נכון זה שינוי לטובה, האם התמונה הכללית תשתפר? את זה נראה בהמשך.
נשמח לתגובות ועוד תודה
"אין חדר בידוד, אין חדר קשירה": המהפכה של "עוגן" באשפוז פסיכיאטרי , שירה קדרי-עובדיה | 12.08.25 , ynet
בבית החולים "מזור" בעכו שוכנת מחלקה פסיכיאטרית סגורה ראשונה מסוגה בארץ ובעולם. במקום תחנת אחיות - המטופלים והצוות שוהים יחד ומכינים ארוחות יחד, במקום טיפול כפוי - שיחות בסלון. מחלקת "עוגן" פועלת על בסיס מודל הבית המאזן, שנועד לדמות סביבה ביתית ככל האפשר וזמינה גם עבור מאושפזים בכפייה. "אמרתי לעצמי שאם מישהו לא יסתדר כאן תמיד אוכל להעביר אותו למחלקה רגילה", אומרת ד"ר לורה שרוני, ממובילות היוזמה. "מאז חלפו שנתיים, ואף אחד לא הועבר"
כאשר ד' הגיעה למיון הפסיכיאטרי בעיצומו של התקף פסיכוטי, הדבר הראשון שראתה היה אנשים שוכבים על ספסלים. "לא מראה סימפטי", היא משחזרת. "נבהלתי, אפילו מאוד". למרות שידעה שהיא זקוקה לעזרה, המראה הרתיע אותה כל כך עד שביקשה לעזוב את המיון.
היום, כשהיא מאושפזת מספר שבועות בבית החולים "מזור" בעכו, ד' לא מתחרטת שהחליטה להישאר. "יש פה אווירה של בית", היא אומרת על המחלקה שאליה הגיעה. "לאט-לאט התמונה מתבהרת, את מכירה את עצמך, את הצוות. יש כאן אנשים טובים, מדברים איתך בגובה העיניים".
 |
| מחלקת "עוגן" מציעה מודל חדשני לאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים מזור , (צילום: ירון שרון) |
כאן אין ספסלים נוקשים אלא ספה מול מסך טלוויזיה גדול, מטבח מרווח, סלון מוקף חדרי שינה פרטיים עם מקלחות ושירותים צמודים, וחצר פנימית – הכל במטרה להשרות על המקום אווירה שונה לגמרי ממה שד' ראתה במיון הפסיכיאטרי.
ד', אחת המאושפזות: "יש פה אווירה של בית. לאט-לאט התמונה מתבהרת, את מכירה את עצמך, את הצוות. יש כאן אנשים טובים, מדברים איתך בגובה העיניים"
מחלקת "עוגן" היא מחלקה פסיכיאטרית סגורה שהוקמה ברוח "סוטריה" – בתים מאזנים שחוללו שינוי בתפיסת הטיפול הפסיכיאטרי בעשור הקודם. ב"עוגן" מתקיים מודל דומה, הכולל חידוש ראשון מסוגו בארץ ובעולם: המחלקה נמצאת בתוך בית החולים ולא בקהילה ומיועדת גם למאושפזים השוהים במחלקה בכפייה.
מאז הקמתה לפני כשנתיים, הוקמה מחלקה נוספת ברוח דומה המיועדת לגברים בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים, ובחודשים האחרונים החל משרד הבריאות לתמרץ בתי חולים שיקימו מחלקות דומות, במסגרת תוכנית רב-שנתית לשיפור איכות השירות במחלקות האשפוז הפסיכיאטרי.
שי מור, האח האחראי ב"עוגן", מבין את הרצון של ד' לברוח מהמיון הפסיכיאטרי אחרי מה שראתה. "כל העולם הזה צריך להתנהל אחרת", הוא אומר. "איך שהמחלקות נראות זה לבוא לאנשים בשיא המשבר ולהכניס אותם למשבר אחר. להיות במחלקה עם עוד כ-35 מטופלים, בחדרים של חמישה אנשים שאומרים להם מתי להתקלח ומתי לאכול ומתי לצאת לחצר - זה משבר בפני עצמו".
"אצלנו אין חדר בידוד, אין חדר קשירה, אין תחנת אחיות. המטופלים והצוות כל הזמן יחד", מסבירה ד"ר לורה שרוני, סגנית מנהלת בית החולים "מזור" והרוח החיה מאחורי "עוגן", שם ההתנהלות שונה לגמרי: מהחדרים הפרטיים והאווירה הביתית ועד הארוחות שמכינים יחד המטופלים ואנשי הצוות.
מור מדגיש שההבדל הוא לא רק חיצוני: "במחלקה רגילה יש נטייה להסתכל על המטופלים ממקום מתנשא של 'אנחנו נגיד לכם מה יעזור לכם'. כאן התפיסה היא שהמטופל יעשה את הדרך החוצה מהמשבר. אני אציע סל של אפשרויות – להוציא אגרסיות על שק אגרוף, לבשל, לצייר, להירגע בחדר, לקבל טיפול תרופתי – והוא יחליט". "את זה אפשר לעשות רק כשנמצאים עם המטופלים", מוסיפה שרוני. "אם הייתי יושבת מאחורי חלון זכוכית בתחנת האחיות ואוכלת ארוחת בוקר בזמן שהמטופלים מקבלים קוטג' - זה לא היה הולך".
לצוות הרפואי הרגיל של פסיכיאטר אחראי ואחים, מתווספים ב"עוגן" גם מלווים, חלקם ללא הכשרה פורמלית, שתפקידם לשהות באופן קבוע עם המטופלים. "אחד הדברים הכי חשובים היה לטשטש כמה שיותר את ההיררכיה בין בעלי התפקידים", אומרת שרוני. "אם בתוכנו יש היררכיה – איך אנחנו יכולים שלא תהיה היררכיה בינינו לבין המטופלים? זה כמובן לא מוחלט, וכל הזמן צריך להילחם על זה, אבל באופן יחסי אנחנו מצליחים".
אותה גישה באה לידי ביטוי בסבב הבוקר שנערך מדי יום בין הדיירים. "לא מזמן אחד המטופלים אמר לי 'אני מרגיש שהתרופות גורמות לי לא להיות עצמי", מספרת דניאל קרן, שעובדת כמלווה. "דיברנו על זה בסבב וזה הפך לשיחה בין המטופלים על איך למצוא מי אני גם עם הטיפול. אותי פחות מעניינת השורה התחתונה – תרופות או לא – אלא מה עובר על האדם בדרך: האם הוא מרגיש שהוא שולט בחייו? האם הוא מבין למה הוא נמצא איפה שהוא נמצא? האם הוא מבין מה הוא צריך בשביל לצאת מזה? עצם העובדה שיש אסיפת בוקר כזו, הזדמנות לדבר אחד עם השני, זה משהו חשוב ביומיום כאן".
קרן, מהצוות המייסד של "עוגן", פגשה את המערכת גם מהצד השני. משבר נפשי הוביל אותה לאשפוז, ואחריו עוד אחד. דווקא מתוך הקושי "נולד איזה ניצוץ שאומר אולי אני יכולה לעזור מבפנים, כמו שבאשפוז יצא לי לעזור לאנשים שהגיעו אחריי", היא מספרת. השלב הבא היה קורס מקצועי שמכשיר אנשים שעברו משבר נפשי לעבוד בתוך המערכת, ולאחר מכן המשיכה ללימודים אקדמיים בתחום. "תמיד היה לי בראש שאני רוצה לחזור לבית חולים, למקום שבו פגשתי את המערכת, וחזרתי לפה".
"הייתה המון אלימות"
להקמתה של "עוגן" קדמו שנים של ביקורת על התנהלותה של מערכת בריאות הנפש בישראל, ובפרט במחלקות בבתי החולים. "לפני 12 שנה, כשהגעתי למזור, התפוסה במחלקות הייתה 200 אחוז. לא רק כאן אלא בכל המדינה", אומרת שרוני. "הייתה המון אלימות, המחלקות היו ריקות מחפצים מחשש לביטחון הצוות. היו פה בין 700 ל-1,000 קשירות בשנה ומאות בידודים – סגירה בחדר ללא קשירה".
הזעזוע של שרוני מהדברים שראתה במחלקות הסגורות היה חלק מהשיח הציבורי הביקורתי על השיטות הנהוגות בטיפול במאושפזים ועל נחיצותן. לדבריה, המצב השתנה בהדרגה, אבל לא מספיק. "הייתה תחושה שכולם רוצים לעשות טוב, אבל המטופלים לא מרוצים. האלימות במחלקות עדיין הייתה קיימת בין מטופלים לבין עצמם ובין מטופלים לצוות, שהיה יוצא לחופשות מחלה עם שברים, חבלות, פנסים בעין. התחלנו להסתכל על הדברים בצורה של מניעה, לראות מה גורם לאנשים להיות באי-שקט, הכנסנו תעסוקה ודברים שלא היו קודם".
בינתיים החל לפרוח מודל טיפולי חדשני מחוץ לבתי החולים – "בתי סוטריה", הבתים המאזנים. המודל, שמתבסס על טיפול המדמה ככל האפשר חיים בבית, נולד בארה"ב בשנות ה-70 והובא לישראל לפני כעשור על ידי פרופ' פסח ליכטנברג. אחרי הבתים המאזנים שהקים בירושלים נפתחו עוד עשרות בתים מאזנים בישראל, ומשרד הבריאות מכיר במודל באופן רשמי ומאפשר תקצוב שלו בידי קופות החולים. "הבתים המאזנים הורידו את הסטיגמה של הטיפול הפסיכיאטרי", אומרת שרוני. "האדם מטופל במסגרת ביתית ואין תחושה של אשפוז. זה עשה טוב".
ד"ר לורה שרוני: "קורים אירועים קשים במחלקות, ויכולים לקרות גם כאן. לאורך הדרך אמרתי לעצמי: אם יהיה מישהו שלא יסתדר כאן – תמיד אוכל להעביר אותו למחלקה רגילה. עברו שנתיים ואף אחד לא הועבר"
לאורך השנים, מודל הבתים המאזנים היה מוגבל למטופלים שהגיעו מרצונם, והמאושפזים בכפייה נותרו במחלקות המוכרות. הרעיון לספק מענה דומה לאוכלוסייה שהגיעה למיון הפסיכיאטרי במצב פסיכוטי, לא פעם בכפייה, נתקל בהרמת גבה. "משרד הבריאות לא ידע איך לאכול את זה", אומרת שרוני. לבסוף מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב הסכים לאשר פיילוט ראשוני, ו"עוגן" יצאה לדרך. "ברגע שיש אלימות או אובדנות קשה מדי – מעבירים לבית חולים", מדגישה שרוני.
כל פרט במודל החדש דרש מחשבה מרובה – מהסכינים המשמשים להכנת אוכל אך עלולים גם להפוך לכלי נשק ועד המקלחות בחדרים. איזון עדין בין הרצון לספק סביבה ביתית לבין הצורך לשמור על בטיחות. למרות החששות, לצוות המייסד היה ברור שהם צועדים בדרך הנכונה. "נקודת המוצא שלי הייתה שיותר גרוע לא יכול להיות", אומר מור, ושרוני מסכמת: "קורים אירועים קשים במחלקות, ויכולים לקרות גם כאן. לאורך הדרך אמרתי לעצמי: אם יהיה מישהו שלא יסתדר כאן – תמיד אוכל להעביר אותו למחלקה רגילה. עברו שנתיים ואף אחד לא הועבר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה