" החרדות מהמצב לא נתנו לי מנוח, הגעתי למיון וכבר שם קיבלתי יחס כאילו אני חתיכת בשר. גם מנהלת המיון הפסיכיאטרי דר' ט' מנהלת כאילו שהגיעה עוד סחורה לחנות. (תכלס היום ברור לי שזה פשוט עוד הכנסה בשבילם)
ת', האחות הראשית חסרת סבלנות, עם יחס מזלזל ומשפיל למטופלות, כל הזמן צועקת ומאיימת, למרות שכולן במצב הכי שברירי שלהן והכי זקוקות לשקט ורוגע.
במחלקה, האחות י' נתנה לי כמות גדולה של קלונקס, במקום כדור אחד ותיקנתי אותה על זה. היא לא האמינה לי, בדקה במחשב והבינה שצדקתי. אם הייתי לוקחת את כולם בבת אחת, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לי...
יש בלאגן, מירמור של הצוות וחוסר סבלנות, זו ממש לא סביבה להירפא בה.
בית החולים לא מסוגת לספק ארוחות ללא סוכר ופחמימות לפי צורכי המטופל וגם לא מעוניינים.
מסתכלים עליך כעל אדם סוג ח' שמפריע להם שם, מנסים להרדים אותך רוב הזמן עם כל מיני כדורים חזקים כדי שיהיה להם שקט.
כשהגעתי לשוחח סוף סוף עם ד"ר ל', הפסיכיאטר, לא הצלחתי להוציא מילה.
ד"ר ל' כל הזמן קטע אותי באמצע משפט ולא הקשיב למצוקות שלי. דיבר אלי בזלזול והתנשאות ולסיכום הוא החליט סתם כך להעלות לי מינון של טרזודיל ללא הסבר.
זה גרם לי ממש התקף פניקה והזיות, ממש איבוד הכרה לכן בערב הבא לא רציתי לקחת את המינון הנוסף. אז מה קורה כשאתה אומר שהתרופה לא טובה לך?
מחליטים שאתה סרבן וזו סיבה מספיק טובה לשלושה בריונים לבוא ולהצמיד אותך לרצפה, להוריד לך בכוח את המכנסיים ולהזריק לך את הרעל בכוח.
אחרי כמה פעמים כאלה, זה ממש נס שהצלחתי לצאת משם על הרגליים.
יצאתי מושפלת, מרגישה יותר שברירית ממה שנכנסתי ועל החרדות נוספה טראומה גדולה של עינוי אכזרי בתוך בית החולים.
זה לימד אותי לחפש רפואה אמיתית ולא להסתמך על מה שלימדו אותי כל החיים".
פסיכיאטריה זה לא מדע, לא רפואה, זו הונאה.
ת', האחות הראשית חסרת סבלנות, עם יחס מזלזל ומשפיל למטופלות, כל הזמן צועקת ומאיימת, למרות שכולן במצב הכי שברירי שלהן והכי זקוקות לשקט ורוגע.
במחלקה, האחות י' נתנה לי כמות גדולה של קלונקס, במקום כדור אחד ותיקנתי אותה על זה. היא לא האמינה לי, בדקה במחשב והבינה שצדקתי. אם הייתי לוקחת את כולם בבת אחת, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לי...
יש בלאגן, מירמור של הצוות וחוסר סבלנות, זו ממש לא סביבה להירפא בה.
בית החולים לא מסוגת לספק ארוחות ללא סוכר ופחמימות לפי צורכי המטופל וגם לא מעוניינים.
מסתכלים עליך כעל אדם סוג ח' שמפריע להם שם, מנסים להרדים אותך רוב הזמן עם כל מיני כדורים חזקים כדי שיהיה להם שקט.
כשהגעתי לשוחח סוף סוף עם ד"ר ל', הפסיכיאטר, לא הצלחתי להוציא מילה.
ד"ר ל' כל הזמן קטע אותי באמצע משפט ולא הקשיב למצוקות שלי. דיבר אלי בזלזול והתנשאות ולסיכום הוא החליט סתם כך להעלות לי מינון של טרזודיל ללא הסבר.
זה גרם לי ממש התקף פניקה והזיות, ממש איבוד הכרה לכן בערב הבא לא רציתי לקחת את המינון הנוסף. אז מה קורה כשאתה אומר שהתרופה לא טובה לך?
מחליטים שאתה סרבן וזו סיבה מספיק טובה לשלושה בריונים לבוא ולהצמיד אותך לרצפה, להוריד לך בכוח את המכנסיים ולהזריק לך את הרעל בכוח.
אחרי כמה פעמים כאלה, זה ממש נס שהצלחתי לצאת משם על הרגליים.
יצאתי מושפלת, מרגישה יותר שברירית ממה שנכנסתי ועל החרדות נוספה טראומה גדולה של עינוי אכזרי בתוך בית החולים.
זה לימד אותי לחפש רפואה אמיתית ולא להסתמך על מה שלימדו אותי כל החיים".
פסיכיאטריה זה לא מדע, לא רפואה, זו הונאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה