמוך יעזור במינון גבוה, וצריך להודות שיש הרבה מטופלים עם מינונים גבוהים מדי".

בחודש שעבר הגיע וויטאקר לישראל כאורח כנס האיגוד הישראלי לשיקום פסיכיאטרי. בכנס התעמת וויטאקר עם פרופ' דונלד גוף, מהפסיכיאטרים המובילים בעולם, שמייצג את עמדת הממסד הרפואי וחברות התרופות, המקדמים את הגישה הפרמקולוגית. בישראל נפגש וויטאקר עם כמה מבכירי הפסיכיאטרים בארץ, בהם יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי בלמקר והפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג ומייסד בתי סוטריה ("בתים מאזנים"), שמטפלים בסובלים ממחלות נפש ללא תרופות פסיכיאטריות (ראו מסגרת).

נדמה שהכתבה ב"ניו יורק טיימס" משקפת היטב את ההקצנה של תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים. היא גם משקפת היבט מרכזי של הקפיטליזם האמריקאי — לגרום לאנשים להתמכר למוצר, ועדיף מגיל צעיר ככל האפשר. אבל האם יש לראות בארה"ב מקרה נפרד, משום שכל דבר שם הולך לקיצוניות?

וויטאקר: "יש בזה מן האמת. הרפואה המדעית שפיתחה את התרופות הפסיכיאטריות ושיכנעה אנשים להשתמש בתרופות האלה צמחה בארה"ב, הרבה בזכות השותפות בין חברות התרופות לפסיכיאטרים אקדמאים. כך שארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שהשתמשה בתרופות פסיכיאטריות, כולל ילדים. בהתחלה הרבה מומחים במדינות אחרות אמרו שהאמריקאים יצאו מדעתם ושהם לא מתכוונים לאמץ את המודל הזה אצלם. אבל בהדרגה הממשל האמריקאי וחברות תרופות אמריקאיות ייצאו את המודל הזה לעולם, ומה שרואים זה שבכל מדינה שאימצה את השימוש הרחב בתרופות פסיכיאטריות חלה גם עלייה של בעיות בבריאות הנפש".

הגידול שוויטאקר מציין מתרחש גם במדינות עשירות ומתקדמות, שמספקות מערכת שירותי רווחה מפותחת ונחשבות לחברות בעלות סולידריות חברתית גבוהה יחסית, וודאי בהשוואה לניכור האמריקאי. באוסטרליה, למשל, מספר האנשים שמקבלים קצבת נכות בשל מחלת נפש זינק בין 1990 ל–2011 פי ארבעה — ליותר מ–240 אלף איש. בדנמרק המספר קפץ פי 2.5 בין 1999 ל–2010, בניו זילנד הנתון הוכפל בין 1998 ל–2011, ובגרמניה מספר מקבלי קצבת הנכות הנפשית קפץ מ–39 אלף איש בשנת 2000 — ליותר מ–70 אלף ב–2010.

הזינוק בנתונים האלה התרחש בד בבד עם גידול חד בשימוש בתרופות פסיכיאטריות. בארה"ב השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים טיפס ב–65% בין 1999 ל–2014, לפי נתונים שפירסם בשנה שעברה הממשל האמריקאי. בגרמניה, השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים גדל תוך ארבע שנים ב–46%, בספרד ופורטוגל ב–20%, וגידול בצריכה נרשם בכל 25 המדינות המפותחות שנכללו במחקר שערך ארגון OECD בתחילת העשור. חוקרי OECD מצאו שתי סיבות מרכזיות לגידול בשימוש בתרופות אנטי־דיכאוניות: האחד הוא שהטיפול נמשך יותר מבעבר, והשני הוא שרופאים ופסיכיאטרים רושמים כיום כדורים לא רק למצב דיכאון קשה, אלא גם למצבים מתונים יותר של דיכאון, כמו גם לסוגים שונים של חרדה ובעיות נוספות.

המצב בישראל אינו שונה: מספר המרשמים לתרופות פסיכיאטריות זינק מתחילת שנות ה–2000, בד בבד עם גידול חד במספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית. בישראל ניתנים מדי שנה יותר מ–2 מיליון מרשמים לתרופות אנטי־דיכאוניות, ועוד מאות אלפי מרשמים לתרופות אנטי־פסיכוטיות, שעה שמספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית זינק ב–170% בשני העשורים האחרונים — פי שלושה מקצב גידול האוכלוסיה, לפי נתונים שסיפק פרופ' ליכטנברג, שגם כתב את ההקדמה למהדורה העברית של "אנטומיה של מגיפה".

"הסיפור שמספרים פסיכיאטרים לא נכון"

בזמן פרסום הספר כבר היה וויטאקר עיתונאי בעל שם בחקר הרפואה הפסיכיאטרית, שמאחוריו פרסים עיתונאיים וגם מועמדות לפרס פוליצר ב-1998, על סדרת כתבות שפירסם ב"בוסטון גלוב" ועסקו במחקרים פסיכיאטריים בעייתיים. ואולם "אנטומיה של מגיפה" הפך את וויטאקר לאחד הדוברים הבולטים, אולי הבולט ביותר, בקרב קבוצת מיעוט בעולם המטפלים הנפשיים, שסבורה כי תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים יצאה לחלוטין מפרופורציה.

"החברה האמריקאית ביססה את הדאגה לחולים על בסיס הנרטיב השיווקי, ולא על בסיס הנרטיב המדעי", אומר וויטאקר. "גרמו לנו לחשוב שהנרטיב השיווקי הוא המדעי, וזה לא המצב. חברות התרופות משלמות לפסיכיאטרים ולאקדמאים כדי שיספרו לנו סיפור שאינו מותאם לתוצאות של מחקרים. בדרך הזאת, כוחו של הנרטיב השיווקי בארה"ב התחזק".

אבל הרבה מאוד אנשים יכולים לומר שתרופות פסיכיאטריות עזרו להם. אולי אנחנו פשוט צריכים לתת את הטיפול הנכון לכל מטופל.

"זה בדיוק מה שאני אומר בפרק הראשון של ספרי. עכשיו, בוא נאמר שאתה עורך מחקר לסובלים מדיכאון שבו קבוצה אחת נוטלת כדורים אנטי־דיכאוניים, וקבוצה שנייה לא נוטלת כדורים. בקבוצה הראשונה, 50% מהאנשים שנוטלים תרופות אנטי־דיכאוניות מרגישים שזה עוזר להם, אבל בקבוצה השנייה אתה מגלה ש–60%–70% מהאנשים מתפקדים טוב בלי תרופות. כך שהמסקנה היא שקבוצת האנשים שנטלה תרופות היא במצב גרוע יותר מאשר הקבוצה שלא נטלה תרופות".

וויטאקר מספר על מחקר חדש שממצאיו פורסמו לפני כחודש תחת הכותרת "כדורים אנטי־דיכאוניים מחמירים את הדיכאון בטווח הארוך". המחקר, שפורסם בכתב העת לפסיכיאטריה "Psychotherapy and Psychosomatics", נמשך תשע שנים ומציג ממצאים שלפיהם הסיכוי שסובלים מדיכאון הנוטלים תרופות ימשיכו לסבול מדיכאון אחרי תשע שנים כפול לעומת אלה שלא נטלו תרופות. מחקר שפירסם באחרונה המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), שנערך במשך שש שנים, הראה שאנשים שלקחו תרופות אנטי־דיכאוניות היו בעלי סיכוי גבוה פי שבעה להיות במצב לא תפקודי בשל דיכאון, ולא מסוגלים לעבוד לפרנסתם.

"השאלה היא אם התרופות האנטי־דיכאוניות מגדילות את הסיכוי שאחרי חמש שנים של נטילתן האדם עדיין יהיה בדיכאון, ויש הרבה מחקרים שמראים שכן", אומר וויטאקר. "אני לא אומר שלא צריך לקחת תרופות, אני פשוט אומר שצריך לקחת אותן באופן סלקטיבי. בגדול, הספרות המחקרית בנושא מראה שרוב האנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות ייהפכו לחולים כרוניים, ושרק מיעוט מהאנשים שנוטלים כדורים פסיכיאטריים מושפעים באופן חיובי לטווח הארוך".

אתה לא איש מקצוע מהתחום: אתה לא פסיכיאטר, לא חוקר אקדמי ולא רופא. זה לא מעמיד את המסקנות באור בעייתי?

"מה שמקשה מנקודת מבט עיתונאית הוא שאני כעיתונאי לא אמור לסתור את הסיפור המדעי שמספרים פסיכיאטרים. אני לא האדם שאמור לבוא ולומר, רגע, הסיפור שמספרים פסיכיאטרים אקדמאים הוא לא נכון. התקווה היא שפסיכיאטרים אחרים יבואו ויגידו את זה".

אבל הם לא אומרים.

"זאת בדיוק הבעיה. לחלק מהם משלמים. עכשיו, אם אתה פסיכיאטר שרושם תרופות למטופלים, למי תאמין? אתה תרצה להאמין שהתרופות עוזרות. ואם אתה בגילדה המקצועית של פסיכיאטרים, מה המוצר שאתה משתמש בו? התרופות. אתה תרצה להגן על השימוש בהן, ויהיה לך מאוד קשה להודות שהן גורמות נזק. חלק ממה שקרה הוא כשקיבלו תוצאות לא טובות במחקרים, פשוט לא פירסמו אותן. הדוגמה הטובה ביותר היא מחקר ארוך טווח על סכיזופרניה בארה"ב מ–2008, הטוב ביותר שנעשה אי־פעם. המחקר הזה הפיק תוצאות מפתיעות מאוד: אנשים שסבלו מסכיזופרניה ולא נטלו תרופות היו בעלי סיכוי גבוה פי שמונה להשתקם לעומת אלה שנטלו תרופות. הממצאים היו כל כך מפתיעים, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) העדיף לא לפרסם את המחקר הזה, כי הוא סותר את כל מה שהם האמינו בו".

"תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות"

מהם הגורמים המשמעותיים ביותר בטיפול אלטרנטיבי, שאינו כולל שימוש בתרופות?

"פעילות גופנית היא ללא ספק גורם חשוב. בבריטניה יש תוכנית שבה רופאים רושמים למטופלים פעילות גופנית — ללכת לחדר כושר, לקבל תוכנית אימונים ממאמן — וזה מסובסד על ידי הביטוח הרפואי. גם חיים חברתיים עשירים הם גורם מאוד חשוב: יש פסיכיאטר בשם ריץ' שולמן מקונטיקט, שאומר לכל מטופל שלו — אם רוצה לראות אותי, לך תתנדב שעתיים בשבוע על כל שעה שאתה רואה אותי. והדבר השלישי שהייתי אומר הוא למצוא משמעות לחייך. ואנשים רוצים למצוא משמעות לחייהם. כל אחד רוצה ללכת למסיבה ולומר בגאווה שהוא עושה משהו משמעותי בחיים שלו. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא לא עושה כלום".

וכשאתה חוזר לארה"ב?

"ארה"ב נמצאת בבעיה, אבל גם בארה"ב יש הרבה אנשים שמחפשים דרכים הומניות למצוא חלופות לתעשיית התרופות הפסיכיאטריות. נראה שבארה"ב מתפתח מאבק בין שני מחנות: המחנה השמרן, שתומך בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות ובתועלת שלהן, והמחנה שכופר בכך. אבל גם בממסד הרפואי מתחילים לשמוע יותר ויותר קולות שקוראים לשינוי. יש כתבי עת מדעיים כמו כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה, שמודה שתעשיית התרופות הפסיכיאטריות לא עוזרת. אני חושב שיש ניכור חברתי גדול בארה"ב, אבל האם תרופות פסיכיאטריות היא התשובה לכך? אפשר לטעון שיש כאן תאגידי תרופות שנשענים על הניכור הזה, אבל זה בטח לא פותר את הבעיה. תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות".

אתה לקחת אי־פעם תרופות נגד דיכאון או חרדה?

"לא, אבל זה לא אומר שלא הייתי בדיכאון או בחרדה בתקופות שונות בחיי. אדם שאינו נמצא בדיכאון לא יכול להבין מה עובר על אדם אחר שנמצא במצב הזה".

המחקרים המערערים

רשימה נבחרת של מחקרים שפורסמו ב–25 השנים האחרונות מערערים על יעילותן של תרופות פסיכיאטריות. וויטאקר טוען כי הממסד הפסיכיאטרי הצליח להסתיר את כל המידע הזה מהציבור באופן יעיל, וכי אף לא אחד מהם זכה לסיקור בעיתונים גדולים. הנה כמה מהבולטים שבהם.

1990: במחקר על דיכאון, שערך המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), מספר המטופלים שהחלימו ונותרו בריאים במשך 18 חודשים היה הגבוה ביותר בקרב אלה שטופלו ללא תרופות (30% מהנבדקים) והנמוך ביותר בקרב אלה שטופלו בתרופות אנטי־דיכאוניות (19%).

1992: במחקר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) נמצא כי מצבם של חולי סכיזופרניה היה טוב הרבה יותר במדינות עניות כמו הודו וניגריה, שבהן רק 16% מהמטופלים מקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות בקביעות, לעומת ארה"ב ומדינות עשירות אחרות, שבהן שימוש ממושך בתרופות מסוג זה נחשב לטיפול המקובל.

1998: במחקר של אוניברסיטת פנסילווניה נמצא כי תרופות אנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים מורפולוגיים במוח, הקשורים להחמרת תסמינים של סכיזופרניה.

2000: במחקר משותף לחברת התרופות איליי לילי ולבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד נמצא כי בטווח הארוך, מצבם של חולים בהפרעה דו־קוטבית גרוע כיום יותר משהיה בתקופה שקדמה לנטילת התרופות. הידרדרות זאת נגרמה כנראה מההשפעות המזיקות של התרופות הפסיכיאטריות.

2005: במחקר של אוניברסיטת קלגרי בקנדה, שנמשך חמש שנים והקיף 9,058 מטופלים הסובלים מדיכאון, נמצא כי אלה שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות סבלו מתסמיני דיכאון 19 שבועות בשנה בממוצע, ואילו אלה שלא נטלו תרופות סבלו מהתסמינים רק 11 שבועות בשנה.

2007: במחקר של אוניברסיטת אילינוי, שנמשך 15 שנה, נרשמה החלמה בקרב 40% מחולי הסכיזופרניה שלא קיבלו תרופות אנטי־פסיכוטיות, לעומת 5% בלבד בקבוצת האנשים שכן קיבלו תרופות.

2007: במחקר גדול שנערך על ידי NIMH בקרב ילדים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD) התגלה בתום השנה השלישית כי השימוש בתרופות היה סמן משמעותי להידרדרות במצב, והילדים שטופלו בתרופות נטו יותר להתנהגות עבריינית.

2008: מחקר של NIMH שסקר מטופלים בעלי הפרעה דו־קוטבית נמצא כי לחולים שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות היה סיכון גדול כמעט פי ארבעה לפתח מעבר מהיר בין מצבי רוח.

בתי סוטריה: החלופה לאשפוז פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי

סוטריה (גאולה ביוונית) הוא מודל שפותח בארה"ב בתחילת שנות ה–70 על ידי פרופ' לורן מושר, שכיהן כראש המחלקה לסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH). מושר הקים את סוטריה כמודל אלטרנטיבי לגישה הקונבנציונלית של שימוש בתרופות פסיכיאטריות. בית סוטריה הראשון הוקם בקליפורניה ואיכלס שישה דיירים שסבלו רובם ככולם מהתקף פסיכוזה ראשון. המודל כלל שימוש מינימלי בתרופות וצוות מטפל שלא היה בעל הכשרה טיפולית מקצועית, אך בעל יכולות הכלה גבוהות למצבי קיצון נפשיים. המטרה היתה לשהות עם המטופל, להכיל את התקפי הפסיכוזה ולעזור לו לחזור לקהילה לאחר שהייה של כמה חודשים. 42% מהמטופלים לא נטלו תרופות בכלל, 39% נטלו תרופות באופן זמני. מושר הביא ממצאים כי התוצאות בסוטריה היו טובות בהרבה מהמודל התרופתי הקובנציונלי.

כדי לחזק את הממצאים הפעיל מושר בית סוטריה נוסף, שגם בו הוא הפיק נתונים שהציגו תוצאות טובות בהרבה מהטיפול התרופתי המקובל. ואולם מודל סוטריה לא אומץ על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארה"ב, ונראה היה שהוא מהווה איום עליו. המימון לסוטריה מהממשל נפסק, ומושר אף אולץ לפרוש מתפקידו ב–NIMH. במהלך השנים הוקמו בתי סוטריה בכמה מדינות נוספות בארה"ב וכן בשווייץ ובבריטניה. רובם נסגרו מסיבות פיננסיות, בשל היעדר מימון פדרלי וכיסוי רפואי של חברות ביטוח הבריאות.

בישראל נפתח בית סוטריה הראשון בספטמבר 2016, במרכז ירושלים, על ידי הפסיכיאטר פרופ׳ פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג וראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטה העברית. ליכטנברג הקים את בית סוטריה במסגרת עמותה ציבורית, לאחר 12 שנה של מאמצים כושלים להקימו במסגרת המערכת הציבורית. הוא הקים את הבית לאחר שחיפש מודל המאפשר קשר אישי יותר עם המטופל בסביבה מכילה ושוויונית. בשנה הראשונה לקיומו עברו בבית כ–70 דיירים, שהיו נאלצים לפנות לאשפוז פסיכיאטרי בהיעדר חלופת האשפוז כסוטריה.

באוקטובר 2017 פתחה העמותה בית סוטריה שני, לנשים, בשכונת בקעה בירושלים, בתמיכת קרן לזלו טאובר ומשפחת תירוש. באותו חודש פירסם משרד הבריאות, בהובלת הממונה על בריאות הנפש ד"ר טל ברגמן, מסמך הנחיות לבתים מאזנים המסדיר פתיחת בתים נוספים בדומה לבתי סוטריה. מאז נפתחו שלושה בתים מאזנים נוספים: הבית בינוב, הבית בכרמיאל והבית בהרדוף. בשלב זה הבתים אינם נכללים בסל הבריאות והשהייה בהם אינה מכוסה על ידי קופות החולים (מלבד הבית בהרדוף שמהווה פיילוט לקופת חולים מאוחדת). העלות החודשית לשהייה בבית סוטריה היא כ–20 אלף שקל. סכום זה נמוך משמעותית מעלות השהייה בבית חולים פסיכיאטרי, אך בהיעדר כיסוי רפואי של קופות החולים, נטל השהייה הכלכלי נופל על המטופלים ובני משפחותיהם.

"טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס , 13.01.2018  ,  נדן פלדמן, TheMarker

בית חולים אברבנאל בת ים החתים לוקה בנפשה על ניסוי בגופה ללא ידיעת בני משפחתה

  כך הוחתמה לוקה בנפשה על הסכמה לניסוי בגופה - ללא ידיעת משפחתה צילום סטילס: ברני ארדוב, עריכה: אביב אירגז , גלי גינת יום שני, 29 בפברואר , 2016 , וואלה news

פרסום ראשון: תביעת מיליונים הוגשה נגד בית החולים אברבנאל, בטענה כי ביצע בחולה במצב פסיכוטי ניסוי בתרופה, אשר נטען כי גרמה לה נזקים נוירולוגים בלתי הפיכים. משרד הבריאות: "נגיב בבית המשפט". האזינו להקלטות מתוך הפגישה הטעונה בין המשפחה לצוות בית החולים.



משפחתה של אישה שהגיעה לאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים אברבנאל בשנת 2011, כשהיא נתונה בהתקף פסיכוטי, הגישה באחרונה תביעה המתנהלת בימים אלה בבית משפט השלום בהרצליה נגד בית החולים, משרד הבריאות ונציגתה הישראלית של חברת "ג'ונסון & ג'ונסון", משום שהוחתמה על אישור לקיים ניסוי בגופה – על אף שלא הייתה כשירה לקבל החלטה כזאת. לטענת בנה, אמו הוחתמה על המסמך זמן קצר לאחר שבני המשפחה עזבו את בית החולים והעניין הוסתר מפניהם. כעת המשפחה תובעת מיליונים באמצעות עורכת הדין אסי לביא-צוקרמן.

האישה, אם לארבעה בת 55, עבדה במשך שנים כמטפלת בקשישים. לפני שש שנים הסתיים הליך הגירושים מבעלה, שארך 15 שנים, ובתקופה זו החלה לסבול מתופעות רפואיות שונות: חרדות, עצבנות, מתח, נדודי שינה, לחץ בחזה וקפיצות בלתי רצוניות בשרירי הרגליים. שום תרופה שקיבלה לא הקלה על המצב. היא התקשתה להתמודד עם הגירושין, סבלה ממחשבות שווא ומהתפרצויות זעם.

הטופס שעליו חתמה המטופלת הוא חוזה בשפה רפואית בן 21 עמודים הכולל עשרות סעיפים וסעיפי משנה - ללא נוכחות המשפחה

במאי 2008 היא אובחנה לראשונה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית והתברר שנמצאה במצב פסיכוטי במשך ארבע שנים, ללא טיפול. היא החלה לקבל תרופות פסיכאטריות והופנתה לטיפול באברבנאל. במהלך המעקב שבו הייתה נתונה התברר כי היא רגישה לתרופה בשם ריספדרל.

באוקטובר 2010 זוהתה החמרה במצבה והיא הופנתה למיון פסיכיאטרי בבית חולים תל השומר. בבדיקה של פסיכיאטר נמצא כי היא נתונה במצב פסיכוטי וזקוקה לאשפוז והופנתה לאברבאנל, לשם הגיעה בליווי ילדיה. בריאיון שנערך לה עם הגעתה למקום ביקשה "טיפול עדין ולא אגרסיבי, ללא השלכות, שיגרום לה להצליח לישון טוב בלילה", כך לפי תיעוד השיחה איתה.

ואולם כבר במהלך יומה הראשון באשפוז, שהיה הראשון בחייה, בעודה לטענת התובעים במצב פסיכוטי וסובלת מתפיסה פגומה של המציאות, הוחתמה המטפלת על הסכמה להשתתף במחקר בתרופה פסיכיאטרית. הטופס שעליו חתמה הוא למעשה חוזה בן 21 עמודים, שכתוב בשפה רפואית-פסיכאטרית וכולל עשרות סעיפים וסעיפי משנה. המטופלת חתמה על טופס ההסכמה ללא נוכחות או ידיעת משפחתה. ככל הנראה, גם אדם שמצבו הנפשי תקין יתקשה להבין את הכתוב ללא עיון מעמיק והתייעצות עם רופא.

הצוות הרפואי למשפחה: "אין מה לדאוג"

לאחר החתימה החל הניסוי בגופה של התובעת, שכתוצאה ממנו החלה לסבול מתנועות בלתי רצוניות. כבר למחרת הזריקה הראשונה שניתנה לה במסגרתו ומבלי שידעו על המתרחש, הבחינו ילדיה בעוויתות בבטנה ודיווחו עליהן לצוות הרפואי. בתגובה נאמר להם כי היא במעקב. "אין מה לדאוג", נמסר להם.

כמה ימים מאוחר יותר שמעה הבת מאמה כי היא "חוששת מהזריקה" והתקשרה למחלקה בבקשה להפסיק לטפל בה בזריקות עד להגעתה, כדי שתוכל לשוחח על הנושא ולברר במה מדובר. לטענתה, נאמר לה בטלפון כי ייענו לבקשתה ויעכבו את הטיפול, אך כשהגיעה היא נדהמה לגלות כי אמה קיבלה את הזריקה למרות ההבטחה. כשהגיעה הבת לבית החולים מצאה את אמה במצב נפשי קשה, כשהיא נשענת על תא הטלפון וממררת בבכי. כששאלה את אנשי הצוות מה קרה לאמה, נאמר לה כי היא "רק רצתה חיבוק".

"אם היא אומרת שהיא מושכת מתכות זה נשמע מציאותי?".

לאחר הזריקה השנייה העוויתות בבטן החמירו, ואיתן החריפו גם התקפי בכי, חרדה ונדודי שינה. האם ביקשה להשתחרר ולהפסיק את הטיפול הרפואי. בגיליון היומי שעקב אחרי מצבה צוין: "יש לשוחח עם בני משפחתה ולהסביר להם את המצב, כיוון שרוצה להפסיק טיפול לחלוטין". פעם אחר פעם ביקשה המטופלת להפסיק את הטיפול, אך לטענת בני משפחתה הפצרותיה לא נענו עד שלא הסתיים הניסוי.

בתום הניסוי החמירו עוד יותר תופעות הלוואי. נוירולוגית שבדקה את התובעת טענה כי ב-20 שנות עבודתה, מעולם לא ראתה תופעה כזו של עוויתות בבטן. בשלב זה ביקשו בני המשפחה לקבל מבית החולים אברבנאל את כל המסמכים הנוגעים לאמם וכך גילו על קיום הניסוי.

"סכיזופרנים אינם מנותקים לגמרי מהמציאות"

מהקלטות שהגיעו לידי וואלה! NEWS עולה כי לאחר הניסוי התעמתו בני המשפחה עם הרופאה שהייתה אחראית על המחקר.

בתה של המטופלת: "אני אתמול קראתי את המחקר. הכותרת שלו היא 'ניסוי בבני אדם'. מנהלת המחקר, אני מבינה שזו את ושאת אבחנת את אימא שלי שהגיעה לפה ונתת לה אבחנה של התקף פסיכוטי חריף. האם יכול להיות שתאבחני חולה בהתקף פסיכוטי חריף ובד בבד תחתימי אותה על השתתפות במחקר, שאת יודעת שהיא לא בהירה להחליט זאת?".

מנהלת המחקר: "חולים סכיזופרנים אינם חולים שלא יכולים לקבל החלטות לגבי עצמם. הם אינם מנותקים לגמרי מהמציאות. יש לכל חולה סכיזופרני מצב פסיכוטי, אבל יש לו גם קשר טוב מאוד עם המציאות".

בנה של המטופלת: "אם היא אומרת שהיא מושכת מתכות זה נשמע לך מציאותי?".

עובדת סוציאלית של אברבנאל: "התרופה הזו היא לא תרופה ניסיונית, היא תרופה שקיימת".

הבן העלה תהיה נוספת, וביקשה לדעת אם "יש פה מישהו שמקבל זריקה כזו?". מנהלת המחקר השיבה בחיוב והוסיפה כי המטופל מקבל את הזריקה כבר "כבר שמונה חודשים". בנה של התובעת הקשה ושאל האם הוא חתם על מחקר. מנהלת המחקר שוב השיבה בחיוב. לבסוף פסק הבן כי "אי אפשר להביא את זה ככה לבן אדם", והעובדת הסוצאילית התעקשה ואמרה "אפשר להביא. בוא אני אראה לך".

בפגישה שנערכה כעבור שבוע הסבירה מנהלת המחקר כי הזריקה מאושרת לשימוש בארצות הברית על ידי מנהל התרופות (FDA). בנה של המטופלת התעמת עמה: "לפני שבוע אמרת שהזריקה מאושרת בישראל. עכשיו את אומרת שהיא לא מאושרת?" בתגובה ענתה מנהלת המחקר כי היא לא אמרה שהיא מאושרת בישראל. עוד שאלו בני המשפחה מי הקריא לאמם את 21 העמודים של טופס ההסכמה.

בתה של המטופלת: זה מה שאני רוצה לדעת? מי הקריא? מי הסביר לה סעיף סעיף.

מנהלת המחקר: אנחנו הסברנו לה את זה.

בנה של המטופלת: את הסברת או הקראת לה?

מנהל המחקר: אנחנו הסברנו. אנחנו לא מקריאים.

בנה של המטופלת: מה אמרת לה? שיכול להיות תנועות בלתי רצוניות בפנים בלשון בגפיים?

מנהלת המחקר: אמרנו לה שעלולות להיות תופעות לוואי.

בנה של המטופלת: איזה?

מנהלת המחקר: תופעות הלוואי לא היו מוכרות לנו קודם.

בנה של המטופלת: אבל זה כתוב מילה במילה.

מנהלת המחקר: אז נתנו לה גם לקרוא את זה, אנחנו לא השארנו לה את זה ככה.

בתה של המטופלת: לא לא לא, אתם נתתם לקרוא את זה לאישה בהתקף פסיכוטי... א.מא שלי לא יכלה לקרוא את זה.

רק כשהמצב החמיר הודה הצוות הרפואי כי "קיים קשר אפשרי בין המוצר לאירוע". עו"ד אסי לביא צוקרמן

רק כחודש לאחר מכן מילא הצוות הרפואי "טופס הודעת החוקר על SAE (אירוע חמור) שאירע למשתתף בניסוי רפואי", ובו צוין כי התובעת אובחנה באקטיזיה, תופעה המאופיינת באי-שקט גופני ובצורך בלתי נשלט לזוז, ובדיסקינזיה, תנועות חוזרות בלתי רצוניות. עוד הודה הצוות הרפואי כי "קיים קשר אפשרי בין המוצר לאירוע המחקר".

כשמצבה החמיר, הועברה התובעת לאשפוז במחלקה הנוירולוגית באיכילוב. במחלקה זו היא אובחנה כסובלת מתופעת לוואי שנחשבת לאחת החמורות שיכולה להיווצר כתוצאה מרגישות לאחד ממרכיבי התרופה הניסיונית.

"התנהלות רפואית שמתאימה למשטרים חשוכים"

עורכת הדין לביא-צוקרמן מסרה כי "מדובר במקרה מקומם, שבו המערכת הרפואית מבצעת ניסוי רפואי לצורכי מחקר באישה שמגיעה לאשפוז פסיכיאטרי ראשון בחייה. אף שמצבה הנפשי לא אפשר לה להבין את מהות הטיפול ולשקול אם להסכים לו - הדבר הוסתר ממשפחתה. אם לא די בכך, מיד לאחר שהוחל במתן הזריקות הניסיוניות החלו תנועות בלתי רצוניות אך הצוות הרפואי בחר להמשיך בניסוי, חרף תחנוניה להפסיקו. התנהלות רפואית מעין זו מתאימה למשטרים חשוכים וגובלת בפלילים".

ממשרד הבריאות נמסר: "מפאת חיסיון רפואי, לא ניתן למסור פרטים נוספים. לפיכך, נגיב בבית המשפט".

  כך הוחתמה לוקה בנפשה על הסכמה לניסוי בגופה - ללא ידיעת משפחתה צילום סטילס: ברני ארדוב, עריכה: אביב אירגז , גלי גינת יום שני, 29 בפברואר , 2016 , וואלה news

הזנחה וזלזול במאושפזים בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

הזנחה וזלזול במאושפזים: תיעוד מתוך המוסד לבריאות הנפש "אברבנאל" ,  ליאור אילתי , 11.01.2018 , ynet
תנאים פיזיים עלובים, הזנחה וזלזול בחולים הם רק מחלק מהדברים שנחשפו לכתבת "ידיעות אחרונות", שהתקבלה לעבודה ללא הכשרה או בדיקת רקע. משרד הבריאות: "המוסד בעיצומו של תנופת פיתוח והתחדשות". צפו בתיעוד



הזנחה, תנאים פיזיים עלובים, זלזול בחולים המאושפזים. במשך ימים אחדים, בלי שום הכשרה או בדיקת רקע, עבדה כתבת "ידיעות אחרונות" במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל. הדברים שראתה שם אמורים להדיר שינה גם מעיניהם של אלה שלעולם לא יאושפזו שם.

בחרנו להתמקד בתמונה הכוללת - איך נראית השגרה של אנשים שחייהם התרסקו ונקלעו לשם. כיצד מתייחסים אליהם אנשי הצוות הרפואי, ומה הם תנאי המגורים שלהם. בדרך ראינו גם את האלמנטים הבעייתיים שחוזרים במוסדות רבים: פרקטיקת הקשירות השנויה במחלוקת; הפעלת האלימות - לרוב מילולית ולעיתים גם פיזית, כדי להשתלט על המטופלים; תלונות על שימוש מוגזם בכדורי הרגעה ועוד. נתקלנו שם בסיטואציות ששברו את ליבנו.

ניסינו להימנע משיפוט. הרי מדובר במרכז לבריאות נפש, ובלתי אפשרי לשים את עצמנו במקומם של הרופאים, האחיות ושאר אנשי הצוות שמתמודדים מדי יום עם סיטואציות שקשה אפילו לדמיין. יש בהם מלאכים אמיתיים, אנשי שליחות. אבל יש למרבה הצער גם כאלה שמנצלים את כוחם מול המאושפזים והמאושפזות, החלשים והחלשות. כפי שהגדירה את זה אחת מהן: "אני לא יכולה להתקשר למשטרה או לתקשורת ולהגיד שאני מאושפזת באברבנאל ועושים לי ככה. אף אחד לא יתייחס".

אלה לא רק התנאים הפיזיים הירודים בחלק מהמחלקות - קירות מתקלפים, חלודה, טחב, זוהמה, ריחות נוראיים - ואפילו לא היחס הכוחני לעיתים שמקבלים המטופלים. זו בעיקר התחושה הכללית שחוזרת ברוב המוסדות שקשורים לבריאות ורווחה בישראל, שאין על מי לסמוך, שאנשים שנותרו מאחור מופקרים לגורלם.

כבר ביציאה מהמעלית - בחור שרוע במשך דקות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו (צילום: ליאור אילתי)

כבר ביציאה מהמעלית ביום הראשון לעבודה, בחור שרוע על הרצפה במשך דקות ארוכות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו. בהמשך, רוב המחלקות הסגורות התגלו במצב פיזי רע: ריחות של שתן וצואה, חורים מסיגריות על המצעים ועוד. במקום שבו אוכלים המטופלים, ממש מעל ראשיהם, ניצבת מלכודת ובתוכה מאות זבובים. נראה שהם מתים שם כבר זמן רב ולא ברור איך לא מחליפים אותה. מעת לעת הם נופלים למטה, סביב הצלחות של החולים.

במחלקה הסגורה לנשים, שלושה גברים גדולי גוף נראו אוחזים בבחורה שאושפזה לאחר שעברה בעבר תקיפה מינית, ואחר כך הם איימו עליה שיזריקו לה את התרופות בכוח. לטענתה, במינון מוגזם. רק לאחר תחנונים, ולאחר שהבהירה שהיא לא מוכנה שגברים ייגעו בה, הם הניחו לה, אבל בהמשך חזרו. "אתמול העירו אותי משינה, קשרו אותי והזריקו לי בתחת משהו שאני אלרגית אליו. הם לקחו לי את כל הדברים. לא שמים עליי, אף אחד לא עונה פה לאף אחד", אמרה.



כבר ביציאה מהמעלית - בחור שרוע במשך דקות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו(צילום: ליאור אילתי)

כבר ביציאה מהמעלית - בחור שרוע במשך דקות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו(צילום: ליאור אילתי)


הזנחה וזלזול במאושפזים: תיעוד מתוך המוסד לבריאות הנפש "אברבנאל" ,  ליאור אילתי , 11.01.2018 , ynet


מחקר ענק: ריטלין בהיריון מגביר הסיכון למומי לב בעובר

מחקר ענק: ריטלין בהיריון מגביר הסיכון למומי לב בעובר , ד"ר איתי גל ,  08.01.18 , ynet

חוקרים שבדקו מידע מלמעלה מ-1.8 מיליון לידות בארה"ב, מצאו סיכון מוגבר למומי לב בעוברים בקרב נשים שנטלו ריטלין או קונצרטה בשליש הראשון של ההיריון. החוקרת הראשית: "אף שמדובר בסיכון קטן, כדאי לשקול את כדאיות השימוש בתרופה בתחילת ההיריון"

נשים בהריון שנוטלות תרופות להפרעות קשב נמצאות בסיכון מוגבר למומי לב בעובר, כך מגלה מחקר חדש רחב היקף שכלל מאות אלפי נשים. המחקר פורסם בכתב העת JAMA Psychiatry.

החוקרים בדקו מידע שהגיע מלמעלה מ-1.8 מיליון לידות בארה"ב, בהן 2,072 נשים שנטלו את התרופה מתילפנידייט להפרעות קשב וריכוז (ריטלין, קונצרטה או דייטרנה), ו-5,571 נשים שנטלו את התרופה אדראל ממשפחת האמפטמינים, במהלך הטרימסטר הראשון.

הממצאים הראו כי בקרב ילדים שאימותיהם לא נטלו תרופות להפרעות קשב וריכוז בהיריון, 35 מכל 1,000 תינוקות לקו במומי לב. מנגד, אצל ילדים שאימותיהם נטלו תרופות כמו ריטלין, 46 תינוקות על כל אלף לקו במומי לב.

"לשקול את הסיכון הפוטנציאלי"


מעיבוד הממצאים עלה כי נשים שנטלו מתילפנידייט היו בסיכון גבוה ב-11% ללדת תינוק הסובל ממום כלשהו, ובסיכון גבוה ב-28% ללדת תינוק הסובל ממומי לב, בהשוואה לנשים שאינן נוטלות תרופות להפרעות קשב וריכוז. מנגד, לא נמצא סיכון מוגבר למומי לב או למומים כלשהם בעובר אצל אלה שנטלו את התרופה אדראל, גם היא לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.

מחקר ענק: ריטלין בהיריון מגביר הסיכון למומי לב בעובר , ד"ר איתי גל ,  08.01.18 , ynet