מצבה של פסיכיאטריה בישראל – האם היא במצוקה?

23 ביולי 2018 - בשבוע שעבר שלח ראש איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ד"ר צבי פישל, מכתב לפסיכיאטרים חברי האיגוד בו הוא מציין "אני מתכוון להילחם על הכללתה של הפסיכיאטריה כמקצוע במצוקה בפתיחת הסכם הרופאים בעוד כשנתיים". אז מה באמת מצבו של מקצוע הפסיכיאטריה בישראל?

ראשית עלינו להבין שמקצוע רפואי המוגדר ב"מצוקה" ע"י ההסתדרות הרפואית זוכה לתמריצים כספיים, לכן זה בהחלט משתלם כלכלית עבור רופאים שתחום התמחותם יוגדר כ"מקצוע במצוקה". אך נראה שבימים אלו לפסיכיאטרים בהחלט ישנן סיבות להרגיש במצוקה.

במכתבו, כותב יו"ר איגוד הפסיכיאטריה כי אם לא יתוקן המצב "בעוד עשור-שניים יפחת מספר הפסיכיאטרים במחצית". מסתבר שפחות ופחות רופאים בוחרים להתמחות בפסיכיאטריה!
אנו למדים זאת גם מכתבה ב"מאקו" שפורסמה בשבוע שעבר – בה מציינת ראש מנהל רפואה במשרד הבריאות: "הבעיה היא שאין מספיק רופאים שבוחרים בהתמחות של פסיכיאטריה. יש מענקים למתמחים שבוחרים בפסיכיאטריה – כשמתמחה שבוחר פסיכיאטריה למקומות יותר קשים לאיוש מקבל בכמה פעימות 400 אלף שקל ובמקומות אחרים יקבל פחות, יש הלימה כמובן לפריפריה ולמרכז. המענקים קיימים וזה התחיל אבל לא עובד מספיק טוב. בסוף יש גם רצון של בנאדם לבחור בהתמחות שהוא רוצה בה, והחשיפה בתקשורת של כל המקרים הללו לא גרמה להם לבחור במקצוע דווקא ההיפך".
מה למעשה אומרת ראש המנהל? שלמרות שמציעים לרופאים חדשים 400 אלף ש"ח כדי להתמחות בפסיכיאטריה, עדיין לא מספיק בוחרים בכך! וההסבר שלה לתופעה היא החשיפה השלילית לה זוכה פסיכיאטריה באמצעי התקשורת.
אנו בעמותת מגן לזכויות אנוש יודעים כי זה לא רק החשיפה התקשורתית, אלא גם המאמץ היומיומי של כולנו להפיץ את האמת על פסיכיאטריה בכל אמצעי אפשרי – סרטונים, רשתות חברתיות, פורומים, תערוכות, תלונות למשרד הבריאות וכו'. כולנו ביחד יוצרים אפקט כ"כ גדול שכעת פסיכיאטריה בישראל נמצאת במצוקה כי רופאים חדשים פשוט מתרחקים ממנה!

אולם הצרות של פסיכיאטריה לא מסתיימות כאן. הפסיכיאטרים לא השכילו לשפר את התנהלותם מיוזמתם הם, וכעת כופים עליהם מבחוץ לשנות את הפרקטיקות המזיקות שהפכו אצלם לשגרה. והכוונה כאן לנושא הקשירות. משרד הבריאות הוציא נהלים שנועדו לצמצום הקשירות, ולפי הכתבה במאקו המוזכרת לעיל הושג צמצום של 60% ממקרי הקשירות בבתי חולים!
יו"ר איגוד הפסיכיאטריה התייחס לכך במכתבו: ""זכינו" לכותרות ראשיות ולכתבות במהדרות החדשות. כשחשבנו שהסיפור מאחורינו, החל גל פרסומים של סיפורים אישיים של מטופלים שהעמידו את כולנו על המוקד. כל בתי החולים "חטפו", שער מנשה יותר מכולם … המשבר התקשורתי הזה, גרם לחשבון נפש לכל המערכת. לנו הפסיכיאטרים, המשבר גרם להביט פנימה ולבחון מחדש האם נכון ליישם פרקטיקות שהיו נראות לנו חלק מהשגרה, ומבט מפוקח גרם לנו להבין אחרת. תוך שנה, ההגבלות הופחתו בכל בתי החולים בעשרות אחוזים".

שוב אנו למדים ששינוי אמיתי בפסיכיאטריה לא יגיע מתוך המערכת הפסיכיאטרית. רק לחץ ציבורי משמעותי ועצום יכול לגרום לשינוי. האחריות היא עלינו לדרוש את השינוי. זה לא יקרה אחרת.

אולם לא נראה שהשיפור במצב הקשירות מעניין במיוחד את הפסיכיאטרים. מבחינתם, הם "חטפו", והם יוצאים למלחמה כדי להצדיק את עמדתם. מתוך מכתבו של יו"ר איגוד הפסיכיאטריה: "התגייסתי יחד עם חברים נוספים לצוות התקשורת מטעם האיגוד. כהחלטה אסטרטגית, למעט במקרים נקודתיים, החלטנו שלא להשאיר את הזירה התקשורתית ריקה. התראיינו לעיתים על בסיס שבועי. זה לא היה נעים, אבל הבנו שמדובר במצב חירום, שצריך להיכנס תחת האלונקה ולשאת בנטל."

אז על מה הפסיכיאטרים נלחמים? מבחינתם, עודף הקשירות בבתי חולים הוא רק תוצר לוואי של מחסור במשאבים. הם דורשים תוספות של כוח-אדם ושיפור תשתיות (כלומר כסף…). שוב, מתוך מכתבו של יו"ר איגוד הפסיכיאטריה: "הצעד הראשון שנעשה היה פרסום חוזר מנכ"ל, מבלי שהוקצה תקן אחד או משאב למערכת. אנחנו כמובן שלא יכולים להסכים לכך ודורשים לקבל את המשאבים שיאפשרו את קיום החוזר. על אף שנושא ההגבלות זכה לתשומת לב מיוחדת מצד המנכ"ל ומצד התקשורת, אנחנו רואים בו חלק מהתוצרים של מצוקת המקצוע".

אולם הפסיכיאטרים כל-כך במצוקה שכבר לא קונים את התירוצים שלהם. כתבה ב ישראל היום, אף היא משבוע שעבר, יצאה בכותרת "קשירת פגועי נפש זו בעיה מוסרית, לא תקציבית". בכתבה מצוטטת ח"כ שלי יחימוביץ', שאמרה: "היחס לפגועי הנפש איננו רק סוגיה תקציבית, ואפילו לא בריאותית. מדובר בסוגיה שיורדת לשורש המחויבות שלנו לכבוד האדם וחירותו, ולאחריותנו להעניק לאנשים החלשים ביותר בקרבנו צלם אנוש, ולא להפוך אותם לעפר ואפר."
דבריה של ח"כ יחימוביץ' נאמרו במסגרת וועדה לביקורת המדינה שהתכנסה בשבוע שעבר. כלומר פסיכיאטריה שוב על המוקד, הפעם בכנסת, בוועדה לביקורת המדינה!

בנוסף לביקורת על פסיכיאטריה, דנו בוועדה גם בקידום חלופות לאשפוז פסיכיאטרי – כדוגמת ה"בתים מאזנים" שמפעילה עמותת סוטריה. לגבי כך אמר שר הבריאות: "אנחנו בודקים את המודל הזה, ואם הוא עובד אנחנו נמצא איך להכיל אותו בשירות הציבורי. אנחנו נחפש פתרון שזה יתאפשר לכל המטופלים שזקוקים לו".

אז האם המחסור בפסיכיאטרים בישראל ימשיך לגדול? האם חלופות אשפוז ייכנסו לשימוש נרחב במקום אשפוזים פסיכיאטרים? מה שבטוח, מצבה של פסיכיאטריה בישראל בכי רע, והמוצא של יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הוא לבקש "ועדה ציבורית חיצונית שתבחן את מצוקת המקצוע ותמליץ המלצות מחייבות". בבקשתו זו למעשה מודה יו"ר איגוד הפסיכיאטריה שאין ביכולתם של הפסיכיאטרים לתקן את הנדרש במקצוע שלהם, ודרוש גורם חיצוני שיבוא ויסדר עבורם את הבלאגן.

רשויות הרווחה רצחו את אודל שולמית אמבש בת ה- 15

02.07.2018 - מחוייב המציאות: רשויות הרווחה שולחות ילדים בחסותם והורים לאבדון כדי להעלים פשעיהם נגד האנושות.

הפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה

אודל שולמית אמבש מתה כתוצאה מהפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה המקבלת גיבוי מבתי המשפט, רשויות האכיפה ומומחים מטעמם (פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכדו').
בשלב הראשון תוקפות רשויות הרווחה את הורי הקטין ומציגים אותם כבעייתיים, ומסוכנים, תתי אדם, וכאלה שאינם מסוגלים לגדל ילד ויש לנתק מהם את הקטין. לאחר מכן מממשים גורמי הרווחה המלצותיהם לצווים שיפוטיים להרחקת הקטין מהוריו במוסד מרוחק וסגור. בתי המשפט משמשים "חותמת גומי" לתסקירי פקידות הסעד.
מוסדות מרוחקים וסגורים של משרד הרווחה מקבלים גיבוי מלא ממשרד הרווחה ומשטרת ישראל ויכולים לעשות בילדים בחסותם ככל העולה על על רוחם. הקטינים בחסותם עוברים אבחונים באופן שוטף ומתויגים עם הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אין מצב שתיחקר תלונה של קטין נגד המוסד בצורה כלשהי. כל התלונות נסגרות והממצא הוא כי המוסד פעל כנדרש.
הקטינים במוסדות משרד הרווחה חסרי אונים מנותקים מהוריהם ומשפחתם.
קטינים בורחים לעיתים ממוסדות אלו נרדפים על ידי משטרת ישראל שאינה חוקרת לעומק מדוע ברחו. חלק מהקטינים מתדרדרים לתעשיית הזנות, סמים ופשע, וחלק מוצאים את מותם.
רשויות הרווחה מסתירות המידע מהציבור בתואנות חיסיון שונות.

דמם של הקטינים הותר במוסדות משרד הרווחה

רשויות האכיפה נמנעות מלחקור התעללויות והזנחת קטינים במוסדות משרד הרווחה כל עוד רשויות הרווחה ממליצות לא לחקור. האינטרס של רשויות הרווחה הוא לא לחקור מאחר והם אחראים על הקטינים במוסדות אלו, וכך נוצר מצב של ניגוד עניינים: הגוף האחראי על שלומם של הקטינים הוא גם הקובע בפועל אם תהיה חקירה במצב של פגיעה בשלומם.

דוגמא ל"הפרעת אישיות לא מסווגת"

בית המשפט מזהיר מפני אשפוז פסיכיאטרי כפוי באבחנה עמומה , עידו אפרתי , הארץ , 16.07.2018

דיון בערעור שהגישה ג', מטופלת בת 40 שאושפזה בהוראת פסיכיאטר, הציף מחדש את השאלות סביב הצורך וההצדקה לאשפוז בכפייה. השופט הזהיר כי המקרה עלול להוות "מדרון חלקלק"

מטופלת בת 40 שנשלחה בהוראת פסיכיאטר מחוזי לאשפוז כפוי לא דחוף, ועם אבחנה של "הפרעת אישיות לא מסווגת", מעוררת מחדש את שאלת המסוכנות והמצבים שבהם ניתן לשלוח מטופלים לאשפוז בכפייה.

בפסק דין שנתן בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי השופט ציון קאפח, הוא מביע חשש מ"מדרון חלקלק" בהגדרה עמומה של "הפרעת אישיות לא מסווגת" למי שאינו מציית לנורמות התנהגות מקובלות, ואשפוז כפוי במקרים אלה. הערעור של המטופלת הוגש על ידי עמותת "בזכות", אליה הצטרף סיוע משפטי של משרד המשפטים כידיד בית המשפט.

"המדרון החלקלק" שעליו מצביע השופט קאפח נוגע בשני מרכיבים באשפוז הכפוי. האחד קליני, והשני חוקי־משפטי. יחדיו, הם מאפשרים מרחב גדול במיוחד לשליחת מטופלים לאשפוז פסיכיאטרי בניגוד לרצונם.

בסוף 2017 עברה ג', אשה בת 40 המשותקת בארבעת גפיה ונתונה בכסא גלגלים, הערכה פסיכיאטרית. במסגרתה היא אובחנה בהפרעת אישיות לא מסווגת. מדובר באבחנה המתייחסת לסימפטומים אופייניים של הפרעת אישיות הגורמת מצוקה מבחינה קלינית או פגיעה בתחומים חברתיים, תעסוקתיים או אחרים של תפקוד, אך לא עונים במלואם על קריטריונים עבור הפרעות אישיות, ואינה עולה לכדי מחלה פסיכיאטרית שמשמעותה בחוק לצורך אשפוז.

במקרה של ג', מה שהוביל לאשפוז היתה הוראה שניתנה על ידי פסיכיאטר מחוזי לבקשת מנהלת המוסד הגריאטרי שבו מתגורר אביה הקשיש, שטענה שהיא מסוכנת לסביבתה. עיקר הטענה היתה כי ג' מטרידה את צוות המוסד ומפרה את הסדר.

מנהלת המוסד פנתה לפסיכיאטר המחוזי, שהורה על בדיקה פסיכיאטרית כפויה. בעקבות הבדיקה הוצאה הוראת אשפוז כפוי לא דחופה.

ואכן, הוראת האשפוז ניתנה על סמך סעיף 9 ב' לחוק טיפול בחולי נפש, המאפשר אשפוז בכפייה שאינו מיידי, ובטווח של עד עשרה ימים ממתן ההוראה. ארגון "בזכות", באמצעות עו"ד שרון פרימור, ייצג את ג' בערר בפני ועדה פסיכיאטרית, אשר נדחה. בעקבות כך הוגש ערעור לבית המשפט. הערעור של ג' התקבל, ובצדו התקיים דיון עקרוני בתחום האפור של האשפוז הכפוי.

בערעור נטען, בין היתר, כי לא מתקיים אצל ג' מצב של חוסר שיפוט, שלא נשקף ממנה סיכון, וכי אשפוז כפוי אינו כלי יעיל במקרים מסוג זה. לדברי השופט קאפח, יישום סעיף 9 ב' מעורר קשיים לא מבוטלים בהיותו סעיף "סל" אשר תחת כנפיו חוסות עילות שונות. כמו כן, הביע השופט חשש מההגדרה העמומה של "הפרעת אישיות לא מוגדרת" אשר עלולה להיות מוצמדת לעתים למי שאינו מציית לנורמות התנהגות מקובלות, ולא נמצא לו אבחנה ספציפית. לא בכדי, טוען השופט, הופחת בשימוש באבחנה זו. "לא בית המשפט יזם את שינוי המגמה אשר באה לידי ביטוי ביעדי ה–DSM (מדריך איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי להפרעות נפש – ע"א) השיח והשיג בין הגורם השיפוטי לגורם הרפואי יהיה לעולם ענייני. הגדרה עמומה יוצרת קושי בבית המשפט לבקר את ההחלטה, ומשכך תיבחן הגדרת המסוכנות באמת מידה מחמירה", קובע השופט.

לצד זאת הוא מדגיש כי אין בפסק דין זה ביקורת על הגורם הרפואי ואין כוונה לרפות את ידיו. "בענפי הרפואה האחרים עומדים לרשות הרופאים כלים שונים לצורך הדיאגנוזה הרפואית ובהם בדיקות דם, בדיקות הדמיה ועוד. מנגד, הדיאגנוזה הפסיכיאטרית מושתתת בעיקרה על סיווג התסמינים בלבד ללא כלי עזר נוספים. האחריות המוטלת על כתפי הפסיכיאטרים הינה כבדה ביותר לפי שמדובר בחיי אדם של הנבדק עצמו או של זולתו", כתב השופט.

אפשר בלי ריטלין: כך התגברנו על הפרעות הקשב, בלי חומרים כימיים

אפשר בלי ריטלין: כך התגברנו על הפרעות הקשב, בלי חומרים כימיים , גלי לויטה ליבוביץ , 21.06.18 , xnet
"הבת שלך הרגה אותי היום". כבר כשסהר היתה בגן התחיל הלחץ על הוריה לתת לה ריטלין, אבל שירי ואוהד הצליחו לרתום את ביה"ס ולחזק את סהר בדרכים אחרות

סהר והתערוכה שלה: "התערוכה חיזקה את בטחונה העצמי, את מעמדה בכיתה, וגרמה לה להרגיש טוב עם עצמה" (צילום: שירי פודור)

סהר: "אני רוצה להיות ציירת, או רקדנית או שוטרת. יהיו לי תערוכות בכל העולם" (צילום: שירי פודור)

"אמא, קשה לי לשבת. אני לא יכולה", כשסהר למדה בגן הייתה מקבלת שירי אמה טלפון מהגננת מדי יום: "היא לא יושבת רגע בשקט, מציקה לילדים אחרים, כל הזמן בוכה". גם בבית היו התקפי זעם: "היא הייתה בועטת בקירות, עצבנית, ומחטיפה לפעמים. לא פשוט לראות את הבת שלך משתוללת וכמעט מעיפה לעברך נעל. האינסטינקט הראשוני הוא להתגונן ולהתעצבן. בפועל הענקנו לה חיבוק דוב והרגענו אותה. רק כשהייתה יושבת מול הטלוויזיה היא הייתה מהופנטת", מספרת שירי בכאב, כיצד התחיל המסע עבור בתה סהר, היום בת 7, שאובחנה רגע לפני כיתה א' כסובלת מהפרעת קשב וריכוז, עם דגש על מוסחות.

"לכו לאבחון": ביה"ס רוצה שקט

"כשהבנתי שמשהו כאן לא בסדר, החלטתי לקרוא על הנושא בדוקטור גוגל וברשתות החברתיות", מספרת שירי. "נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שיש לה תסמינים של הפרעת קשב וריכוז, וגם של קושי בוויסות החושי. זה היה מאוד מפחיד. הרגשתי חוסר אונים עצום. איפה שלא גלשתי, נתקלתי בהמלצה לקחת ריטלין או תרופה דומה אחרת. בכל מקום התחילו לפמפם לי על התרופה. לעתים גם מחוץ לרשת".

"לימדתי הוראה, וראיתי מה זה עושה. ישנם ילדים שהתרופה אכן עוזרת להם. אחרים נהיים אפתיים. זומבים. ראיתי מקרים בהם ילדים בעלי שמחת חיים, קופצניים ומאושרים, הפכו לכבויים. החלטנו שאנחנו מנסים כל מה שאנחנו יכולים, לפני שאני נותנת לבת שלי תרופה. למרות הבלבול, החלטנו שאנחנו לא מוותרים. נעשה הכל כדי לתת לה את מה שהיא צריכה, במטרה להתגבר על האתגר".

"הרעש הפנימי והקושי שהיא חוותה באו לידי ביטוי גם בציורים בצבע שחור"(צילום: שירי פודור)

מחקר שנערך בביה"ח שניידר, מצא כי בשנים האחרונות הוכפל מספר הילדים שנוטלים ריטלין. האם הילדים שלנו אכן כל כך השתנו או שנמצא פתרון קל ויחסית זמין, שמעניק שקט יחסי למערכת החינוך? אין ספק שהרבה יותר קל לשלוח את ההורים לאבחון שיכול להוביל לנטילת תרופה 'מרגיעה', מאשר להתחיל בטיפול ממושך, שדורש מבית הספר משאבים שלא תמיד קיימים.

"קודם כל צריך להבין, שלא כל קושי של ילד הוא הפרעת קשב", מסבירה ד"ר שרית טגנסקי, מאבחנת ומטפלת בילדים עם קשיים בתפקודי למידה, וויסות חושי ומוטוריקה, שטיפלה בסהר במשך קרוב לשנתיים. "ישנן תופעות אחרות בעלות תסמינים דומים: לקויות למידה, הפרעות רגשיות, בעיות רגשיות, חרדות, עיכוב בהתפתחות, גאונות ועוד. פעמים רבות ביה"ס או הגן רוצים שקט ולפני שבודקים דרכים אחרות, שולחים את ההורים לאבחון. אין להם את הזמן והמקום להתעסק עם הילדים שבקצה. אנחנו דור מאובחן".

"עד שמאבחנים ילד עם הפרעת קשב הדרך ארוכה וגם אז, יש הרבה מה לעשות לפני שמציעים לו תרופה פסיכיאטרית", מוסיפה שרית, שהיא גם אמא לשלושה ילדים בגילאי 31 ,29 ,24, כולם עם הפרעות קשב וריכוז במשתנים שונים, ומנהלת בית ספר לריקוד בו 60% מהילדים עם קשיים".

אנחנו דור מאובחן

הקושי של סהר בא לידי ביטוי גם בכיתה א'. הטלפון המשיך לצלצל גם בחודשים הראשונים ללימודים בבית הספר: "לא התלבטנו האם להעלות את סהר לכיתה א', למרות שחששנו. מדובר בילדה מאוד גבוהה ומתאימה מבחינת ההתפתחות והקונטיבית שלה. אבל, לא ידענו איך היא תהיה מסוגלת לשבת 45 דקות", נזכר אוהד.

"ושוב חוזר הניגון: עודכנתי שהילדה מטיילת באמצע השיעור, יוצאת המון לשירותים ולא חוזרת. קוראים לה בכריזה והיא עדיין בגדר נעלמת. המורה טענה שהיא לא יכולה להשאיר 30 תלמידים ולצאת ולחפש אותה. התבקשנו לשוחח איתה. גם המדריכות בצהרון התקשרו לא פעם וביקשו ממני לקחת אותה. באחת הפעמים אמרה לי אחת מהן: 'הבת שלך הרגה אותי היום'. למחרת העברתי אותה לצהרון אחר. יש הבדל בין טלפון בו ההורה מקבל עדכון, כפי שעשו הגננת והמורה, לבין הטחות אשמה".

כששירי התבקשה לבוא לפגישה עם המורה, היועצת והמנהלת, היא החליטה להביא איתה את שרית. השתיים נפגשו עם הצוות הפדגוגי-חינוכי של בית הספר, במטרה לעזור לסהר לשבת בשיעור ולהעניק לבית הספר כלים כדי להגיע לילדה, כפי שמסבירה שרית: "מערכת החינוך לא ערוכה להעניק תשומת לב נוספת לילדים שהם לא מיינסטרים. לבית הספר אין את הזמן או את הכלים כיצד להתמודד עם אותם ילדים. הצגתי לבית הספר תכנית המשלבת משימות ותרגול, כולל עיצוב התנהגות, מעקב, הכלה והעצמה, ששימשה בסיס להתנהלות בכיתה".

איך מורה עם 30 תלמידים יכולה להתייחס לילדי הזיגזג?

"ועוד איך יכולה", קובעת שרית. "אני אתן לך דוגמא. ביקשתי מהמחנכת להושיב את סהר לידה ולשים לה שעון חול, במטרה לאפשר לה להתאוורר פעמיים בשיעור, לשמור איתה על קשר עין, ולהקפיד לתת לה משובים חיובים גם כאשר היא יושבת דקה. ברגע שהיא מתחילה לזוז, ביקשתי ממנה ללטף לסהר את הכתף. היא יכולה לעשות זאת לכל התלמידים במהלך השיעור. כך כולם ירוויחו, למה לא?"

שיטת החיזוקים בבית הספר של סהר(צילום: שירי פודור)

"אין לי תשובה חד משמעית או נוסחה מדויקת", עונה על שאלת 30 התלמידים גם טלי גיל, מורתה של סהר. "זה משהו שבא מבפנים, ואם אתה לא מרגיש את זה, ובאמת אוהב את מה שאתה עושה, אתה לא יכול להיות מורה! התפקיד שלך זה להגיע לכל ילדי הכיתה.

"בנוסף, יש מאחוריי תמיד צוות תומך. כאשר נוצר מצב בו קשה לילד אחד ויותר, שמתחילים להסתובב בכיתה, משתוללים או צריכים לצאת להתאוורר – מי שפנוי יגיע. אפילו המנהלת תגיע כשצריך, וגם המזכירות, היועצות ומורות אחרות.

"סהר הייתה קמה באמצע השיעור ובאה לחבק אותי. לחצי דקה. למרות שבדרך כלל אני לא מרשה, לא הערתי לה כי הבנתי שזה הצורך שלה באותו רגע. דיברנו המון. היא ספרה לי מה עובר עליה, וגם אני שתפתי אותה. גם שיתוף הפעולה ביני לבין ההורים תרם לכולנו".

שיתוף פעולה מלא: הורים-ילדה-צוות חינוכי

במקביל לתמיכה בבית הספר, החלו אוהד ושירי לחפש דרכים נוספות לעזור לבתם: "ניסינו טיפול בפרחי באך, תרופות טבעיות שהיא לא הסכימה לקחת, בדקנו רכיבה טיפולית, ובסופו של דבר, החלטנו לטפל באמצעות שיאצו, טיפול רגשי ואומנות. הוצאנו קרוב ל-4000 שקל בחודש, עבדנו שעות נוספות, וויתרנו על בילויים ומסעדות, אבל עשינו זאת בלב שלם. החלטנו שאנחנו נותנים לבת שלנו כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע ממנה לקחת תרופה בעלת תופעות לוואי, שיכולות להיות הרסניות".

"הפרעת הקשב של סהר התגלתה כזניחה עם דגש על מוסחות, ולכן גם ברת טיפול באמצעים שאינם כימיים", מסבירה שרית. "רבים מרגישים אובדי עצות כשעולה אצלם החשד שילדם סובל מהפרעת קשב וריכוז. הם מוצפים במידע ובהיצע ענק ומבלבל של שירותים מקצועיים בתחום ומרגישים שאינם יודעים מספיק בכדי לעזור לילדם. כאשר גם מערכת החינוך מתגייסת, כולם רק מרוויחים. במקרה המדובר, המורה הייתה מכילה, סבלנית, ניהלה שיחה ברוגע ובשקט, וגם בית הספר עבד באופן עקבי ומסודר. ייתכן וצוותי חינוך אחרים היו מרימים ידיים, דבר שהנו בעל השפעה הרסנית על הילד ולמשפחתו".

לקראת סוף המחצית ראשונה של כיתה א' הגיע השינוי, שבא לידי ביטוי בבית הספר ובבית, כפי שמתארת שירי: "פתאום סהר הפכה לילדה רגועה. היא התחילה לבטא את הרגשות שלה. בבית הספר היא יושבת יפה בשיעורים ומדי פעם יוצאת לשטוף פנים, וחוזרת. עדיין קשה לה, אבל אין ספק שכעת כולנו יודעים להתמודד עם האתגר.

"אין פתרונות קסם ועדיין, אפשר להגיד שמצאנו את הנוסחה להצלחה: טיפול נכון, בי"ס תומך, עזרה מהמשפחה הקרובה והרבה סבלנות", מסבירה שירי. "גם כאשר הילד מאובחן, אתם עומדים בפני תהליך ארוך ומאוד מורכב. שמרו על הזוגיות, חבקו ותעצימו אותו ותתמקדו בטוב. היום כל ילד שקצת זז או קופצני, בעל קושי לשבת או בעיות בהתנהגות, מיד דוחפים לו את הכדור. גם לנו רמזו לא פעם שזה הפתרון. יופי, הילד ישב, אבל מה עם שמחת החיים ועם כל הפתרונות שבדרך?"

התערוכה

אחד הדברים שאפשרו לסהר רוגע ושקט, והשאירו אותה ישובה בכל מצב, היה הציור. הרעש הפנימי והקושי שהיא חוותה באו לידי ביטוי גם בציורים בצבע שחור - ידיים גדולות מאוד וכתפיים רחבות. השיפור ההדרגתי הביא עמו גם ציורים מרהיבים בצבעים חיים. המורה לאמנות אירנה זיהתה את הפוטנציאל ויחד עם המחנכת טלי החליטו ליזום תערוכה בכניסה לבית הספר, שתציג את ציוריה של סהר ואת תמונתה.

"יום אחרי שהודעתי לסהר כי תערוכה עם ציוריה תוקם בבית הספר, היא התייצבה נרגשת עם התיקייה שלה", מספרת מורתה. "יחד הכנו את הציורים הנבחרים, והזמנו את כל תלמידי הכיתה. התערוכה חיזקה את בטחונה העצמי, את מעמדה בכיתה, וגרמה לה להרגיש טוב עם עצמה".

סהר, שעברה שנה מאוד מאתגרת, הרגישה סיפוק עצום והתרגשות גדולה כאשר ראתה את ציוריה מוצגים לראווה במקום הכי מרכזי בבית הספר: "מאוד התרגשתי כשראיתי את הציורים שלי נמצאים איפה שכולם רואים", מספרת לי סהר. "היה לי כל כך כיף בלב. ביקשו ממני לבחור את התמונות שאני הכי אוהבת, אז בחרתי את סינדרלה, חד קרן נסיכה ועוד נסיכה. כולם אמרו לי שאני מציירת יפה. גם חברות שלי, שלפעמים היה קצת קשה, פתאום שיחקו איתי יותר וביקשו שאצייר גם בשבילן. כדי להירגע אני מציירת. גם בשיעורים".

ומה תרצי לעשות שתהיי גדולה?

"אני רוצה להיות ציירת, או רקדנית או שוטרת. יהיו לי תערוכות בכל העולם".

ואיך את מסכמת את כיתה א'?

"לפעמים קל ולפעמים קשה. בהתחלה לא רציתי לשבת על הכיסא ועכשיו השתפרתי. אני לא רוצה שיהיו לי פתקים צהובים ולא טובים, אלא רק ורודים, ובגלל זה אני מתאמצת".

הצילו! האשפוז הפסיכיאטרי לא שפוי בעצמו

הצילו! האשפוז הפסיכיאטרי לא שפוי בעצמו , דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא , 27.06.2018 , ישראל היום

בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדו"חות הקודמים. עוד לפני שמונה שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".
חמור, שממשלת ישראל מאפשרת לתנאים הקשים האלה לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי. הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים המועדים לפורענות נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו, וחייב לצאת לגוף חיצוני, כגון נציבות השוויון במשרד המשפטים.
במקום מדיניות טיפול רכה וחומלת, שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית, ולא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון "בזכות" הדגים זאת היטב בדו"ח הקשירות מ-2016.
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים. שאר אנשי המקצועות הטיפוליים הופכים למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות, והמאושפזים מוּצָאים מתחומו של החוק. מקומם שאף לא אחד מחברי הכנסת לא העביר מעולם חוק התובע את ההכרחי: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות. גוף כזה הוא חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום עיניים, ולעתים אף לטייח פגיעות במאושפזים.
התפישה במחלקות היא סקטוריאלית - רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. גם הגופים הרשמיים אינם נאבקים די לשינוי המצב, ולעתים אף מגבים התנהלות לא תקינה.
הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של כוח אדם בלתי מתאים. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש: מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות, עמדה ההקצאה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית, שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? נקודת האור יחידה באשפוז הקשה והמרתיע היא שהפחד מפניו מעודד לעתים תהליך שיקום בכל מחיר.