מתוך האתר בכיוון הרוח . ראובן שבת
על שינוי השיח בבריאות הנפש עם רותם גלילי פאר / ראובן שבת
רותם גלילי פאר חוללה שינוי מהותי ומשמעותי בחייה,ובזכות מודעות עצמית, יכולת אישית,וחוסן נפשי הפכה להיות "מילדה בבית משוגעים" לאישה חזקה, עוצמתית, פורצת דרך שחוללה שינויים במערכת בריאות הנפש ,תודות למאבקה וגישתה. את זה היא מנחילה בין השאר באמצעות הרצאות רבות, בכל רחבי הארץ.
ספרי מעט על עצמך
שמי רותם גלילי פאר, בת 37, אמא לאיתמר. אני אישה שלמדה מוקדם מדי איך זה ליפול, ואיך אפשר גם לקום. בילדותי, בגיל 13, לאחר שעברתי חרם בבית הספר ומצבי הרגשי התדרדר, מצאתי את עצמי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ושם חוויתי טראומות קשות. כדי להעניש אותי, קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים למשך שעות ארוכות, השפילו אותי, ויותר מזה, לא שמרו עליי כאשר מאושפז הכה אותי בצורה אכזרית עד שנאלצתי להגיע למיון, וגם לא שמרו עליי כאשר הוטרדתי מינית לא פעם. למרות הקושי, גיליתי את היכולת לראות מעבר. גיליתי את החמלה בתוכי, ופיתחתי אינטליגנציה רגשית יוצאת מן הכלל. מה שהתחיל כמשבר, הפך לכלי עבודה לחיים. היום אני כותבת, מרצה, מובילה יוזמות לשינוי חברתי ופוליטי, ובעיקר, משתדלת להזכיר לאנשים שהם לא מקולקלים, הם פשוט אנושיים.
מה גרם לך לחשוף את החוויה שלך מפסיכיאטריה?
בהתחלה שתקתי. שנים. כי מי רוצה לשמוע על מחלקות סגורות או על חוויה נוראית שבה מאבדים אמון באנשים? אבל בסוף הבנתי שהשתיקה שלי משרתת רק את הסטיגמה. ברגע שסיפרתי את האמת, גיליתי שאני לא לבד. יש עוד אלפים שנושאים את אותם צלקות. מאז, אני משתדלת להיות קול רם וברור: אם המערכת עשתה לי את מה שעשתה, לפחות שייצא מזה אור.
לאחר המפגש עם המערכת הפסיכיאטרית – מה המסקנות וההחלטות שלך?
המסקנה שלי פשוטה: בני אדם הם לא פרויקט שיפוצים. אנחנו לא "תקלות" לתיקון אלא יצירות אמנות שצריך להסתכל עליהן בעדשה נקייה יותר. החלטתי להפסיק לחיות כ"חולה" ולהתחיל לחיות כמיוחדת. החלטתי שלא אתן למערכת להגדיר אותי, אלא אגדיר את עצמי – אישה בונה, יוצרת, כותבת, ואם תרצו, גם קצת משוגעת. אבל משוגעת מהסוג שמשנה את העולם, לא מהסוג ששמים לו אזיקים, למרות שאני לא מסכימה שבני אדם צריך לאזוק בכלל.
מה את עושה היום בקשר למה שחווית?
אני הופכת את הכאב לכלי. הספר שלי, ההרצאות בבתי חולים פסיכיאטריים, במשטרת ישראל, וברשויות מקומיות, הקמפיינים החברתיים, הקהילה הענקית שצברתי שמכילה 85,000 בני אדם, הוועדות לשיפור חווית המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים ועוד, כולם נולדו מתוך אותה חוויה של חושך. אני פועלת לשבור סטיגמות, להוביל שינוי בשיח על בריאות הנפש, וללמד אנשים לראות את עצמם ואת האחרים בעיניים רכות יותר. במקביל, אני לא שוכחת גם את עצמי, ממשיכה לצמוח, לצחוק על האבסורד, ולהזכיר לעצמי שבלי שברים אין צמיחה.
המוטו שלי: גם מלחמות עושים באהבה.