בסרטון שהכנתי, תוכלו למצוא התייחסות מדעית-עניינית לרופא המרדים, הרופאה הנוירולוגית, ויועץ הקריירה.
הסרטון כמובן, הוא רק קצה הקרחון.
המידע המלא נמצא בספר שלי:
הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה.
הוידאו בקישור:
וידיאו של דר' יעקב אופיר על הפרעת קשב והפרכת מחקרים
חלוק רופאים ובנדנה מגניבה של מנתחים הם לא תמיד ערובה למהימנות המידע.
בסרטון שהכנתי, תוכלו למצוא התייחסות מדעית-עניינית לרופא המרדים, הרופאה הנוירולוגית, ויועץ הקריירה.
הסרטון כמובן, הוא רק קצה הקרחון.
המידע המלא נמצא בספר שלי:
הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה.
בסרטון שהכנתי, תוכלו למצוא התייחסות מדעית-עניינית לרופא המרדים, הרופאה הנוירולוגית, ויועץ הקריירה.
הסרטון כמובן, הוא רק קצה הקרחון.
המידע המלא נמצא בספר שלי:
הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה.
רותם גלילי פאר חוללה שינוי מהותי ומשמעותי בחייה,ובזכות מודעות עצמית, יכולת אישית,וחוסן נפשי
מתוך האתר בכיוון הרוח . ראובן שבת
על שינוי השיח בבריאות הנפש עם רותם גלילי פאר / ראובן שבת
רותם גלילי פאר חוללה שינוי מהותי ומשמעותי בחייה,ובזכות מודעות עצמית, יכולת אישית,וחוסן נפשי הפכה להיות "מילדה בבית משוגעים" לאישה חזקה, עוצמתית, פורצת דרך שחוללה שינויים במערכת בריאות הנפש ,תודות למאבקה וגישתה. את זה היא מנחילה בין השאר באמצעות הרצאות רבות, בכל רחבי הארץ.
ספרי מעט על עצמך
שמי רותם גלילי פאר, בת 37, אמא לאיתמר. אני אישה שלמדה מוקדם מדי איך זה ליפול, ואיך אפשר גם לקום. בילדותי, בגיל 13, לאחר שעברתי חרם בבית הספר ומצבי הרגשי התדרדר, מצאתי את עצמי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ושם חוויתי טראומות קשות. כדי להעניש אותי, קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים למשך שעות ארוכות, השפילו אותי, ויותר מזה, לא שמרו עליי כאשר מאושפז הכה אותי בצורה אכזרית עד שנאלצתי להגיע למיון, וגם לא שמרו עליי כאשר הוטרדתי מינית לא פעם. למרות הקושי, גיליתי את היכולת לראות מעבר. גיליתי את החמלה בתוכי, ופיתחתי אינטליגנציה רגשית יוצאת מן הכלל. מה שהתחיל כמשבר, הפך לכלי עבודה לחיים. היום אני כותבת, מרצה, מובילה יוזמות לשינוי חברתי ופוליטי, ובעיקר, משתדלת להזכיר לאנשים שהם לא מקולקלים, הם פשוט אנושיים.
מה גרם לך לחשוף את החוויה שלך מפסיכיאטריה?
בהתחלה שתקתי. שנים. כי מי רוצה לשמוע על מחלקות סגורות או על חוויה נוראית שבה מאבדים אמון באנשים? אבל בסוף הבנתי שהשתיקה שלי משרתת רק את הסטיגמה. ברגע שסיפרתי את האמת, גיליתי שאני לא לבד. יש עוד אלפים שנושאים את אותם צלקות. מאז, אני משתדלת להיות קול רם וברור: אם המערכת עשתה לי את מה שעשתה, לפחות שייצא מזה אור.
לאחר המפגש עם המערכת הפסיכיאטרית – מה המסקנות וההחלטות שלך?
המסקנה שלי פשוטה: בני אדם הם לא פרויקט שיפוצים. אנחנו לא "תקלות" לתיקון אלא יצירות אמנות שצריך להסתכל עליהן בעדשה נקייה יותר. החלטתי להפסיק לחיות כ"חולה" ולהתחיל לחיות כמיוחדת. החלטתי שלא אתן למערכת להגדיר אותי, אלא אגדיר את עצמי – אישה בונה, יוצרת, כותבת, ואם תרצו, גם קצת משוגעת. אבל משוגעת מהסוג שמשנה את העולם, לא מהסוג ששמים לו אזיקים, למרות שאני לא מסכימה שבני אדם צריך לאזוק בכלל.
מה את עושה היום בקשר למה שחווית?
אני הופכת את הכאב לכלי. הספר שלי, ההרצאות בבתי חולים פסיכיאטריים, במשטרת ישראל, וברשויות מקומיות, הקמפיינים החברתיים, הקהילה הענקית שצברתי שמכילה 85,000 בני אדם, הוועדות לשיפור חווית המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים ועוד, כולם נולדו מתוך אותה חוויה של חושך. אני פועלת לשבור סטיגמות, להוביל שינוי בשיח על בריאות הנפש, וללמד אנשים לראות את עצמם ואת האחרים בעיניים רכות יותר. במקביל, אני לא שוכחת גם את עצמי, ממשיכה לצמוח, לצחוק על האבסורד, ולהזכיר לעצמי שבלי שברים אין צמיחה.
המוטו שלי: גם מלחמות עושים באהבה.
על שינוי השיח בבריאות הנפש עם רותם גלילי פאר / ראובן שבת
רותם גלילי פאר חוללה שינוי מהותי ומשמעותי בחייה,ובזכות מודעות עצמית, יכולת אישית,וחוסן נפשי הפכה להיות "מילדה בבית משוגעים" לאישה חזקה, עוצמתית, פורצת דרך שחוללה שינויים במערכת בריאות הנפש ,תודות למאבקה וגישתה. את זה היא מנחילה בין השאר באמצעות הרצאות רבות, בכל רחבי הארץ.
ספרי מעט על עצמך
שמי רותם גלילי פאר, בת 37, אמא לאיתמר. אני אישה שלמדה מוקדם מדי איך זה ליפול, ואיך אפשר גם לקום. בילדותי, בגיל 13, לאחר שעברתי חרם בבית הספר ומצבי הרגשי התדרדר, מצאתי את עצמי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ושם חוויתי טראומות קשות. כדי להעניש אותי, קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים למשך שעות ארוכות, השפילו אותי, ויותר מזה, לא שמרו עליי כאשר מאושפז הכה אותי בצורה אכזרית עד שנאלצתי להגיע למיון, וגם לא שמרו עליי כאשר הוטרדתי מינית לא פעם. למרות הקושי, גיליתי את היכולת לראות מעבר. גיליתי את החמלה בתוכי, ופיתחתי אינטליגנציה רגשית יוצאת מן הכלל. מה שהתחיל כמשבר, הפך לכלי עבודה לחיים. היום אני כותבת, מרצה, מובילה יוזמות לשינוי חברתי ופוליטי, ובעיקר, משתדלת להזכיר לאנשים שהם לא מקולקלים, הם פשוט אנושיים.
מה גרם לך לחשוף את החוויה שלך מפסיכיאטריה?
בהתחלה שתקתי. שנים. כי מי רוצה לשמוע על מחלקות סגורות או על חוויה נוראית שבה מאבדים אמון באנשים? אבל בסוף הבנתי שהשתיקה שלי משרתת רק את הסטיגמה. ברגע שסיפרתי את האמת, גיליתי שאני לא לבד. יש עוד אלפים שנושאים את אותם צלקות. מאז, אני משתדלת להיות קול רם וברור: אם המערכת עשתה לי את מה שעשתה, לפחות שייצא מזה אור.
לאחר המפגש עם המערכת הפסיכיאטרית – מה המסקנות וההחלטות שלך?
המסקנה שלי פשוטה: בני אדם הם לא פרויקט שיפוצים. אנחנו לא "תקלות" לתיקון אלא יצירות אמנות שצריך להסתכל עליהן בעדשה נקייה יותר. החלטתי להפסיק לחיות כ"חולה" ולהתחיל לחיות כמיוחדת. החלטתי שלא אתן למערכת להגדיר אותי, אלא אגדיר את עצמי – אישה בונה, יוצרת, כותבת, ואם תרצו, גם קצת משוגעת. אבל משוגעת מהסוג שמשנה את העולם, לא מהסוג ששמים לו אזיקים, למרות שאני לא מסכימה שבני אדם צריך לאזוק בכלל.
מה את עושה היום בקשר למה שחווית?
אני הופכת את הכאב לכלי. הספר שלי, ההרצאות בבתי חולים פסיכיאטריים, במשטרת ישראל, וברשויות מקומיות, הקמפיינים החברתיים, הקהילה הענקית שצברתי שמכילה 85,000 בני אדם, הוועדות לשיפור חווית המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים ועוד, כולם נולדו מתוך אותה חוויה של חושך. אני פועלת לשבור סטיגמות, להוביל שינוי בשיח על בריאות הנפש, וללמד אנשים לראות את עצמם ואת האחרים בעיניים רכות יותר. במקביל, אני לא שוכחת גם את עצמי, ממשיכה לצמוח, לצחוק על האבסורד, ולהזכיר לעצמי שבלי שברים אין צמיחה.
המוטו שלי: גם מלחמות עושים באהבה.
כך אנו מצילים חיים בתערוכה האמת על פסיכיאטריה עד ה- 10 לאוקטובר 2025
כך אנו מצילים חיים בתערוכה שמסבירה את הספקות שיש להורים ואנשים בכלל הם מרגישים שיש משהו לא בסדר, אבל נו "האוטוריטה" השפיע על ההחלטות שלהם.
סטודנט לפסיכולוגיה אמר: הזדעזעתי מהנתונים יש לי ביקורת, על עד כמה זה נורא, קשה לי להאמין, אבל אני יודע שחלקים רבים נכונים.
אני אחשוב פעמיים אם להפנות לפסיכיאטר!
אמא שנתנה ריטלין לבן שלה והיו לה הרבה הצדקות למעשה, כשראתה את הנתונים היתה ללא יכולת להגיב חוץ משהיא מזועזעת, זה קורה כשבסיס הנתונים שסמכה עליו מתפוגג וכל מה שהאמינה בו התברר כמגדל של קלפים.
כשהנקודות מתחברות לה, ריטלין הוא סם מסוכן רוקח רושם ומוציא מכספת, פתאום זו לא סוכריה.
הבאת פניה השתנתה והצער ניכר היא לקחה את הנתונים ברצינות רבה.
חוקרת מוח שסיירה בתערוכה לא ויתרה על אף סרטון על עף פאנל, ומתנדבת של העמותה הקשיבה לה ממנוד ראש ועד "כמה שזה נכון" , הפסיכיאטרים התנהגו בצורה מוזרה פעמים רבות והם סובלים מבעיות נפשיות בעצמם.
ובכן זה האור שאנו מטילים על פסיכיאטריה והאור על אותה פינה אפלה ומוסתרת הגיע הזמן להאיר באור גדול, כיוון שחשיפה לאור היא המטהר הגדול ביותר, כך אנו מצילים חיים.
יש עוד הרבה סיפורים שנספר בהמשך.
אתם מוזמנים להגיע לתערוכה, לשלוח ולהביא עוד יקירים וחברים ובכלל,
התערוכה פתוחה עד ה10 לאוקטובר נשמח לארח את כולם.
 |
כך אנו מצילים חיים בתערוכה האמת על פסיכיאטריה עד ה10 לאוקטובר |
הירשם ל-
רשומות (Atom)