לא נגעתי.
מאת דר' יעקב אופיר עמית מחקר מהאוניברסיטה העברית
את הפוסט הזה אני כותב בחרדת קודש.
אובדנות בקרב ילדים היא נושא טראגי שקרוב לליבי, ועורכי המחקר אותו ביקרתי הם אנשים יקרים במיוחד – מומחים בינלאומיים שהקדישו חיים שלמים למניעת אובדנות.
לפני חצי שנה, אולי אתם זוכרים, התפרסמו כותרות מפחידות ש: "מחקר משותף של אוניברסיטת חיפה ושניידר מצא: ילדים היפראקטיביים עשויים להימצא בסיכון גבוה יותר לאובדנות".
בגלל ההערכה שיש לי לעורכי המחקר, התלבטתי לא מעט אם לבקר אותו, אבל בסוף הכרעתי שפיקוח נפש דוחה אי נעימויות. הגשתי מכתב ביקורתי חד וקצר לכתב העת שפרסם את אותו מחקר – מכתב שנדחה על הסף, כמעט מיד, ללא נימוק ענייני. לא הייתה לי ברירה אלא להרחיב את המכתב הביקורתי למאמר שלם בנושא הפרעת קשב וסיכון אובדני ולהגיש אותו לשיפוט עמיתים בכתב עת אחר.
ועכשיו, סוף סוף, אפשר להכריז שטחנות המדע, אולי טוחנות לאט, אבל כשהן טוחנות כמו שצריך, יוצא מהן קמח תופח אמיתות ומפריך הפחדות.
מאחר שהפרכה מדעית מסתתרת, כמעט תמיד, בפרטים הקטנים, אני לא אנסה לסכם אותה כאן בפוסט בפייסבוק ואתעקש להפנות אתכם למאמר המלא שפורסם ב- Clinical Neuropsychiatry (לינק בתגובות). כאן, אכתוב רק ברמז, שפירוש לא מדויק של ממצאים וחוסר התחשבות בגורמי סיכון ידועים, כמו הפרעות אחרות ושימוש בתרופות, עלולים לייצר מסקנות פרדוקסליות.
זה אולי נשמע כמו פלפולים אקדמיים, אבל למסקנות לא מבוססות, עלולות להיות השלכות חמורות. רופאים עלולים 'לקחת ברצינות' את המסקנה של המחקר ולהמליץ על תרופות להפרעת קשב, בין השאר, כדי להפחית את אותה היפראקטיביות מסוכנת לכאורה. אבל התרופות, כמו שאנו רואים שוב ושוב בספרות המחקרית, עלולות דווקא להגביר את הסיכון לדיכאון ולאובדנות – כך שבאופן פרדוקסלי, המחקר שביקש להפחית סיכון אובדני בקרב ילדים עלול להגביר אותו, וזה בעיניי דיני נפשות.
”