המאמר למה הם מתעללים , אסף פלג , הארץ , נובמבר 2013
לאחרונה נגזרו עונשי מאסר קצרים - רובם בצורת עבודות לתועלת הציבור ומאסרים על תנאי - על מי ששימש מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ועל מספר אנשי צוות, שנמצאו אחראים להתעללות במאושפזים.
הפרשה נחשפה לפני כמעט עשור, והיא מסתיימת כעת בקול ענות חלושה. אין זה המקרה הראשון של התעללות במוסדות פסיכיאטריים בישראל. בשנת 2006 פורסם תחקיר על התעללויות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, וב–2010 פורסם תיעוד של הזנחה שיטתית בבית החולים אברבנאל בת ים.
נראה כי גם הפרטת מוסדות פסיכיאטריים לא מונעת הישנות מקרי הזנחה והתעללות. השנה נשלחו למאסר מטפלות מהמוסד הפסיכיאטרי הפרטי אילנית, הפועל תחת חסות משרד הבריאות, לאחר שהורשעו בהתעללות בחסרי ישע לפני כשנתיים. ומעל לכל אלה זכורה פרשת ההתעללות בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב בפתח תקוה. היקף החקירה הנרחב - כ–70 חברי צוות נחקרו, 13 מתוכם הוחזקו במעצר יותר מיום אחד - מלמד על רף חדש של אלימות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.
נאמני המערכת הפסיכיאטרית הציבורית – ד"ר רוחמה מרטון, למשל - מפנים אצבע מאשימה להפרטת המערכת. לטענה זו יסודות רעועים משני טעמים: האחד, שגם במוסדות הציבוריים ההתעמרות בחולים הפסיכיאטריים נפוצה יחסית ואינה נעלמת עם השנים. השני הוא, שהמערכת הציבורית היא זו המאצילה סמכויות והמפקחת על היחידות הפרטיות, ובמובן מסוים עדיין מתחרה בה. לכן סביר להניח שמשרד הבריאות לא יגן בכל מחיר על הנעשה במערכת המופרטת, אך ינסה ללמד סניגוריה על המערכת הציבורית שבתחום אחריותו הישירה.
החוק הישן לטיפול בחולי נפש, שנחקק בראשית ימיה של המדינה, עבר מקצה שיפורים משמעותי בשנת 1991, ונוסף לו סעיף המחייב ניבוי מסוכנות אצל חולה נפש, כתנאי לאשפוז כפוי. הרציונל היה להגביל את שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי למקרים חריגים, בהם אין ברירה אחרת פרט לאשפוז הכפוי. התיקון נועד, בין היתר, לחסוך מהפסיכיאטרים את הסיכון המשפטי בתביעות על אשפוזי שווא, או לכל הפחות להקטינו.
הצפי היה כי יפחתו האשפוזים הכפויים, אך מנתוני משרד הבריאות עולה, כי מאז יש עלייה עקבית במספר האשפוזים בכפייה. משנת 1992 ועד 2009 הוכפל שיעור האשפוזים של פגועי נפש (בהשוואה לחלקם באוכלוסייה), בניגוד לרוח החוק ולמטרותיו. המתאם שמסתמן בין הגידול בשיעור האשפוזים הכפויים לבין האלימות הגואה במוסדות הפסיכיאטריים באותן שנים צריך להדליק נורת אזהרה.
ניתן להניח, שמקרי ההתעללות הנחשפים בתקשורת הם קצה קרחון של תופעה נרחבת הרבה יותר. זאת, בשל כמה מאפיינים ייחודיים של בתי החולים הפסיכיאטריים בכלל והמחלקות הסגורות בפרט: היכולת המוגבלת לפקח על הנעשה בין כותליהם מחמת כללי החיסיון הרפואי, האיסור הגורף על כניסת עיתונאים, והנחיתות המובנית של החולים ביחס לצוות המטפל. על כל אלה יש להוסיף את המובן מאליו: על פי רוב, עדותו של חולה נפש מאושפז תהיה בעלת משקל נמוך בבית המשפט, שמן הסתם ייטה לקבל את גרסתו של הרופא החשוד בהעדר ראיות נוספות.
אפשר היה, אולי, לקרוא להידוק הפיקוח ולהגברת ההרתעה באמצעות הכנסת שינויים בחוק, אך אני נזכר בספרו של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", שבו עורך דין ניצול שואה חדל לעסוק במשפט לאחר שאיבד את אמונו בתקפותם של החוקים, והוא מכלה את ימיו בחנות זעירה לממכר חלפי אלקטרוניקה.
קשה שלא להרהר בדמיון מסוים שיש בין התיאורים בכתבי האישום שמגוללים את פרשות ההתעללויות בנווה יעקב, איתנים ואילנית, לבין הניסוי בכלא של הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד, שהמחיש את תופעות הלוואי הבלתי נמנעות הכרוכות במוסדות סגורים, ואת ההשלכות שיש למערכות שבהן לקבוצה אחת מוענק כוח בלתי מוגבל על אנשים הכפופים למרותה.
נדמה שבבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לא מדובר בפרוורסיה שדבקה בקומץ רופאים ואחיות. כמו הזובור בצבא, האלימות במחסומים בשטחים והבריונות בכבישים, המקרים שהתרחשו בבתי החולים היו לא יותר מביטוי של הליכה בתלם, ולעתים, מילוי הוראות. נראה כי זה היה השיקול שעמד בבסיס ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד כמה מעדי התביעה בפרשת איתנים, אנשים ששימשו כאנשי כוח עזר במחלקה. בהכרעת הדין הם מתוארים כמי ש"מעשיהם הסתכמו במילוי אחר הוראות הממונים במחלקה", אך לא הוסיפו "דבר משל עצמם". הנה כי כן, גם הפרקליטות והשופטים מבינים שרובנו היינו נוהגים באופן דומה לו היינו בנעליהם.
כמו בשטחים ובכביש, גם בבית החולים אנשים פועלים בהתאם לנסיבות ולתכתיבי המסגרת. מחלקה סגורה, מבודדת, רחוקה, עם מעט ביקורים מבחוץ, ועבודה אינטנסיבית ושוחקת בפנים, היא פלנטה אחרת אבל היא עדיין כאן. אנשי הצוות שהתעללו במאושפזים בנווה יעקב היו אנשים רגילים. רופאים ואחיות כמו אלה שפוגשים מדי יום בקופות החולים ובמיון. גם הקורבנות, חרף מחלת הנפש, היו אנשים רגילים למדי.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני במשפטים בבר־אילן
מוסד פסיכיאטרי לב השרון - זוועות האשפוזים הפסיכיאטריים
קישורים:
לאחרונה נגזרו עונשי מאסר קצרים - רובם בצורת עבודות לתועלת הציבור ומאסרים על תנאי - על מי ששימש מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ועל מספר אנשי צוות, שנמצאו אחראים להתעללות במאושפזים.
הפרשה נחשפה לפני כמעט עשור, והיא מסתיימת כעת בקול ענות חלושה. אין זה המקרה הראשון של התעללות במוסדות פסיכיאטריים בישראל. בשנת 2006 פורסם תחקיר על התעללויות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, וב–2010 פורסם תיעוד של הזנחה שיטתית בבית החולים אברבנאל בת ים.
נראה כי גם הפרטת מוסדות פסיכיאטריים לא מונעת הישנות מקרי הזנחה והתעללות. השנה נשלחו למאסר מטפלות מהמוסד הפסיכיאטרי הפרטי אילנית, הפועל תחת חסות משרד הבריאות, לאחר שהורשעו בהתעללות בחסרי ישע לפני כשנתיים. ומעל לכל אלה זכורה פרשת ההתעללות בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב בפתח תקוה. היקף החקירה הנרחב - כ–70 חברי צוות נחקרו, 13 מתוכם הוחזקו במעצר יותר מיום אחד - מלמד על רף חדש של אלימות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.
נאמני המערכת הפסיכיאטרית הציבורית – ד"ר רוחמה מרטון, למשל - מפנים אצבע מאשימה להפרטת המערכת. לטענה זו יסודות רעועים משני טעמים: האחד, שגם במוסדות הציבוריים ההתעמרות בחולים הפסיכיאטריים נפוצה יחסית ואינה נעלמת עם השנים. השני הוא, שהמערכת הציבורית היא זו המאצילה סמכויות והמפקחת על היחידות הפרטיות, ובמובן מסוים עדיין מתחרה בה. לכן סביר להניח שמשרד הבריאות לא יגן בכל מחיר על הנעשה במערכת המופרטת, אך ינסה ללמד סניגוריה על המערכת הציבורית שבתחום אחריותו הישירה.
החוק הישן לטיפול בחולי נפש, שנחקק בראשית ימיה של המדינה, עבר מקצה שיפורים משמעותי בשנת 1991, ונוסף לו סעיף המחייב ניבוי מסוכנות אצל חולה נפש, כתנאי לאשפוז כפוי. הרציונל היה להגביל את שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי למקרים חריגים, בהם אין ברירה אחרת פרט לאשפוז הכפוי. התיקון נועד, בין היתר, לחסוך מהפסיכיאטרים את הסיכון המשפטי בתביעות על אשפוזי שווא, או לכל הפחות להקטינו.
הצפי היה כי יפחתו האשפוזים הכפויים, אך מנתוני משרד הבריאות עולה, כי מאז יש עלייה עקבית במספר האשפוזים בכפייה. משנת 1992 ועד 2009 הוכפל שיעור האשפוזים של פגועי נפש (בהשוואה לחלקם באוכלוסייה), בניגוד לרוח החוק ולמטרותיו. המתאם שמסתמן בין הגידול בשיעור האשפוזים הכפויים לבין האלימות הגואה במוסדות הפסיכיאטריים באותן שנים צריך להדליק נורת אזהרה.
ניתן להניח, שמקרי ההתעללות הנחשפים בתקשורת הם קצה קרחון של תופעה נרחבת הרבה יותר. זאת, בשל כמה מאפיינים ייחודיים של בתי החולים הפסיכיאטריים בכלל והמחלקות הסגורות בפרט: היכולת המוגבלת לפקח על הנעשה בין כותליהם מחמת כללי החיסיון הרפואי, האיסור הגורף על כניסת עיתונאים, והנחיתות המובנית של החולים ביחס לצוות המטפל. על כל אלה יש להוסיף את המובן מאליו: על פי רוב, עדותו של חולה נפש מאושפז תהיה בעלת משקל נמוך בבית המשפט, שמן הסתם ייטה לקבל את גרסתו של הרופא החשוד בהעדר ראיות נוספות.
אפשר היה, אולי, לקרוא להידוק הפיקוח ולהגברת ההרתעה באמצעות הכנסת שינויים בחוק, אך אני נזכר בספרו של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", שבו עורך דין ניצול שואה חדל לעסוק במשפט לאחר שאיבד את אמונו בתקפותם של החוקים, והוא מכלה את ימיו בחנות זעירה לממכר חלפי אלקטרוניקה.
קשה שלא להרהר בדמיון מסוים שיש בין התיאורים בכתבי האישום שמגוללים את פרשות ההתעללויות בנווה יעקב, איתנים ואילנית, לבין הניסוי בכלא של הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד, שהמחיש את תופעות הלוואי הבלתי נמנעות הכרוכות במוסדות סגורים, ואת ההשלכות שיש למערכות שבהן לקבוצה אחת מוענק כוח בלתי מוגבל על אנשים הכפופים למרותה.
נדמה שבבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לא מדובר בפרוורסיה שדבקה בקומץ רופאים ואחיות. כמו הזובור בצבא, האלימות במחסומים בשטחים והבריונות בכבישים, המקרים שהתרחשו בבתי החולים היו לא יותר מביטוי של הליכה בתלם, ולעתים, מילוי הוראות. נראה כי זה היה השיקול שעמד בבסיס ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד כמה מעדי התביעה בפרשת איתנים, אנשים ששימשו כאנשי כוח עזר במחלקה. בהכרעת הדין הם מתוארים כמי ש"מעשיהם הסתכמו במילוי אחר הוראות הממונים במחלקה", אך לא הוסיפו "דבר משל עצמם". הנה כי כן, גם הפרקליטות והשופטים מבינים שרובנו היינו נוהגים באופן דומה לו היינו בנעליהם.
כמו בשטחים ובכביש, גם בבית החולים אנשים פועלים בהתאם לנסיבות ולתכתיבי המסגרת. מחלקה סגורה, מבודדת, רחוקה, עם מעט ביקורים מבחוץ, ועבודה אינטנסיבית ושוחקת בפנים, היא פלנטה אחרת אבל היא עדיין כאן. אנשי הצוות שהתעללו במאושפזים בנווה יעקב היו אנשים רגילים. רופאים ואחיות כמו אלה שפוגשים מדי יום בקופות החולים ובמיון. גם הקורבנות, חרף מחלת הנפש, היו אנשים רגילים למדי.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני במשפטים בבר־אילן
מוסד פסיכיאטרי לב השרון - זוועות האשפוזים הפסיכיאטריים
קישורים:
- אשפוז כפוי - מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה
- ילדים נשלחים לאישפוז פסיכיאטרי שלא לצורך? , nrg , ספטמבר 2009
- עדויות קשות על התעללות בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה, חלק א, חלק ב
- "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה - תחקיר של מרב בטיטו
- סיפורו של נער שהרווחה החליטה להוציאו מביתו ומשפחתו למוסד פסיכיאטרי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה