משוגע בעל כורחו - ירון קנר - ידיעות אחרונות - 16.8.1996

משוגע בעל כורחו - ירון קנר - ידיעות אחרונות - 16.8.1996

ירון קנר, כתב "7 ימים" אושפז לבדיקה בכפייה בבית חולים הפסיכיאטרי אברבנאל בעקבות מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים

כיצד יתכן שבמדינת ישראל מספיק לפסיכיאטר מחוזי כמה מכתבי תלונה שמערכת "7 ימים" שלחה בשם שכנים, כדי להוציא צו לבדיקה בכפייה של אזרח תמים. הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר יעקב מרגולין קבע שהכתב יעקב כנר, "אלים, מסוכן ומאיים בהתאבדות" ללא אימות התלונות ומבלי שהזמין את ה"חולה" לבדיקה מרצון, כפי שקובע החוק. כך מצא עצמו קנר נגרר מביתו ע"י שני אחים ונהג מונית בריונים שהתחזו לשוטרים לבית חולים לחולי נפש.

ביום חמישי, בשעה 19:30, צלצל הפעמון בדלת ביתי. 'צלצול הפעמון' הוא תיאור פיוטי משהו לרצף הצלצולים הארוך והעצבני שלווה בקריאות רמות של שמי.
מי שם? שאלתי. "שכן", שיקר האח המאשפז. בהמשך עוד יתברר שתחבולות הן הצד היותר מפותח של צוות האשפוז, שנשלח אלי מלשכת הפסיכיאטר המחוזי.

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996

פתחתי את הדלת. כן? שאלתי. משני צדיו של האח צצו פתאום שני גברתנים כעוסים. "צא החוצה". סליחה? "צא החוצה". מי אתם, בבקשה? "צא החוצה, נסביר לך הכל".
ניכר בעליל ששלושת האדונים שעמדו בדלת לא היו בקיאים בכללי הנימוס המחייבים אורחים זרים, להציג את עצמם בשמותיהם, אבל קיבורת הזרוע שלהם שכנעה אותי שלא יהיה זה חכם להעיר להם על כך.
בואו תסבירו לי במה מדובר, ניסיתי. נראה שהמילה 'בואו' הובנה בטעות כפשוטה, שכן מנהיג השלושה, והגדול שבהם, הדף אותי קלות מן הדלת באמצעות כרסו ונכנס לסלון דירתי. אני לא הזמנתי אותך להיכנס, אמרתי באומץ. "תחליט", התעצבן המנהיג. אמרת 'בואו', אז או שאנחנו באים, או שאתה יוצא".
מאיפה אתם? ניסיתי לחזור לנושא העיקרי. כאן הסכים סוף סוף הצוות להזדהות. "אנחנו מהתחנה לבריאות הנפש", הודה הפולש בלשון רפה. "אתה צריך לבוא איתנו לשיחה קצרה עם הרופא". אברבנאל? שאלתי. "חס וחלילה", שיקרו שוב. "שיחה קצרה עם ד"ר לוין, במרפאות החוץ". אפשר לראות את הצו? שאלתי. הם הראו לי את הצו החתום על ידי ד"ר מרגולין, הפסיכיאטר של מחוז תל אביב, אבל החלו לגלות סימנים ראשונים של קוצר רוח, והחליטו לנקוט תחבולת 'אם לא תאכל, יבוא שוטר'.
"דיברת עם הבולשת?", שאל בקול רם ה'שכן' את המנהיג. אתה שוטר, שאלתי מיד גם אני. "כן". מאחר שהתחזות לשוטר, בנוסף להיותה מעשה הנוגד את כללי הנימוס, מהווה גם עבירה פלילית, רציתי להיות בטוח בעובדות. אפשר לראות תעודה? "תראה כשנגיע, התחמק המנהיג.
בשלב זה החלטתי לסיים את האפיזודה הטעונה, והתלוויתי לצוות אל המונית שחיכתה לנו. לא טעיתי. 'איש הבולשת' לא היה אלא נהג המונית של הצוות המאשפז.
על תהליך האשפוז הכפוי עצמו יש לומר, שכל מי שמאמין ללא סייג שאנו חיים במדינה נאורה ומתוקנת, מומלץ לו בזאת בחום להתנסות מפעם לפעם באירוע המסעיר הזה. זאת, כמובן, במינון הנכון המבדיל בין חוויה למועקה.

המונח 'אשפוז בכפייה', כמו חבריו 'עבודות כפייה' ו'חינוך מחדש', מזכיר לרבים משטרים אפלים במדינות חשוכות. צו ההבאה לבדיקה הפסיכיאטרית דומה מבחינות רבות למעצר משטרתי. בשניהם הוא חסר אונים מבחינת יכולת המחאה או ההתנגדות לפעולות הרשויות, ויכול לנקוט צעדים שונים של ערעור רק בשלב מתקדם יותר, לאחר הפעולה. שניהם נעשים בפומבי, לעיני שכניו ומשפחתו. הרושם שיוותר בשני המקרים על החברה שבה הוא חי, יוכל להימחק רק בעמל רב, אם בכלל.

הדעת נותנת, על כן, שהשימוש בכלי הקיצוני של הוראת בדיקה כפויה, המסתיימת לעתים באשפוז כפוי, ייעשה בזהירות המתבקשת. הפסיכיאטר המחוזי – האדם שבידיו הפקידה החברה סמכויות נרחבות כל כך, הנוגעות לשלילת חירותו של האזרח – יהיה אדם שקול, בר דעת.

רופא מומחה שנהירים לו רזי הרפואה הפסיכיאטרית, אך לא פחות – גם טבעם של סכסוכים ומזימות.

שכאשר יחתום על הצו יהיה משוכנע, שהוא משמש חיץ המגן על החברה מפני אדם חולה, שעלול לסכן אותה, ולא כלי ניגוח בסכסוך בין שכנים או קרובים.

על החוק העוסק בסמכויות הפסיכיאטר המחוזי נכתבו כבר מאמרים, כתבות וגם פסקי דין מלומדים. כאלף איש בשנה מאושפזים בישראל בכפייה, ובמקרים רבים מגיעות לבתי המשפט – ומיד אחר כך לעיתונות – תביעות משפטיות בעקבות טעויות באשפוז.

בשנת 91', לאחר מאבקים, תוקן החוק במטרה לצמצם את הטעויות באשפוזים למינימום. רק אם נוכח הפסיכיאטר המחוזי, קובע החוק המתוקן, על סמך תשתית ראייתית ברורה, שמדובר באדם חולה, שאיבד את כושר המציאות באופן העלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי, ורק אם סירב האדם להיבדק מרצונו על ידי פסיכיאטר, יורה על הבאתו בכפייה לבדיקה.

"ברחובנו", כתבתי במכתב ראשון ללשכת הפסיכיאטר האחראי לאזור מגוריי, "גר בחור תימהוני בשם ירון קנר. הוא עושה את צרכיו בחצר ביתו, צועק משפטים סתומים, ובכלל נראה מוזנח ומפחיד". שכניי לבניין, שאותם החתמתי על המכתב, זכו לתשובה מהירה ועניינית: "אין בתיאור המצב משום עילה לאשפוז", כתב בצדק הפסיכיאטר המחוזי ד"ר יעקב מרגולין.

הימים חלפו. לאחר תקופה לא קצרה מצאתי על דלת ביתי פתק: "אני עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה", נכתב בו, "ביקרתי אצלך ולא היית בבית. אודה לך אם תיצור קשר, כדי שנוכל לעזור לך".

לקח קצת זמן, אבל בסוף הבנתי שבלשכת הפסיכיאטר המחוזי, מסתבר, יושבים אנשים טובים ביסודם: עילה לאשפוז אין כאן, אמרו, אבל הבחור נמצא, כנראה, במצוקה, אז למה לא לעזור לו.

 

 

זה הזמן, החלטתי לנצל את המומנטום ולבדוק כיצד מתייחסים בלשכתו של ד"ר מרגולין אל מידע לא בדוק המגיע אליהם. ביקשתי מאחת המפיקות של 'קול ישראל', מקום עבודתי, שתתקשר לעובדת הסוציאלית ותציג את עצמה כשכנה של ירון, המבקשת להישאר אנונימית. "ראיתי את הפתק שהשארת בדלת", אמרה המפיקה לעובדת הסוציאלית. "טוב מאוד שלא נכנסת. האיש הזה אלים, ואם לא תעשו משהו מהר, זה ייגמר רע". "אין בעיה", הבטיחה עובדת לשכת הרווחה. "המזכירה כבר מדפיסה מכתב דחוף לפסיכיאטר המחוזי".

כאן יש לציין שעובדות הרווחה לא יצרו עימי כל קשר, וגם עם השכנים לא התקשרו כלל ביוזמתן. אף אחד לא בירר מי היא אותה 'שכנה', ומה המניע שלה להתקשר ביוזמתה על מחלקת הרווחה ולהתלונן.

במקביל התקשרתי למרפאה לבריאות הנפש של קופת החולים שלי, וביקשתי לדבר עם מנהל המרפאה. "מדבר יובל, אח של ירון קנר, ואני מאוד מדואג", אמרתי בקול מודאג. "ירון מרבה להסתגר בבית, מדבר על התאבדות והשכנים מספרים לי על התפרצויות אלימות". "תביא אותו אלינו לבדיקה", ניסה המנהל. "הוא לא מוכן לשמוע על שום טיפול", השבתי בשם אחי, "אבל למה שלןא תנסו להתקשר אליו". השארתי את מספר הטלפון שלי בבית.

כעבור כמה שעות התקשר הרופא הראשי של המרפאה, הציג את עצמו בנימוס, ושאל אם הייתי מוכן "לבוד ולהיבדק אצלנו". "אני אפילו לא מוכן לדבר איתך בטלפון", השבתי בכנות, ובזאת הסתיימה שיחתנו. גם הוא הבטיח, כששוחחתי איתו בתפקיד 'האח המודאג', שידבר עם ד"ר מרגולין בהתאם ויסביר את חומרת המצב.

יש לציין שתזכיר מטעם הרופא מעולם לא הגיע אל הפסיכיאטר המחוזי. גם אל לשכת הפסיכיאטר המחוזי שלחנו פקסים, ארבעה או חמישה, בשם "שכנים מודאגים שיש להם ילדים". למודי ניסיון, אספנו את כל המכתבים, את מוטיב האלימות החסר, ובדינו מקרים ספציפיים של תקריות אלימות.

"שמי יוסי בכר", כתב לבקשתי בעל הקיוסק השכונתי. "במהלך החודשים האחרונים הגיע ירון לקיוסק, וכמעט בכל פעם עורר מהומות בשל דברים של מה בכך. לפני כשלושה חודשים טען שקנה שקית לא טרייה של במבה, וכעונש השליך מחוץ לקיוסק שקית מלאה זבל. לפני כשבועיים וחצי עבר ליד הקיוסק ומר לאנשים לא לקנות. כשניסיתי להרחיקו, דחף אותי בחוזקה וברח.

"שקלתי לפנות למשטרה, אולם השכנים סיפרו לי כי מדובר באדם חולה, הזקוק לטיפול ושמעבר להתפרצויות האלימות הוא בחר שקט ונבון. עם זאת המצב לא יכול להימשך והייתי רוצה שתתערבו באופן מקצועי".

"אני לעדן רפאל", כתב מנהל העבודה באתר הבנייה הסמוך לביתי, "מצהיר בזאת כי השכן ירון קנר, המתגורר בצמוד לבניין הנבנה, הינו בחור אלים ובעל הפרעות נפשיות חמורות, המסתכסך לעתים קרובות עם הפועלים ומפריע לעבודתנו התקינה. לפני כשבועיים היכה פועל זר שנחבל בגבו, ואין זו הפעם הראשונה שהוא הולך מכות עם הפועלים. אודה לכם על טיפולכם המהיר".

כל המכתבים היו חתומים על ידי שכנים אמיתיים מרח' חברון בתל אביב, ששיתפו פעולה ואף השאירו בסוף המכתב את מספר הטלפון האמיתי בבתיהם.

למותר לציין שאף לא אחד מן הצעדים שנקטנו, אין בו משום תשתית ראייתית ברורה המאפשרת אשפוז. לא ביקור הבית של עובדת הרווחה, שלא זכתה לאפילו לראות אותי, וגם לא הפסיכיאטר של קופת חולים, שהתרשמותו ממצבי הסתכמה בשיחת טלפון בת עשר שניות. איש לא העלה על דעתו לזמן לפגישה את יובל, 'האח של ירון', שאולי מדבר מאוד יפה בטלפון, אבל כדאי ליתר ביטחון, לוודא שהוא לא השכן המסוכסך, שנמאס לו מנביחות הכלב המטרידות של שכנו, ושגם אם מדובר באח אמיתי – שמניעיו אכן טהורים. סכסוכים משפחתיים, כידוע, אינם חיזיון נדיר.

איש מלשכת הפסיכיאטר המחוזי לא התקשר אל מי מהשכנים כדי לשמוע מכלי ראשון, בפגישה בלשכה או לפחות בטלפון, על מה בעצם הם מבססים את אבחנתם המלומדת, שמדובר "לא סתם באיש חם מזג, אלא באלימות שנובעת ללא ספק מהפרעה נפשית". האפשרות שמדובר בתלונות מגמתיות של שכנים מסוכסכים, או גרוע מכך – בתלונות מפוברקות שזייף אדם אחד, יכלה להישלל בקלות על ידי כמה שיחות טלפון.

איש מאנשי הלשכה גם לא ביקש את גרסתי בטלפון או במכתב לסיפורי האלימות של השכנים. לא נשלח אלי רופא פסיכיאטר מטעם הלשכה לביקור בית, אך ככל הנראה גם לא נבדקה טענת השכנים, ש"לאיש תיקים רבים במשטרה על אלימות", למרות שמדובר במידע שאמור להיות נגיש לפסיכיאטר המחוזי.

והחמור מכל: לא נשלחה אלי, לביתי, הזמנה רשמית בכתב, לבוא מרצוני לבדיקה פסיכיאטרית, תוך הבהרה שסירובי יגרור הוצאת צו הבאה לבדיקה כפויה.

דבר מכל אלה לא נעשה. עם זאת התוכננתי לכל. הסתרתי מצלמת וידאו בסלון, הכנתי מערכות גיבוי מקיפות במקומות העבודה שלי, ברדיו ובעיתון, שידאגו לחלץ אותי תוך זמן סביר ובעודי ברמה סבירה של קשר עם המציאות, והמתנתי. כאמור, לא חלפו יומיים, ואשר יגורתי – בא לי.

גם לאחר תיקון חוק בריאות הנפש התפרסמו מפעם לפעם מקרים של אנשים, שהיו בטוחים כל חייהם שהם שפויים, עד שהשכנים שלהם החליטו אחרת. במקומות קטנים – מושבים או קיבוצים – הבעיה חמורה עוד יותר, ומלחמתם של השכנים הופכת לטוטאלית.

לא מכבר פורסם סיפורה של סינדי ורסנו מבנימינה. שכנים במושבה תיארו במכתב לפסיכיאטר המחוזי של מחוז חיפה, כיצד מאזינה סינדי למוסיקה כנסייתית בווליום גבוה, מדליקה נרות נשמה בחצר ומהלכת בלבוש חושפני מדי לטעמם. בו ביום קיבלה סינדי מכתב רשמי מלשכת הפסיכיאטר המחוזי, המבהיר לה, שאם לא תגיע לבדיקה פסיכיאטרית מרצונה, תובא לבדיקה בכוח.

פרקליטה, עו"ד יעקב סגל, הצליח לבטל את ההזמנה: "עד היום לא ברור מה היו השיקולים שמאחורי הזימון. האם האזנה למוסיקה כנסייתית מעידה על טירוף? האם הדלקת נרות באר4וחת ערב בחצר עם אורחים מלמדת על מחלת נפש מסוכנת? האם מישהו בדק לאשורן את תלונות השכנים?"

בעקבות טענתה של סינדי על פגיעה בשמה הטוב ועל החרדות שגרמה לה הפרשה, תובע עו"ד סגל את השכנים תביעת נזיקין בסדר גודל חסר תקדים בתחום זה – 1.4 מיליון ש"ח. טרם הוגש כתב הגנה.

לפני כעשר שנים רעשה המדינה בעקבות סיפורה של מיה קוך. האישה, עובדת תנובה, חשפה שחיתויות ואי סדרים כספיים במקום עבודתה, וגרמה לפתיחת חקירה משטרתית נגד שלושה עובדים בחברה. לאחר שהתראיינה בנושא בתקשורת, פוטרה מעבודתה.

פרקליט תנובה מסר לסגן הפסיכיאטר המחוזי של מחוז חיפה, ד"ר משה אבנון, מסמכים שעל פיהם מסר לחברת תנובה חוות דעת מומחה בעניינה של קוך תמורת תשלום, שמסקנתה היתה שיש לאשפז את חושפת השחיתויות. הוא קבע אז שקוך היא "פראנואידית וסכיזופרנית", וזאת בלי שפגש בה כלל, וגרם לפיטוריה.

שר הבריאות דאז, מרדכי גור ז"ל, הקים ועדת בדיקה פנימית בעניינה, שנקטה סחבת. בעקבות מקרה זה ומקרים אחרים הקשורים לחוות דעת מפוקפקות של ד"ר אבנון, הוא הודח מתפקידו כסגן הפסיכיאטר המחוזי, ולאחר מכן אף נשלל רשיונו.

מקרים אלו ורבים אחרים גרמו לשדולת חברי כנסת בראשות יאיר צבן לפעול לתיקון החוק לטיפול בחולי נפש, שאכן תוקן ב- 1991.

הנסיעה עברה בשקט מתוח. צוות האשפוז, כך התרשמתי, נוקט גישה שבה אתקל לא מעט במהלך הימים הקרובים. מחלת נפש, על פי גישה זו, היא עבירה שיש עימה קלון. ודינו של החולה כשל אנס קטינות, עד שלא הוכח אחרת. לאחר כרבע שעה עצרה המונית מול חדר המיון של בית החולים הממשלתי על שם יהודה אברבנאל.

מיד עם הגיעי הוצגה לי על ידי פקיד המיון סדרת שאלות, שעליהן בחרתי לענות רק במינימום הנדרש, במידה שלא תאלץ אותם להפעיל כוח. סירבתי לספר על מקורות ההכנסה שלי או לענות על שאלות אישיות אחרות. אחר כך החלה ההמתנה לשיחה עם הרופאה התורנית. קרוב לארבע שעות שהייתי בחדר מיון נעול, בלי שהוצע לי לשתות, ובלי שהוסבר לי מה עומד לקרות. בחדר שהו חולה נוסף, שהמתין לבדיקה, וכן פקידי המיון.

לבסוף הוכנסתי לחדר הרופאה. הרופאה הפסיכיאטרית התגלתה, כמה מרענן, כאישה נעימת סבר. היא הסבירה לי בנימוס מדוע הגעתי לבית החולים, והתנצלה על שבתחילת השיחה יהיה נוכח גם פקיד המיון – נוהל קבוע לבדיקות של מועמדים לא מוכרים. לא הסתרתי את מורת רוחי מהעובדה, שאני נדרש לענות על שאלות אישיות בנוכחותו.

עם זאת לאחר שהרופאה השתכנעה במהלך השיחה שאני לא הולך להפוך עליה את השולחן, ביקשה מהפקיד לצאת.

מיד בתחילת השיחה נתבקשתי לחתום על טופס אשפוז מרצון. זוהי טקטיקה שמטרתה לקצר את התהליך, אם אכן יוחלט על אשפוז. לא התנגדתי להצעתה. אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, למה לא להתארח במקום לכמה ימים כדי להכירו מבפנים. עיתונאים רבים ביקרו בבתי חולים לחולי נפש, חלקם אף לתקופות ארוכות, אך איש מהם לא אושפז, בלי שידעו על זהותו ועל מקצועו.

עם סיום השיחה הגיעה לחדר מיון אח צעיר. "שמי דודי", הוא אמר לי. "אנחנו הולכים למחלקה 5 ב'".

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן