מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה , דליה וירצברג-רופא , 22.06.2015, הארץ
השימוש באמצעי הכפייה, כגון בידוד וקשירה, במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים בישראל הוא מופרז לעתים קרובות ומפר את זכויות האדם של מתמודדי הנפש. כך, נפגעים גופם, נפשם, כבודם וחירותם. מה ניתן ללמוד מן הפיילוט במרכז לבריאות הנפש באר שבע
"ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת שרגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע פינותיה. הם השכיבו אותי וקשרו אותי 'על ארבע', נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה. התעוררתי. רגליי וזרועותיי היו כבולות למיטה כבסרט אימה מבעית. התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. קריאות שהפכו לזעקות מחרחרות. איש לא בא. והשעות נקפו. פחדתי שהם שכחו לרשום אצלם שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזאת. פחדתי שאמות שם כבול למיטה", כך כותב בספרו "על המסלול ממחלה להחלמה" צביאל רופא, בן זוגי, פעיל זכויות אדם ומייסד "התמודדות", העמותה הראשונה של מתמודדי נפש בישראל.
על אמצעי הכפייה במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים, כגון בידוד וקשירה, אשר שוללים את חירותם של מתמודדי הנפש, פוגעים בגופם, נפשם וכבודם – חל פיקוח מוגבל, והשימוש בהם אינו נעשה בהתאם לנהלים לעתים קרובות, ובלא מעט מקרים הוא אף מנוגד לחוק. כיום, בייחוד על רקע כניסתה של הרפורמה בבריאות הנפש ביולי הקרוב, יש לתת על כך את הדעת. לפי הדיווח האחרון בנושא ב"הארץ", רפורמה זו צפויה לגרום לגירעון של מאות מיליוני שקלים בבתי החולים הפסיכיאטריים, דבר שעלול להפוך את תנאי האשפוז במוסדות אלו לקשים עוד יותר.
לדברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של עמותת "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", "למיטב ידיעתנו אין נתונים מדויקים על היקף קשירות ובידודים בארץ, וידוע לנו שיש הבדלים מהותיים בגישות של בתי החולים, וזה כבר אומר דרשני. אנחנו יודעים שבמדינות אחרות משרדי הממשלה דורשים מבתי החולים דיווח בנושא – שעובר גם לציבור – ויש בכך כדי להפחית את ממדי הקשירה והבידוד. בארץ, למיטב ידיעתנו משרד הבריאות לא מפנה דרישה כזו לבתי החולים. חלק מהקריאה של עמותת בזכות ושל מתמודדי הנפש היא ליצור מנגנון דיווח שקוף וקבוע".
באוגוסט 1997 מתה רושל קלייבורן, נערה בת 16, בזמן שהיתה קשורה במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים לורן רידג' בסן אנטוניו טקסס. אירוע זה השפיע רבות על דעת הציבור ועל הממסד בארה"ב והוביל לחקירה יסודית ומקיפה של מקרי מוות ב-50 מדינות בשל שימוש באמצעי כפייה במחלקות פסיכיאטריות. ממצאי דו"ח החקירה ((Patient Freedom from Restraint Act of 1999 העלו כי בארה"ב מתרחשים מדי שנה 50 עד 150 מקרי מוות בשל אמצעי כפייה, כלומר כאחד עד שלושה מקרים מדי שבוע. פעילות התקשורת בנושא ודעת הקהל הובילו לשינויי חוק בפיקוח על שימוש באמצעים אלה והגבלתם. רשויות בריאות הנפש האמריקאיות חיברו מדריכים חדשים לכל בתי החולים הממומנים על ידי הממשל, ובהם הגדרות מדויקות של אמצעי הכפייה והסיבות המדויקות לשימוש בהם. מחקר שהתפרסם בכתב העת Psychiatric Services של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (APA) ב-2002 בעקבות יישום ההנחיות החדשות העלה כי השימוש באמצעים אלה ירד ב-50% ומשך הזמן שבו הם הופעלו ירד ב-40%, ללא עלייה ברמת התוקפנות של המאושפזים.
במחקרה מ-2010, במסגרת דוקטורט (The Use of Seclusion and Mechanical Restraint in Psychiatry A Persistent Challenge over Time), כותבת אליס קסקי-ולקמה מאוניברסיטת טמפרה בפינלנד, שסקרה ב-2008-2000 12 בתי חולים פסיכיאטריים בכמה ארצות באירופה ומחוצה לה (לפי ראיונות עם אנשי צוות ומטופלים), כי חקיקה לבדה לא תוכל לשנות את דפוסי השימוש באמצעי הכפייה. נראה כי מסורות השימוש בהם מושרשות עמוק בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובשיקול הדעת של הצוות הרפואי, ואלה לא תמיד נובעים מצורכי הביטחון של המאושפזים. לכאורה, השימוש באמצעי הכפייה נועד לרסן את אלימות המטופל, שמסכנת אותו ואת סובביו. אך למעשה, פעמים רבות מדובר בזריעת אימה והשלטת שקט ומשמעת, שמקלות את עבודת הצוות. הראיונות שערכה החוקרת עם מטופלים העלו את תחושותיהם הקשות מהשימוש באמצעי הכפייה, שבהם ראו בעיקר אמצעי ענישה על התנהגות חריגה או מעיקה.
מסקנותיה של קסקי-ולקמה היו כי יש להדק את הפיקוח על אמצעים אלו, אם זה במשך הפעלתם או בדיוק ההתוויות שלהן נועדו - כגון: אלימות המסכנת את המטופל וסובביו, סיכון עצמי גבוה, אובדנות ו/או פגיעה עצמית. בנוסף טענה קסקי-ולקמה שניתן ליישם שיטות פולשניות פחות ומשופרות, כגון טכניקות למשא ומתן עם המטופל וטכניקה בשם "הולדינג", שבה נאמרים למטופל משפטי הרגעה והוא מקבל חיבוק תומך ומרסן. מהמחקר של קסקי-ולקמה וממחקרים נוספים עולה כי השימוש באמצעי הכפייה הוביל ליחסים קשים בין המטופל לגורמי הטיפול, לציפיות נמוכות באשר ליעילות הטיפול, לסירוב נרחב יותר לטיפול ולנשירה מהמשכו.
במערך בריאות הנפש בישראל יש נהלים כתובים לבידוד ולקשירה של משרד הבריאות. אך פעמים רבות, כפי שעולה בין השאר מעדויות של עשרות מטופלים בדפי פייסבוק ומתיעודים של עמותות לבריאות הנפש, וגם מניסיון אישי, נהלים אלה אינם מתקיימים בפועל. למשל, בדרך כלל לא מתקיים התנאי המינימלי שחדר בידוד יהיה כזה שיאפשר קשר עין עם תחנת אחות, או כזה שיש בו מערכת אינטרקום דו-כיווני פתוחה. כמו כן רבים המקרים שבהם לא מתקיים התנאי שחולה בבידוד ייבדק אחת לשעה על ידי אח/ות ממונה, ואחת לחצי שעה במצב של קשירה. כמו כן קורה לא פעם שלא מתקיים התנאי שחולה ייקשר לארבע שעות בלבד ולאחר מכן ייבדק על ידי רופא, שיחליט אם פרק הזמן הזה יוארך. ולא פחות חמור: לפי עמותת בזכות, במסגרות פסיכיאטריות מסוימות טופסי הקשירה חתומים מראש בידי רופא לפרקי זמן ארוכים מאוד.
לדברי פרימור, "חלק גדול מהבעיה הוא שניסוח החוק בנושא עמום ומעורפל. הוא קובע לכאורה תנאים לקשירה, אך מאפשר קשירה 'לצורך הטיפול הרפואי' 'או 'כדי למנוע סכנה' וכך מאפשר שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל לצוות. כמעט כל דבר שנעשה בין כותלי בית החולים יכול להיחשב קשור למתן טיפול, וכל עוד אין הגדרה לגבי חומרת הסכנה, הרבה מאוד סיטואציות יכולות להיחשב ל'מסוכנות'. בעיה נוספת היא שניתן להאריך את הקשירה ללא הגבלה. אנשים דיווחו לנו כי נאלצו לעשות צרכים על עצמם במהלכה. יש לציין כי ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובע כי יש להגביל את הקשירה לפרקי זמן קצרים הרבה יותר מארבע שעות".
עוד היא מוסיפה כי "מגיעות אלינו פניות רבות של מתמודדי נפש לגבי קשירות תכופות שלעתים נמשכות ימים שלמים. הסיבות להן הן מגוונות – למשל ענישה, הרתעה או עיצוב התנהגות. לדוגמה, הגיע אלינו מקרה של אדם שנקשר כי קילל את הצוות ללא הפסק, או אדם שנקשר בשל אובססיה להדלקת וכיבוי אורות. ניתן היה לצפות שצעד כה קיצוני וחריף, שמפר זכויות אדם בסיסיות, היה ננקט רק במצבים נדירים וחריגים, למשל סכנה חמורה ואקוטית שלא ניתן למנוע אחרת. צריך לזכור שמדובר בקשירה למיטה, בארבע הגפיים, בחדר סגור ומבודד, חסר כל גירויים. הבידוד גם הוא נעשה בחדר קטן חסר גירויים וגם הוא שולל חירות, אך הוא בכל זאת נחשב לחלופה הומנית יותר".
ייתכן כי ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30. גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ 650-בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר - נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה. זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בימים אלה עורכים באגף בריאות הנפש רביזיה ועדכון של נהלים, בין היתר נוהל "ההגבלה הפיזית של מטופל", והנהלים הקיימים נבחנים. נושא הבידוד והקשירה מוסדרים בחוק לטיפול בחולי נפש (1991) ובתקנות טיפול בחולי נפש (1992) אשר בהם מפורטים התנאים והקריטריונים. זו שיטה טיפולית בהוראה רפואית שמשתמשים בה כ'מוצא אחרון', כאשר יש סכנה מידית למטופל או לסובביו כתוצאה ממצבו הנפשי. בנוסף, כל מי שמרגיש נפגע מוזמן לפנות למשרד לבירור".
דליה וירצברג-רופא היא דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, מתמודדת נפש ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש
השימוש באמצעי הכפייה, כגון בידוד וקשירה, במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים בישראל הוא מופרז לעתים קרובות ומפר את זכויות האדם של מתמודדי הנפש. כך, נפגעים גופם, נפשם, כבודם וחירותם. מה ניתן ללמוד מן הפיילוט במרכז לבריאות הנפש באר שבע
"ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת שרגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע פינותיה. הם השכיבו אותי וקשרו אותי 'על ארבע', נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה. התעוררתי. רגליי וזרועותיי היו כבולות למיטה כבסרט אימה מבעית. התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. קריאות שהפכו לזעקות מחרחרות. איש לא בא. והשעות נקפו. פחדתי שהם שכחו לרשום אצלם שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזאת. פחדתי שאמות שם כבול למיטה", כך כותב בספרו "על המסלול ממחלה להחלמה" צביאל רופא, בן זוגי, פעיל זכויות אדם ומייסד "התמודדות", העמותה הראשונה של מתמודדי נפש בישראל.
על אמצעי הכפייה במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים, כגון בידוד וקשירה, אשר שוללים את חירותם של מתמודדי הנפש, פוגעים בגופם, נפשם וכבודם – חל פיקוח מוגבל, והשימוש בהם אינו נעשה בהתאם לנהלים לעתים קרובות, ובלא מעט מקרים הוא אף מנוגד לחוק. כיום, בייחוד על רקע כניסתה של הרפורמה בבריאות הנפש ביולי הקרוב, יש לתת על כך את הדעת. לפי הדיווח האחרון בנושא ב"הארץ", רפורמה זו צפויה לגרום לגירעון של מאות מיליוני שקלים בבתי החולים הפסיכיאטריים, דבר שעלול להפוך את תנאי האשפוז במוסדות אלו לקשים עוד יותר.
לדברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של עמותת "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", "למיטב ידיעתנו אין נתונים מדויקים על היקף קשירות ובידודים בארץ, וידוע לנו שיש הבדלים מהותיים בגישות של בתי החולים, וזה כבר אומר דרשני. אנחנו יודעים שבמדינות אחרות משרדי הממשלה דורשים מבתי החולים דיווח בנושא – שעובר גם לציבור – ויש בכך כדי להפחית את ממדי הקשירה והבידוד. בארץ, למיטב ידיעתנו משרד הבריאות לא מפנה דרישה כזו לבתי החולים. חלק מהקריאה של עמותת בזכות ושל מתמודדי הנפש היא ליצור מנגנון דיווח שקוף וקבוע".
באוגוסט 1997 מתה רושל קלייבורן, נערה בת 16, בזמן שהיתה קשורה במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים לורן רידג' בסן אנטוניו טקסס. אירוע זה השפיע רבות על דעת הציבור ועל הממסד בארה"ב והוביל לחקירה יסודית ומקיפה של מקרי מוות ב-50 מדינות בשל שימוש באמצעי כפייה במחלקות פסיכיאטריות. ממצאי דו"ח החקירה ((Patient Freedom from Restraint Act of 1999 העלו כי בארה"ב מתרחשים מדי שנה 50 עד 150 מקרי מוות בשל אמצעי כפייה, כלומר כאחד עד שלושה מקרים מדי שבוע. פעילות התקשורת בנושא ודעת הקהל הובילו לשינויי חוק בפיקוח על שימוש באמצעים אלה והגבלתם. רשויות בריאות הנפש האמריקאיות חיברו מדריכים חדשים לכל בתי החולים הממומנים על ידי הממשל, ובהם הגדרות מדויקות של אמצעי הכפייה והסיבות המדויקות לשימוש בהם. מחקר שהתפרסם בכתב העת Psychiatric Services של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (APA) ב-2002 בעקבות יישום ההנחיות החדשות העלה כי השימוש באמצעים אלה ירד ב-50% ומשך הזמן שבו הם הופעלו ירד ב-40%, ללא עלייה ברמת התוקפנות של המאושפזים.
במחקרה מ-2010, במסגרת דוקטורט (The Use of Seclusion and Mechanical Restraint in Psychiatry A Persistent Challenge over Time), כותבת אליס קסקי-ולקמה מאוניברסיטת טמפרה בפינלנד, שסקרה ב-2008-2000 12 בתי חולים פסיכיאטריים בכמה ארצות באירופה ומחוצה לה (לפי ראיונות עם אנשי צוות ומטופלים), כי חקיקה לבדה לא תוכל לשנות את דפוסי השימוש באמצעי הכפייה. נראה כי מסורות השימוש בהם מושרשות עמוק בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובשיקול הדעת של הצוות הרפואי, ואלה לא תמיד נובעים מצורכי הביטחון של המאושפזים. לכאורה, השימוש באמצעי הכפייה נועד לרסן את אלימות המטופל, שמסכנת אותו ואת סובביו. אך למעשה, פעמים רבות מדובר בזריעת אימה והשלטת שקט ומשמעת, שמקלות את עבודת הצוות. הראיונות שערכה החוקרת עם מטופלים העלו את תחושותיהם הקשות מהשימוש באמצעי הכפייה, שבהם ראו בעיקר אמצעי ענישה על התנהגות חריגה או מעיקה.
מסקנותיה של קסקי-ולקמה היו כי יש להדק את הפיקוח על אמצעים אלו, אם זה במשך הפעלתם או בדיוק ההתוויות שלהן נועדו - כגון: אלימות המסכנת את המטופל וסובביו, סיכון עצמי גבוה, אובדנות ו/או פגיעה עצמית. בנוסף טענה קסקי-ולקמה שניתן ליישם שיטות פולשניות פחות ומשופרות, כגון טכניקות למשא ומתן עם המטופל וטכניקה בשם "הולדינג", שבה נאמרים למטופל משפטי הרגעה והוא מקבל חיבוק תומך ומרסן. מהמחקר של קסקי-ולקמה וממחקרים נוספים עולה כי השימוש באמצעי הכפייה הוביל ליחסים קשים בין המטופל לגורמי הטיפול, לציפיות נמוכות באשר ליעילות הטיפול, לסירוב נרחב יותר לטיפול ולנשירה מהמשכו.
במערך בריאות הנפש בישראל יש נהלים כתובים לבידוד ולקשירה של משרד הבריאות. אך פעמים רבות, כפי שעולה בין השאר מעדויות של עשרות מטופלים בדפי פייסבוק ומתיעודים של עמותות לבריאות הנפש, וגם מניסיון אישי, נהלים אלה אינם מתקיימים בפועל. למשל, בדרך כלל לא מתקיים התנאי המינימלי שחדר בידוד יהיה כזה שיאפשר קשר עין עם תחנת אחות, או כזה שיש בו מערכת אינטרקום דו-כיווני פתוחה. כמו כן רבים המקרים שבהם לא מתקיים התנאי שחולה בבידוד ייבדק אחת לשעה על ידי אח/ות ממונה, ואחת לחצי שעה במצב של קשירה. כמו כן קורה לא פעם שלא מתקיים התנאי שחולה ייקשר לארבע שעות בלבד ולאחר מכן ייבדק על ידי רופא, שיחליט אם פרק הזמן הזה יוארך. ולא פחות חמור: לפי עמותת בזכות, במסגרות פסיכיאטריות מסוימות טופסי הקשירה חתומים מראש בידי רופא לפרקי זמן ארוכים מאוד.
לדברי פרימור, "חלק גדול מהבעיה הוא שניסוח החוק בנושא עמום ומעורפל. הוא קובע לכאורה תנאים לקשירה, אך מאפשר קשירה 'לצורך הטיפול הרפואי' 'או 'כדי למנוע סכנה' וכך מאפשר שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל לצוות. כמעט כל דבר שנעשה בין כותלי בית החולים יכול להיחשב קשור למתן טיפול, וכל עוד אין הגדרה לגבי חומרת הסכנה, הרבה מאוד סיטואציות יכולות להיחשב ל'מסוכנות'. בעיה נוספת היא שניתן להאריך את הקשירה ללא הגבלה. אנשים דיווחו לנו כי נאלצו לעשות צרכים על עצמם במהלכה. יש לציין כי ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובע כי יש להגביל את הקשירה לפרקי זמן קצרים הרבה יותר מארבע שעות".
עוד היא מוסיפה כי "מגיעות אלינו פניות רבות של מתמודדי נפש לגבי קשירות תכופות שלעתים נמשכות ימים שלמים. הסיבות להן הן מגוונות – למשל ענישה, הרתעה או עיצוב התנהגות. לדוגמה, הגיע אלינו מקרה של אדם שנקשר כי קילל את הצוות ללא הפסק, או אדם שנקשר בשל אובססיה להדלקת וכיבוי אורות. ניתן היה לצפות שצעד כה קיצוני וחריף, שמפר זכויות אדם בסיסיות, היה ננקט רק במצבים נדירים וחריגים, למשל סכנה חמורה ואקוטית שלא ניתן למנוע אחרת. צריך לזכור שמדובר בקשירה למיטה, בארבע הגפיים, בחדר סגור ומבודד, חסר כל גירויים. הבידוד גם הוא נעשה בחדר קטן חסר גירויים וגם הוא שולל חירות, אך הוא בכל זאת נחשב לחלופה הומנית יותר".
ייתכן כי ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30. גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ 650-בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר - נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה. זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בימים אלה עורכים באגף בריאות הנפש רביזיה ועדכון של נהלים, בין היתר נוהל "ההגבלה הפיזית של מטופל", והנהלים הקיימים נבחנים. נושא הבידוד והקשירה מוסדרים בחוק לטיפול בחולי נפש (1991) ובתקנות טיפול בחולי נפש (1992) אשר בהם מפורטים התנאים והקריטריונים. זו שיטה טיפולית בהוראה רפואית שמשתמשים בה כ'מוצא אחרון', כאשר יש סכנה מידית למטופל או לסובביו כתוצאה ממצבו הנפשי. בנוסף, כל מי שמרגיש נפגע מוזמן לפנות למשרד לבירור".
דליה וירצברג-רופא היא דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, מתמודדת נפש ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה