ממכר ומזיק: היד הקלה על כדורי שינה למבוגרים , יפה שיר-רז , ynet , מאי 2010
וָאבֶּן, ואליום, קלונקס - רופאים רבים רושמים למטופליהם המבוגרים תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים באופן שגרתי ולטווח ארוך - אך לתרופות האלה תופעות לוואי, וההסתגלות אליהן מאלצת להעלות את המינון. מומחה ל"זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות": "רופאים רבים מתחילים הטיפול - מעטים מפסיקים אותו"
להורדת המאמר בקובץ pdf הקלק כאן
במשך יותר מ20- שנה אמא שלי נטלה ואליום. רופא המשפחה רשם לה את התרופה כשהתלוננה על בעיות שינה ועל אי-שקט. רשם, ושכח להפסיק. כשהייתה שוכחת לקחת את התרופה בזמן, הייתה נעשית חסרת מנוחה וסבלה מדפיקות לב מואצות ומרעד בידיים. למרות זאת, כשביקשנו ממנה לנסות להפסיק, היא טענה שאינה מסוגלת ושהתסמינים אינם נובעים מהתרופה. "הכדור עוזר לי להירגע ולישון," היא נהגה להסביר.
לפני כשנה, בגיל ,73 היא אושפזה בבית חולים בעקבות סיבוך של שפעת, שהידרדר והוביל לאי-ספיקת כליות חמורה. במשך שבועיים היא הייתה במצב קשה, נעה בין חיים למוות. היא עברה דיאליזה, והרופאים אמרו לנו שאם תשרוד - תזדקק ככל הנראה לטיפולי דיאליזה גם בהמשך. בניגוד לכל הסיכויים, היא התאוששה והחלימה לחלוטין. התקופה הזו הייתה נוראה לכולנו, אבל תופעת לוואי חיובית אחת בכל זאת הייתה לה - אמי נגמלה מהוואליום.
לא בדיוק ברור איך זה קרה. אולי תרמה לכך הדיאליזה ש"ניקתה" את גופה מהחומר, אולי היו אלה הימים שבהם שכבה מחוסרת הכרה ולא קיבלה את התרופה. ואולי הכל יחד. כך או כך, כשהשתחררה מבית החולים הסבירה לה הנפרולוגית שעליה להפסיק לקחת חלק גדול מהתרופות שקיבלה קודם, לפחות למשך תקופה מסוימת, כדי להגן על הכליות. בין התרופות האלה היה גם הוואליום. גם כשהחלימה לחלוטין וכליותיה שבו לתפקד באופן תקין, היא לא חזרה לקחת את התרופה. "אני לא מרגישה שאני צריכה אותה יותר," היא אומרת.
שכיחות גבוהה של שימוש
לפני כמה חודשים, קצת אחרי שאמי החלימה, ניהלתי שיחה עם פרופ' שאול שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי ומחלקת יום פסיכיאטרית במרכז הרפואי תל-אביב. השיחה התגלגלה לנושא הבנזודיאזפינים - המשפחה שאליה משתייכים הוואליום ובני דודים מוכרים נוספים שלו, כגון קלונקס, לוריוון, נומבון, בונדורמין, זאנקס (קסנקס) ועוד. "רופאי משפחה ורופאים מקצועיים אחרים, כגון גינקולוגים, אורתופדים ורבים אחרים, רושמים בנזודיאזפינים בהיקפים חסרי תקדים, שאי אפשר להעלותם על הדעת בכלל," הוא סיפר לי. "התופעה החמורה הזו נפוצה במיוחד בקרב קשישים, ועוד יותר בקרב קשישות."
"למה דווקא קשישים"? שאלתי".משום שהתרופות האלה נחשבות ליעילות מאוד בהרגעה ובהשראת שינה," הוא השיב. "קשישים רבים סובלים מהפרעות שינה, וגם מתסמונות חרדה ומדאגות שנובעות במקרים רבים ממחלות ומתחושות בדידות. בקרב קשישות התופעה שכיחה במיוחד, שכן חרדה ודיכאון שכיחים יותר בקרב נשים. למעשה, השימוש בבנזודיאזפינים להרגעה ונגד חרדה נפוץ פי שניים ואולי אפילו פי שלושה בנשים מאשר בגברים."
בירור קצר בקרב חוג המכרות של אמי ובקרב הורי חברים ומכרים העלה שאמי בהחלט לא לבד בעניין. כמעט כל מי ששאלתי סיפר שהוא מקבל לפחות תרופה אחת ממשפחת הבנזודיאזפינים, וחלק מהאנשים קיבלו גם שתי תרופות.
התמכרות או תלות בתרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים בקרב קשישים היא תופעה שכיחה מאוד בעולם המערבי, שמתועדת בספרות הרפואית. על פי נתוני מחקרים, 30%-20% מבני ה65- ומעלה משתמשים בתרופות האלה לטווח הארוך, ושכיחות השימוש הולכת ועולה עם הגיל. כך, לדוגמה, מצא מחקר שפורסם בכתב העת הרפואי 'of Clinical Pharmacology European Journal' כי שכיחות השימוש בתרופה בקרב בני 65 ומעלה היא ,31.9% ומחקר אחר, שנערך בצרפת בקרב בני ,70-60 מצא שכיחות של .23% חוקרים אחרים טוענים כי התופעה שכיחה אפילו יותר, ושההסתמכות של המחקרים האלה על ראיונות עם מטופלים ועל דיווח עצמי שלהם מגבילה את היכולת לזהות את שיעורי התלות האמיתיים.
למרבה הצער, ישראל אינה יוצאת דופן בעניין הזה. אמנם לא קיימים נתונים מדויקים על שכיחות השימוש בתרופות האלה, אך מומחים רבים, בהם פסיכיאטרים, גריאטרים ופרמקולוגים, טוענים שמדובר בתופעה רחבה. אולם למרות השכיחות הגבוהה של התופעה, בעוד שרישום-יתר של תרופות מעוררות, כמו ריטלין לילדים ובני נוער, נמצא במרכז תשומת הלב הציבורית - על שימוש-יתר בבנזודיאזפינים בקרב מבוגרים וקשישים אף אחד כמעט אינו מדבר.
יד קלה על המרשם
מאז הוצגו לראשונה ב,1961- הפכו הבנזודיאזפינים לתרופות הנרשמות בשכיחות הגבוהה ביותר להפרעות חרדה ושינה, והן משמשות גם לטיפול במגוון תסמינים פסיכולוגיים לא ספציפיים, כגון דיכאון ודאגות ברמות שונות, וכן בבעיות פיזיות, בהן הקלת התקפים אפילפטיים והרגעת חולים לפני ניתוחים ופעולות פולשניות. התרופות מהקבוצה הזאת מגבירות את פעילותו של המתווך העצבי ,GABA שגורם לעיכוב מעבר אותות עצביים בין תאי העצב במוח, ובכך הן מונעות פעילות-יתר במוח הגורמת לחרדה ומסייעות להרגעה.
במקור פותחו הבנזודיאזפינים כמענה לתרופות נוגדות חרדה מקבוצה אחרת - ?ר?יט?רטים - שהיו עד אז בשימוש נפוץ, אך התגלו כמסוכנות ורבים השתמשו בהן כדי להתאבד בעזרתן, כולל המתאבדת המפורסמת ביותר מרילין מונרו. "למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה תעשיית התרופות פיתחה תכשיר עם תכנון מובנה מראש לטיפול בבעיה, וה'מפרט הטכני' של התכשיר הבטיח יעילות ובטיחות גבוהות," אומר פרופ' שרייבר.
"ואכן, התרופות האלה הוכחו כיעילות ובטוחות מאוד בשימוש לטווח קצר, ובתוך זמן קצר הפכו לטרנד, והרופאים החלו לרשום אותן במגוון התוויות. אולם בלהט ההתלהבות נשכחה כנראה העובדה שהבנזודיאזפינים מיועדים לשימוש לטווח קצר, ורוב הרופאים רושמים אותן למטופליהם למשך שנים, ואפילו עשרות שנים. איני מכיר הרבה רופאים שאומרים למטופל שלהם: 'אני רושם לך ואליום או ואבן לעשרה ימים כדי לטפל בבעיה שלך, אבל דע לך שמדובר בתרופה ממכרת ואסור להמשיך לקחת אותה מעבר לתקופה הזו.' הרבה מאוד רופאים מתחילים טיפול בתרופות האלה, אבל רק מעטים מפסיקים אותו."
הבנזודיאזפינים מוגדרים כסמים פסיכוטרופיים - כאלה המשפיעים על מצב הרוח. ככאלה, הם אינם חלק מפקודת הסמים המסוכנים. עם זאת, חלות עליהם מגבלות מיוחדות, כמו למשל הגבלת משך הטיפול וחובת תיעוד המרשמים בבתי המרקחת לביקורת משרד הבריאות. בעלון התרופה נכתב במפורש כי שימוש ממושך בתרופה עלול לגרום להתפתחות "תופעה קשה של תלות, שבה יקשה על החולה להפסיק ליטול את התרופה," ולעיתים לגרום לשינויים בדפוסי התנהגות ולמחשבות טורדניות. כמו כן, נרשם כי הפסקת טיפול בלתי מבוקרת עלולה להיות מלווה בתופעות גמילה שונות, כגון מתח, עצבנות, בלבול, רעד, נדודי שינה, כאבי בטן, הקאות, בחילות, זיעה ועוויתות.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה במדינות מערביות, כגון ארה"ב, אנגליה ואוסטרליה, פירסמו רשויות הבריאות הנחיות מפורשות לרופאים כיצד ולמשך איזו תקופה לרשום את התרופות ממשפחה זו. במשרד הבריאות הישראלי, לעומת זאת, לא מצאו משום מה לנכון לפרסם הנחיות כאלה. "בישראל לא יצאו הנחיות מיוחדות," אומרת דוברת המשרד, עינב שימרון-גרינבוים".עם זאת, עצם העובדה שהתכשיר כלול ברשימת התכשירים הפסיכוטרופיים מחייב את הרופאים להוסיף פרטים רבים על החולה שאינם נדרשים במרשם רגיל, ובכלל זה גיל, תעודת זהות, כתובת. צורך זה מהווה תזכורת לזהירות היתרה שיש לנקוט כאשר רושמים לחולה תרופה מסוג זה."
לא כל המומחים מסכימים ש"התמכרות" היא המושג הנכון להשתמש בו ביחס לבנזודיאזפינים. "איננו אוהבים להשתמש כיום במילה 'התמכרות,' אבל שימוש ארוך טווח בתרופות האלה עלול לגרום לשתי השפעות חמורות," אומר ד"ר דרווין טליאס, מנהל המחלקה הארצית לטיפול בתחלואה כפולה במרכז לבריאות הנפש באר-שבע. "האחת היא פיתוח תלות בתרופה, שמתבטאת בכך שהאדם אינו מסוגל להפסיק להשתמש בה, וכשהוא מנסה להפסיק הוא יסבול מתסמונת גמילה, שיכולה להתבטא בהפרעות בהכרה, בהתכווצויות, ברעד בידיים וברגליים, בהזעה, בחרדות, בחום גבוה, בחוסר תיאבון, בהפרעות שינה ועוד. ההשפעה השנייה היא פיתוח סבילות לתרופה, כאשר השפעתה פוחתת עם הזמן, ולכן המשתמש נאלץ להגדיל את המינון כדי לקבל את ההשפעה הרצויה."
פרופ' שרייבר, לעומתו, טוען בתוקף שמדובר בהתמכרות".הבעיה מתחילה בהסתגלות, אבל מגיעה בשלב מסוים להתמכרות, וכשמפסיקים את התרופה ישנם תסמיני גמילה פיזיים קשים. נכון שהתסמינים שונים מאלה שמופיעים בגמילה מסמים אופיאטיים, אבל מדובר בתסמיני גמילה לכל דבר. בתסמינים האלה אנחנו נתקלים מדי יום בבית החולים, כאשר קשישים שמאושפזים בגלל מחלה כלשהי מפתחים לפתע תופעות של אי-שקט, בלבול וחרדה. כשהרופאים במחלקה מזמינים אותנו לבדוק אותם, מתברר שמדובר בתסמיני גמילה, שנובעים מכך שהפסיקו להם בבת אחת את התרופה מקבוצת הבנזודיאזפינים שלקחו, משום שמי שליווה אותם לא ידע לספר שהם נוטלים את התרופה."
קשישים מושפעים יותר
בין אם בוחרים לכנות את התופעה 'התמכרות' או 'תלות,' בדבר אחד אין ספק - הסכנות שלה גדולות במיוחד כשמדובר בקשישים. היא גם מתרחשת מהר יותר אצלם לעומת אצל אנשים צעירים יותר. הסיבה לכך נעוצה בשינויים קשורי גיל, המתרחשים בקולטנים במערכת העצבים המרכזית. ככל הנראה, באנשים מבוגרים הקולטנים לבנזודיאזפינים במוח הופכים רגישים יותר וגורמים לתגובות מוגברות.
"השפעות הבנזודיאזפינים הינן תלויות מינון," מסביר ד"ר דורון גרפינקל, מנהל המחלקה הגריאטרית- פליאטיבית במרכז הגריאטרי שהם בפרדס-חנה. "במינון נמוך התרופות האלה פועלות כנוגדות חרדה, במינון מעט יותר גבוה הן גורמות גם להרפיית שרירים, ובמינון גבוה עוד יותר הן משרות שינה. כשמעלים עוד יותר את המינון, הן גורמות לשינה עמוקה, ובכמויות גדולות מאוד עלולות אף לגרום לתרדמת.
"אצל אנשים קשישים כל ההשפעות האלה מוגברות. אם ניתן לקשיש את אותו מינון שאצל אדם צעיר פועל כנוגד חרדה, הוא יגרום לו לשינה. מינון שבאדם צעיר משרה שינה, בקשיש כבר יכול לגרום לשינה עמוקה, ואפילו עמוקה מאוד וממושכת. הבעייתיים ביותר הם הבנזודיאזפינים שפועלים לטווח ארוך, כמו הוואליום והוואבן. לעומת זאת, בנזודיאזפינים כמו בונדורמין וזאנקס, שהם בעלי 'זמן מחצית חיים' קצר יותר (הזמן שלוקח לתרופה לרדת למחצית מהריכוז שלה בדם) ומסולקים מהר יותר מהדם, הינם פחות בעייתיים. אבל גם התרופות האלה משפיעות לטווח ארוך יותר אצל קשישים. אותה תרופה שבאדם צעיר פעילה ארבע-חמש שעות במשך הלילה, ממשיכה אצל אדם קשיש להשפיע גם במשך היום."
מה שעוד מגביר את הסיכון לתופעות לוואי הוא השימוש הסימולטני של רבים מהקשישים בתרופות מרובות, ובעיקר בכמה בנזודיאזפינים. "במקרים רבים אני נתקל במרפאה או בבית בקשישים שמקבלים אפילו מספר סוגים של בנזודיאזפינים - דבר שאין בו שום היגיון והוא מסוכן מאוד," מספר ד"ר גרפינקל. "באחד המקרים שאלתי מטופל קשיש שהגיע אליי עם בתו אם הוא לוקח תרופות הרגעה או שינה. 'אני לא לוקח כדורי הרגעה, רק בונדורמין,' הוא השיב. 'רגע, אבא, ומה עם הוואבן'? שאלה הבת. 'אה,' הוא אמר, 'את זה אני לוקח רק כשאני לא רגוע, לעיתים גם ביום."'
ד"ר גרפינקל פיתח שיטה חדשה לצמצום עומס התרופות מסוגים שונים שמקבלים רוב הקשישים, כמות שלדבריו מגיעה בממוצע לשבע-שמונה תרופות, ולעיתים גם לכמות כפולה ויותר מכך. במחקר שערך על יעילות שיטתו בקרב כמה עשרות קשישים בקהילה הוא קיצץ משמעותית את מספר התרופות שקיבלו, תוך השגחה רפואית קפדנית - קיצוץ שעבר ללא כל תופעות לוואי משמעותיות, כאשר רוב הקשישים אף דיווחו על שיפור כוללני במצב הבריאות. "התברר שיותר ממחצית מהמטופלים נטלו תרופה כלשהי ממשפחת הבנזודיאזפינים, ו19%- מהם לקחו אפילו שתי תרופות," הוא מספר.
שלל תופעות לוואי
מדוע בעצם שימוש ממושך בבנזודיאזפינים מסוכן לאנשים מבוגרים? תופעת הלוואי המוכרת החמורה ביותר בקשישים היא פגיעה פסיכו-מוטורית, שמגבירה
משמעותית את הסיכון לתאונות, לנפילות ולשברים בצוואר הירך. אפילו סדרת בית החולים הפופולרית 'אי-אר' הקדישה פרק לסיכון הזה. באחד הפרקים אושפזה בחדר המיון קשישה בת 80 שנפלה ושברה את צוואר הירך. במהלך הבדיקה התברר לרופאה שטיפלה בה כי הסיבה לנפילה הייתה טשטוש שנבע מנטילת ואליום, תרופה שהאישה נטלה באופן קבוע במשך שנים.
הסיכון לתאונות ולנפילות אינו מפתיע לאור העובדה שההשפעות המרדימות והמטשטשות של הבנזודיאזפינים נמשכות אצל אנשים מבוגרים שעות ארוכות".בנוסף, הרבה פעמים אנשים לוקחים את התרופות האלה בצורה לא נכונה," מסביר ד"ר גרפינקל. "במקום לקחת אותן בערב לפני השינה, הם לוקחים אותן באמצע הלילה, כשהם שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם. כתוצאה מכך, בבוקר הם ממשיכים להיות רדומים ומטושטשים, והסיכון לנפילות, לתאונות דרכים או לתאונות בבית גדל." לא מעט עבודות מחקר מצביעות על הקשר בין השימוש בבנזודיאזפינים לבין שברים בפרק צוואר הירך בקשישים. כך, לדוגמה, מחקר שפורסם ב2006- בכתב העת 'Aging Drugs and' מצא שמחצית מהמאושפזים בבתי חולים בגילים 80-70 בגלל שבר בצוואר הירך נטלו תרופה כלשהי מקבוצת הבנזודיאזפינים.
"בגיל מבוגר נפילה ושבר בצוואר הירך מסוכנים הרבה יותר מיתר לחץ דם, מסוכרת או מעודף כולסטרול," אומר ד"ר גרפינקל. "מעבר לעובדה ששברים בצוואר הירך קשורים לתחלואה ולתמותה, שבר כזה עלול לשנות משמעותית את איכות החיים. אנשים שהיו קודם לכן עצמאיים ותיפקדו היטב הופכים בעקבות השבר הזה לחולים כרוניים, שנזקקים לכיסא גלגלים או לאמצעי עזר אחרים, ולמעשה רק כשליש מהם חוזרים לתפקד בצורה טובה. לכן השאלה שאני מפנה למטופלים שלי היא: האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון של נפילות ושברים ושל פגיעה קשה באיכות החיים רק כדי להמשיך ליטול את התרופה"?
תופעת לוואי נוספת הכרוכה בשימוש ארוך טווח בתרופות האלה היא פגיעה קוגניטיבית ואינטלקטואלית. על פי מאמר שפורסם ב2004- בכתב העת של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, הפגיעות האלה כוללות פגיעה בזיכרון לטווח קצר ושכחנות מוגברת - תסמינים המאפיינים את השלבים הראשונים של דמנציה. עם זאת, לדברי מחברי המאמר, מטופלים קשישים שפיתחו פגיעה קוגניטיבית מראים שיפור בתפקוד עם הפסקת השימוש בתרופה. באשר לפגיעה האינטלקטואלית, כותבים המחברים",נראה כי היא מתפתחת כסיבוך מאוחר וערמומי של השימוש בבנזודיאזפינים."
אי-יעילות לטווח הארוך
עם תופעות לוואי ותסמינים כה בולטים, נשאלת השאלה - כיצד הרופאים אינם מבחינים בהם אצל המטופלים שלהם? "הבעיה העיקרית היא שלרופאים, ובעיקר לרופאי המשפחה, פשוט אין זמן," טוען פרופ' שרייבר. "כשבחדר ההמתנה מחכים 50 חולים ומקציבים לרופא עשר דקות לכל אחד מהם, שבמהלכן הוא צריך לשמוע את התלונות שלו, לפתוח ולעיין בתיקו, ותוך כדי כך גם לחתום על מרשם למטופל אחר בלי תור, מה הסיכוי שבדקות שנותרו הוא יוכל גם לאבחן שהמטופל מולו מכור לתרופה ולנסות לשכנע אותו להיגמל? הרבה יותר פשוט ומהיר לתת לו עוד מרשם."
מעבר לעומס העבודה של הרופאים, אחת הבעיות העיקריות היא שכל התסמינים הכרוכים בשימוש בבנזודיאזפינים מאפיינים גם הזדקנות נורמלית, כך שרופאים פעמים רבות פשוט אינם מפרשים אותם נכון. בעיה נוספת היא שהמטופלים עצמם אינם מודים שהם תלויים בתרופות האלה, פשוט משום שאינם מודעים לתלות הזו, כך שאי אפשר להסתמך על הדיווח העצמי שלהם.
אך תופעות הלוואי והסיכונים אינם הסיבה היחידה שבגללה טוענים כיום חוקרים ורופאים רבים שהגיע הזמן להפסיק לרשום לקשישים בנזודיאזפינים לתקופות ממושכות. טענה נוספת מנפצת את המיתוס שלפיו התרופות מהמשפחה הזאת עוזרות להתמודד עם בעיות השינה שמהן סובלים רבים מהקשישים - מיתוס שרוב המטופלים בתרופות האלה אוחזים בו באמונה שלמה.
"נתקלתי באנשים שהיו מוכנים להפסיק כל דבר, אבל כשזה הגיע לתרופה מקבוצת הבנזודיאזפינים, הם לא הסכימו בשום אופן וטענו שאינם מסוגלים לישון בלעדיה," מספר ד"ר גרפינקל. "אבל האמת היא שזו טעות. בעוד שבטיפול קצר מועד התרופות האלה אכן מסייעות להשראת שינה, בטווח הארוך הן אינן יעילות.
"שתי עבודות מחקר גדולות בדקו את איכות השינה של קשישים שקיבלו בנזודיאזפינים באמצעות שימוש באקטיגרף, מכשיר דמוי-צמיד שהנבדק עונד על היד ושעוקב אחר מהלך השינה שלו. המחקרים האלה הוכיחו שהתרופות לא שיפרו את איכות השינה של הקשישים. כשהחוקרים המשיכו ובדקו את איכות השינה אצל חלק מהקשישים שנגמלו מהן באופן מבוקר, התברר שהפסקתן לא החמירה את איכות השינה."
יתרה מכך, פרופ' שרייבר טוען שבשימוש ממושך הבנזודיאזפינים אפילו פוגעים באיכות השינה".כשאדם נוטל תרופה כזו כטיפול קצר מועד, היא יכולה לעזור לו לישון," הוא אומר. "כשהוא לוקח אותה לתקופה ממושכת, הוא ישן למרות התרופה ולא בזכותה, משום שהיעילות של הבנזודיאזפינים אינה אינסופית. עם הזמן, כשמתפתחת סבילות לתרופה, הכמות שקודם עזרה לישון כבר אינה מספיקה, כך שכדי להירדם צריך להגדיל את המינון עוד ועוד." ובכל זאת, אפשר להיגמל
האם אפשר בכלל לבצע תהליך גמילה באנשים קשישים? "זה לא פשוט," אומר פרופ' שרייבר. "בראש ובראשונה, המטופל עצמו חייב להיות מודע לבעיית ההתמכרות שלו ולהיות מוכן לעמוד בתהליך גמילה שאינו קל. שנית, הגמילה חייבת להיות הדרגתית ולהיעשות תחת השגחה. לכן חייבים להגביר את המודעות לבעיה בקרב הרופאים ולאפשר להם קצת יותר זמן כדי לטפל בחולים במקום לתת להם פתרונות ביניים של 'קח ולך."'
ד"ר גרפינקל מסכים שהגמילה חייבת להיות הדרגתית ותחת פיקוח רופא, אך אופטימי הרבה יותר באשר להצלחת התהליך. "במחקר האחרון שלי הצליחו להיגמל מבנזודיאזפינים 97% מהמשתתפים שנטלו את התרופות האלה, כולל אלה שנטלו שתי תרופות. תהליך הגמילה התבצע לאחר שיחת הסבר מפורטת, בשיתוף עם המשפחה ותוך מעקב קפדני. במטופלים שהבעיה העיקרית שלהם היא חוסר שינה אפשר לנסות להשתמש בתרופות מקבוצות אחרות, שאינן בנזודיאזפינים, כגון נוקטורנו או זודורם, אם כי גם לגביהן תוארו תופעות לוואי כגון סחרחורות, חוסר שיווי משקל, הפרעות בזיכרון ופגיעה קוגניטיבית. כמו כן, חשוב לזכור שגם את התרופות האלה צריך לקחת בערב לפני השינה, ולא במהלך הלילה, כדי למנוע ישנוניות במשך היום.
"אפשרות אחרת היא להשתמש בתרופות שמבוססות על מלטונין. התרופות האלה פועלות על ידי כך שהן מסדירות את השעון הביולוגי, והן מתאימות רק למי שחסר לו מלטונין, חומר המופרש באופן נורמלי מהמוח וכמותו יורדת לרוב עם הגיל. יש להן אמנם אפקט מרדים, אך לא באותה מידה כמו לתרופות השינה מקבוצת הבנזודיאזפינים. במחקרים קודמים שערכתי יחד עם פרופ' נאוה זיסאפל וד"ר משה לאודון מחברת 'נעורים פרמצבטיות,' מצאנו שמלטונין חסר בהרבה קשישים, וכשמוסיפים אותו הוא מסייע לשינה תקינה. הממצאים פורסמו ב1995- במאמר בכתב העת 'לאנצט.'
במחקר נוסף, שפורסם בכתב העת 'Archives of Internal Medicine' ב,1999- ניסינו לגמול קשישים מבנזודיאזפינים בעזרת מלטונין. בדקנו את הצלחת הגמילה בשתי קבוצות משתתפים שבהן התבקשו הקשישים לרדת בהדרגה במינון התרופות, כשבכל שבוע הפחתנו את המינון למחצית עד להפסקת התרופות. קבוצה אחת קיבלה במהלך הגמילה מלטונין, ואילו קבוצת הביקורת קיבלה תרופת אינבו. מצאנו שבקבוצה שקיבלה את המלטונין היה למטופלים הרבה יותר קל להיגמל מבנזודיאזפינים מאשר בקבוצת האינבו 80%) לעומת .(20% במעקב שערכנו שנתיים אחרי הפסקת הבנזודיאזפינים, 80% מהמטופלים לא חזרו לקחת אותן.
"השורה התחתונה היא שגמילה מבנזודיאזפינים בהחלט אפשרית, אבל כמובן המטופל עצמו חייב קודם כל לקבל הסבר ולהגיע להבנה שהתרופות האלה אינן רצויות. כדאי גם לגייס את תמיכת המשפחה וכמובן, תמיד לפנות לרופא המשפחה או למומחה בגריאטריה כדי לקבל ייעוץ."
למרות בקשות חוזרות ונשנות, סירבו קופות החולים מכבי, כללית ומאוחדת להעביר לידינו נתונים על אודות מספר המרשמים שהונפקו למבוגרים בני 65 ומעלה בשנת .2009 הקופה היחידה שהעבירה את הנתונים האלה הייתה קופת חולים לאומית, זאת אף שבהתאם לחוק חופש המידע אמורים הנתונים האלה להיות זמינים לציבור. יש לציין כי גם לאחר שהצענו למכבי ולכללית לשמור במערכת את הנתונים המדויקים של כל קופה ולפרסם אך ורק את סך הנתונים, במטרה לקבל תמונה כללית על המצב בישראל, עדיין התמידו הקופות בסירובן. קשה אפוא להימנע מהמסקנה המתבקשת שלקופות החולים יש כנראה מה להסתיר מהציבור.
נוגדי חרדה - בנזודיאזפינים - גיהנום ההתמכרות והגמילה
וָאבֶּן, ואליום, קלונקס - רופאים רבים רושמים למטופליהם המבוגרים תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים באופן שגרתי ולטווח ארוך - אך לתרופות האלה תופעות לוואי, וההסתגלות אליהן מאלצת להעלות את המינון. מומחה ל"זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות": "רופאים רבים מתחילים הטיפול - מעטים מפסיקים אותו"
להורדת המאמר בקובץ pdf הקלק כאן
במשך יותר מ20- שנה אמא שלי נטלה ואליום. רופא המשפחה רשם לה את התרופה כשהתלוננה על בעיות שינה ועל אי-שקט. רשם, ושכח להפסיק. כשהייתה שוכחת לקחת את התרופה בזמן, הייתה נעשית חסרת מנוחה וסבלה מדפיקות לב מואצות ומרעד בידיים. למרות זאת, כשביקשנו ממנה לנסות להפסיק, היא טענה שאינה מסוגלת ושהתסמינים אינם נובעים מהתרופה. "הכדור עוזר לי להירגע ולישון," היא נהגה להסביר.
לפני כשנה, בגיל ,73 היא אושפזה בבית חולים בעקבות סיבוך של שפעת, שהידרדר והוביל לאי-ספיקת כליות חמורה. במשך שבועיים היא הייתה במצב קשה, נעה בין חיים למוות. היא עברה דיאליזה, והרופאים אמרו לנו שאם תשרוד - תזדקק ככל הנראה לטיפולי דיאליזה גם בהמשך. בניגוד לכל הסיכויים, היא התאוששה והחלימה לחלוטין. התקופה הזו הייתה נוראה לכולנו, אבל תופעת לוואי חיובית אחת בכל זאת הייתה לה - אמי נגמלה מהוואליום.
לא בדיוק ברור איך זה קרה. אולי תרמה לכך הדיאליזה ש"ניקתה" את גופה מהחומר, אולי היו אלה הימים שבהם שכבה מחוסרת הכרה ולא קיבלה את התרופה. ואולי הכל יחד. כך או כך, כשהשתחררה מבית החולים הסבירה לה הנפרולוגית שעליה להפסיק לקחת חלק גדול מהתרופות שקיבלה קודם, לפחות למשך תקופה מסוימת, כדי להגן על הכליות. בין התרופות האלה היה גם הוואליום. גם כשהחלימה לחלוטין וכליותיה שבו לתפקד באופן תקין, היא לא חזרה לקחת את התרופה. "אני לא מרגישה שאני צריכה אותה יותר," היא אומרת.
שכיחות גבוהה של שימוש
לפני כמה חודשים, קצת אחרי שאמי החלימה, ניהלתי שיחה עם פרופ' שאול שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי ומחלקת יום פסיכיאטרית במרכז הרפואי תל-אביב. השיחה התגלגלה לנושא הבנזודיאזפינים - המשפחה שאליה משתייכים הוואליום ובני דודים מוכרים נוספים שלו, כגון קלונקס, לוריוון, נומבון, בונדורמין, זאנקס (קסנקס) ועוד. "רופאי משפחה ורופאים מקצועיים אחרים, כגון גינקולוגים, אורתופדים ורבים אחרים, רושמים בנזודיאזפינים בהיקפים חסרי תקדים, שאי אפשר להעלותם על הדעת בכלל," הוא סיפר לי. "התופעה החמורה הזו נפוצה במיוחד בקרב קשישים, ועוד יותר בקרב קשישות."
"למה דווקא קשישים"? שאלתי".משום שהתרופות האלה נחשבות ליעילות מאוד בהרגעה ובהשראת שינה," הוא השיב. "קשישים רבים סובלים מהפרעות שינה, וגם מתסמונות חרדה ומדאגות שנובעות במקרים רבים ממחלות ומתחושות בדידות. בקרב קשישות התופעה שכיחה במיוחד, שכן חרדה ודיכאון שכיחים יותר בקרב נשים. למעשה, השימוש בבנזודיאזפינים להרגעה ונגד חרדה נפוץ פי שניים ואולי אפילו פי שלושה בנשים מאשר בגברים."
בירור קצר בקרב חוג המכרות של אמי ובקרב הורי חברים ומכרים העלה שאמי בהחלט לא לבד בעניין. כמעט כל מי ששאלתי סיפר שהוא מקבל לפחות תרופה אחת ממשפחת הבנזודיאזפינים, וחלק מהאנשים קיבלו גם שתי תרופות.
התמכרות או תלות בתרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים בקרב קשישים היא תופעה שכיחה מאוד בעולם המערבי, שמתועדת בספרות הרפואית. על פי נתוני מחקרים, 30%-20% מבני ה65- ומעלה משתמשים בתרופות האלה לטווח הארוך, ושכיחות השימוש הולכת ועולה עם הגיל. כך, לדוגמה, מצא מחקר שפורסם בכתב העת הרפואי 'of Clinical Pharmacology European Journal' כי שכיחות השימוש בתרופה בקרב בני 65 ומעלה היא ,31.9% ומחקר אחר, שנערך בצרפת בקרב בני ,70-60 מצא שכיחות של .23% חוקרים אחרים טוענים כי התופעה שכיחה אפילו יותר, ושההסתמכות של המחקרים האלה על ראיונות עם מטופלים ועל דיווח עצמי שלהם מגבילה את היכולת לזהות את שיעורי התלות האמיתיים.
למרבה הצער, ישראל אינה יוצאת דופן בעניין הזה. אמנם לא קיימים נתונים מדויקים על שכיחות השימוש בתרופות האלה, אך מומחים רבים, בהם פסיכיאטרים, גריאטרים ופרמקולוגים, טוענים שמדובר בתופעה רחבה. אולם למרות השכיחות הגבוהה של התופעה, בעוד שרישום-יתר של תרופות מעוררות, כמו ריטלין לילדים ובני נוער, נמצא במרכז תשומת הלב הציבורית - על שימוש-יתר בבנזודיאזפינים בקרב מבוגרים וקשישים אף אחד כמעט אינו מדבר.
יד קלה על המרשם
מאז הוצגו לראשונה ב,1961- הפכו הבנזודיאזפינים לתרופות הנרשמות בשכיחות הגבוהה ביותר להפרעות חרדה ושינה, והן משמשות גם לטיפול במגוון תסמינים פסיכולוגיים לא ספציפיים, כגון דיכאון ודאגות ברמות שונות, וכן בבעיות פיזיות, בהן הקלת התקפים אפילפטיים והרגעת חולים לפני ניתוחים ופעולות פולשניות. התרופות מהקבוצה הזאת מגבירות את פעילותו של המתווך העצבי ,GABA שגורם לעיכוב מעבר אותות עצביים בין תאי העצב במוח, ובכך הן מונעות פעילות-יתר במוח הגורמת לחרדה ומסייעות להרגעה.
במקור פותחו הבנזודיאזפינים כמענה לתרופות נוגדות חרדה מקבוצה אחרת - ?ר?יט?רטים - שהיו עד אז בשימוש נפוץ, אך התגלו כמסוכנות ורבים השתמשו בהן כדי להתאבד בעזרתן, כולל המתאבדת המפורסמת ביותר מרילין מונרו. "למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה תעשיית התרופות פיתחה תכשיר עם תכנון מובנה מראש לטיפול בבעיה, וה'מפרט הטכני' של התכשיר הבטיח יעילות ובטיחות גבוהות," אומר פרופ' שרייבר.
"ואכן, התרופות האלה הוכחו כיעילות ובטוחות מאוד בשימוש לטווח קצר, ובתוך זמן קצר הפכו לטרנד, והרופאים החלו לרשום אותן במגוון התוויות. אולם בלהט ההתלהבות נשכחה כנראה העובדה שהבנזודיאזפינים מיועדים לשימוש לטווח קצר, ורוב הרופאים רושמים אותן למטופליהם למשך שנים, ואפילו עשרות שנים. איני מכיר הרבה רופאים שאומרים למטופל שלהם: 'אני רושם לך ואליום או ואבן לעשרה ימים כדי לטפל בבעיה שלך, אבל דע לך שמדובר בתרופה ממכרת ואסור להמשיך לקחת אותה מעבר לתקופה הזו.' הרבה מאוד רופאים מתחילים טיפול בתרופות האלה, אבל רק מעטים מפסיקים אותו."
הבנזודיאזפינים מוגדרים כסמים פסיכוטרופיים - כאלה המשפיעים על מצב הרוח. ככאלה, הם אינם חלק מפקודת הסמים המסוכנים. עם זאת, חלות עליהם מגבלות מיוחדות, כמו למשל הגבלת משך הטיפול וחובת תיעוד המרשמים בבתי המרקחת לביקורת משרד הבריאות. בעלון התרופה נכתב במפורש כי שימוש ממושך בתרופה עלול לגרום להתפתחות "תופעה קשה של תלות, שבה יקשה על החולה להפסיק ליטול את התרופה," ולעיתים לגרום לשינויים בדפוסי התנהגות ולמחשבות טורדניות. כמו כן, נרשם כי הפסקת טיפול בלתי מבוקרת עלולה להיות מלווה בתופעות גמילה שונות, כגון מתח, עצבנות, בלבול, רעד, נדודי שינה, כאבי בטן, הקאות, בחילות, זיעה ועוויתות.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה במדינות מערביות, כגון ארה"ב, אנגליה ואוסטרליה, פירסמו רשויות הבריאות הנחיות מפורשות לרופאים כיצד ולמשך איזו תקופה לרשום את התרופות ממשפחה זו. במשרד הבריאות הישראלי, לעומת זאת, לא מצאו משום מה לנכון לפרסם הנחיות כאלה. "בישראל לא יצאו הנחיות מיוחדות," אומרת דוברת המשרד, עינב שימרון-גרינבוים".עם זאת, עצם העובדה שהתכשיר כלול ברשימת התכשירים הפסיכוטרופיים מחייב את הרופאים להוסיף פרטים רבים על החולה שאינם נדרשים במרשם רגיל, ובכלל זה גיל, תעודת זהות, כתובת. צורך זה מהווה תזכורת לזהירות היתרה שיש לנקוט כאשר רושמים לחולה תרופה מסוג זה."
לא כל המומחים מסכימים ש"התמכרות" היא המושג הנכון להשתמש בו ביחס לבנזודיאזפינים. "איננו אוהבים להשתמש כיום במילה 'התמכרות,' אבל שימוש ארוך טווח בתרופות האלה עלול לגרום לשתי השפעות חמורות," אומר ד"ר דרווין טליאס, מנהל המחלקה הארצית לטיפול בתחלואה כפולה במרכז לבריאות הנפש באר-שבע. "האחת היא פיתוח תלות בתרופה, שמתבטאת בכך שהאדם אינו מסוגל להפסיק להשתמש בה, וכשהוא מנסה להפסיק הוא יסבול מתסמונת גמילה, שיכולה להתבטא בהפרעות בהכרה, בהתכווצויות, ברעד בידיים וברגליים, בהזעה, בחרדות, בחום גבוה, בחוסר תיאבון, בהפרעות שינה ועוד. ההשפעה השנייה היא פיתוח סבילות לתרופה, כאשר השפעתה פוחתת עם הזמן, ולכן המשתמש נאלץ להגדיל את המינון כדי לקבל את ההשפעה הרצויה."
פרופ' שרייבר, לעומתו, טוען בתוקף שמדובר בהתמכרות".הבעיה מתחילה בהסתגלות, אבל מגיעה בשלב מסוים להתמכרות, וכשמפסיקים את התרופה ישנם תסמיני גמילה פיזיים קשים. נכון שהתסמינים שונים מאלה שמופיעים בגמילה מסמים אופיאטיים, אבל מדובר בתסמיני גמילה לכל דבר. בתסמינים האלה אנחנו נתקלים מדי יום בבית החולים, כאשר קשישים שמאושפזים בגלל מחלה כלשהי מפתחים לפתע תופעות של אי-שקט, בלבול וחרדה. כשהרופאים במחלקה מזמינים אותנו לבדוק אותם, מתברר שמדובר בתסמיני גמילה, שנובעים מכך שהפסיקו להם בבת אחת את התרופה מקבוצת הבנזודיאזפינים שלקחו, משום שמי שליווה אותם לא ידע לספר שהם נוטלים את התרופה."
קשישים מושפעים יותר
בין אם בוחרים לכנות את התופעה 'התמכרות' או 'תלות,' בדבר אחד אין ספק - הסכנות שלה גדולות במיוחד כשמדובר בקשישים. היא גם מתרחשת מהר יותר אצלם לעומת אצל אנשים צעירים יותר. הסיבה לכך נעוצה בשינויים קשורי גיל, המתרחשים בקולטנים במערכת העצבים המרכזית. ככל הנראה, באנשים מבוגרים הקולטנים לבנזודיאזפינים במוח הופכים רגישים יותר וגורמים לתגובות מוגברות.
"השפעות הבנזודיאזפינים הינן תלויות מינון," מסביר ד"ר דורון גרפינקל, מנהל המחלקה הגריאטרית- פליאטיבית במרכז הגריאטרי שהם בפרדס-חנה. "במינון נמוך התרופות האלה פועלות כנוגדות חרדה, במינון מעט יותר גבוה הן גורמות גם להרפיית שרירים, ובמינון גבוה עוד יותר הן משרות שינה. כשמעלים עוד יותר את המינון, הן גורמות לשינה עמוקה, ובכמויות גדולות מאוד עלולות אף לגרום לתרדמת.
"אצל אנשים קשישים כל ההשפעות האלה מוגברות. אם ניתן לקשיש את אותו מינון שאצל אדם צעיר פועל כנוגד חרדה, הוא יגרום לו לשינה. מינון שבאדם צעיר משרה שינה, בקשיש כבר יכול לגרום לשינה עמוקה, ואפילו עמוקה מאוד וממושכת. הבעייתיים ביותר הם הבנזודיאזפינים שפועלים לטווח ארוך, כמו הוואליום והוואבן. לעומת זאת, בנזודיאזפינים כמו בונדורמין וזאנקס, שהם בעלי 'זמן מחצית חיים' קצר יותר (הזמן שלוקח לתרופה לרדת למחצית מהריכוז שלה בדם) ומסולקים מהר יותר מהדם, הינם פחות בעייתיים. אבל גם התרופות האלה משפיעות לטווח ארוך יותר אצל קשישים. אותה תרופה שבאדם צעיר פעילה ארבע-חמש שעות במשך הלילה, ממשיכה אצל אדם קשיש להשפיע גם במשך היום."
מה שעוד מגביר את הסיכון לתופעות לוואי הוא השימוש הסימולטני של רבים מהקשישים בתרופות מרובות, ובעיקר בכמה בנזודיאזפינים. "במקרים רבים אני נתקל במרפאה או בבית בקשישים שמקבלים אפילו מספר סוגים של בנזודיאזפינים - דבר שאין בו שום היגיון והוא מסוכן מאוד," מספר ד"ר גרפינקל. "באחד המקרים שאלתי מטופל קשיש שהגיע אליי עם בתו אם הוא לוקח תרופות הרגעה או שינה. 'אני לא לוקח כדורי הרגעה, רק בונדורמין,' הוא השיב. 'רגע, אבא, ומה עם הוואבן'? שאלה הבת. 'אה,' הוא אמר, 'את זה אני לוקח רק כשאני לא רגוע, לעיתים גם ביום."'
ד"ר גרפינקל פיתח שיטה חדשה לצמצום עומס התרופות מסוגים שונים שמקבלים רוב הקשישים, כמות שלדבריו מגיעה בממוצע לשבע-שמונה תרופות, ולעיתים גם לכמות כפולה ויותר מכך. במחקר שערך על יעילות שיטתו בקרב כמה עשרות קשישים בקהילה הוא קיצץ משמעותית את מספר התרופות שקיבלו, תוך השגחה רפואית קפדנית - קיצוץ שעבר ללא כל תופעות לוואי משמעותיות, כאשר רוב הקשישים אף דיווחו על שיפור כוללני במצב הבריאות. "התברר שיותר ממחצית מהמטופלים נטלו תרופה כלשהי ממשפחת הבנזודיאזפינים, ו19%- מהם לקחו אפילו שתי תרופות," הוא מספר.
שלל תופעות לוואי
מדוע בעצם שימוש ממושך בבנזודיאזפינים מסוכן לאנשים מבוגרים? תופעת הלוואי המוכרת החמורה ביותר בקשישים היא פגיעה פסיכו-מוטורית, שמגבירה
משמעותית את הסיכון לתאונות, לנפילות ולשברים בצוואר הירך. אפילו סדרת בית החולים הפופולרית 'אי-אר' הקדישה פרק לסיכון הזה. באחד הפרקים אושפזה בחדר המיון קשישה בת 80 שנפלה ושברה את צוואר הירך. במהלך הבדיקה התברר לרופאה שטיפלה בה כי הסיבה לנפילה הייתה טשטוש שנבע מנטילת ואליום, תרופה שהאישה נטלה באופן קבוע במשך שנים.
הסיכון לתאונות ולנפילות אינו מפתיע לאור העובדה שההשפעות המרדימות והמטשטשות של הבנזודיאזפינים נמשכות אצל אנשים מבוגרים שעות ארוכות".בנוסף, הרבה פעמים אנשים לוקחים את התרופות האלה בצורה לא נכונה," מסביר ד"ר גרפינקל. "במקום לקחת אותן בערב לפני השינה, הם לוקחים אותן באמצע הלילה, כשהם שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם. כתוצאה מכך, בבוקר הם ממשיכים להיות רדומים ומטושטשים, והסיכון לנפילות, לתאונות דרכים או לתאונות בבית גדל." לא מעט עבודות מחקר מצביעות על הקשר בין השימוש בבנזודיאזפינים לבין שברים בפרק צוואר הירך בקשישים. כך, לדוגמה, מחקר שפורסם ב2006- בכתב העת 'Aging Drugs and' מצא שמחצית מהמאושפזים בבתי חולים בגילים 80-70 בגלל שבר בצוואר הירך נטלו תרופה כלשהי מקבוצת הבנזודיאזפינים.
"בגיל מבוגר נפילה ושבר בצוואר הירך מסוכנים הרבה יותר מיתר לחץ דם, מסוכרת או מעודף כולסטרול," אומר ד"ר גרפינקל. "מעבר לעובדה ששברים בצוואר הירך קשורים לתחלואה ולתמותה, שבר כזה עלול לשנות משמעותית את איכות החיים. אנשים שהיו קודם לכן עצמאיים ותיפקדו היטב הופכים בעקבות השבר הזה לחולים כרוניים, שנזקקים לכיסא גלגלים או לאמצעי עזר אחרים, ולמעשה רק כשליש מהם חוזרים לתפקד בצורה טובה. לכן השאלה שאני מפנה למטופלים שלי היא: האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון של נפילות ושברים ושל פגיעה קשה באיכות החיים רק כדי להמשיך ליטול את התרופה"?
תופעת לוואי נוספת הכרוכה בשימוש ארוך טווח בתרופות האלה היא פגיעה קוגניטיבית ואינטלקטואלית. על פי מאמר שפורסם ב2004- בכתב העת של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, הפגיעות האלה כוללות פגיעה בזיכרון לטווח קצר ושכחנות מוגברת - תסמינים המאפיינים את השלבים הראשונים של דמנציה. עם זאת, לדברי מחברי המאמר, מטופלים קשישים שפיתחו פגיעה קוגניטיבית מראים שיפור בתפקוד עם הפסקת השימוש בתרופה. באשר לפגיעה האינטלקטואלית, כותבים המחברים",נראה כי היא מתפתחת כסיבוך מאוחר וערמומי של השימוש בבנזודיאזפינים."
אי-יעילות לטווח הארוך
עם תופעות לוואי ותסמינים כה בולטים, נשאלת השאלה - כיצד הרופאים אינם מבחינים בהם אצל המטופלים שלהם? "הבעיה העיקרית היא שלרופאים, ובעיקר לרופאי המשפחה, פשוט אין זמן," טוען פרופ' שרייבר. "כשבחדר ההמתנה מחכים 50 חולים ומקציבים לרופא עשר דקות לכל אחד מהם, שבמהלכן הוא צריך לשמוע את התלונות שלו, לפתוח ולעיין בתיקו, ותוך כדי כך גם לחתום על מרשם למטופל אחר בלי תור, מה הסיכוי שבדקות שנותרו הוא יוכל גם לאבחן שהמטופל מולו מכור לתרופה ולנסות לשכנע אותו להיגמל? הרבה יותר פשוט ומהיר לתת לו עוד מרשם."
מעבר לעומס העבודה של הרופאים, אחת הבעיות העיקריות היא שכל התסמינים הכרוכים בשימוש בבנזודיאזפינים מאפיינים גם הזדקנות נורמלית, כך שרופאים פעמים רבות פשוט אינם מפרשים אותם נכון. בעיה נוספת היא שהמטופלים עצמם אינם מודים שהם תלויים בתרופות האלה, פשוט משום שאינם מודעים לתלות הזו, כך שאי אפשר להסתמך על הדיווח העצמי שלהם.
אך תופעות הלוואי והסיכונים אינם הסיבה היחידה שבגללה טוענים כיום חוקרים ורופאים רבים שהגיע הזמן להפסיק לרשום לקשישים בנזודיאזפינים לתקופות ממושכות. טענה נוספת מנפצת את המיתוס שלפיו התרופות מהמשפחה הזאת עוזרות להתמודד עם בעיות השינה שמהן סובלים רבים מהקשישים - מיתוס שרוב המטופלים בתרופות האלה אוחזים בו באמונה שלמה.
"נתקלתי באנשים שהיו מוכנים להפסיק כל דבר, אבל כשזה הגיע לתרופה מקבוצת הבנזודיאזפינים, הם לא הסכימו בשום אופן וטענו שאינם מסוגלים לישון בלעדיה," מספר ד"ר גרפינקל. "אבל האמת היא שזו טעות. בעוד שבטיפול קצר מועד התרופות האלה אכן מסייעות להשראת שינה, בטווח הארוך הן אינן יעילות.
"שתי עבודות מחקר גדולות בדקו את איכות השינה של קשישים שקיבלו בנזודיאזפינים באמצעות שימוש באקטיגרף, מכשיר דמוי-צמיד שהנבדק עונד על היד ושעוקב אחר מהלך השינה שלו. המחקרים האלה הוכיחו שהתרופות לא שיפרו את איכות השינה של הקשישים. כשהחוקרים המשיכו ובדקו את איכות השינה אצל חלק מהקשישים שנגמלו מהן באופן מבוקר, התברר שהפסקתן לא החמירה את איכות השינה."
יתרה מכך, פרופ' שרייבר טוען שבשימוש ממושך הבנזודיאזפינים אפילו פוגעים באיכות השינה".כשאדם נוטל תרופה כזו כטיפול קצר מועד, היא יכולה לעזור לו לישון," הוא אומר. "כשהוא לוקח אותה לתקופה ממושכת, הוא ישן למרות התרופה ולא בזכותה, משום שהיעילות של הבנזודיאזפינים אינה אינסופית. עם הזמן, כשמתפתחת סבילות לתרופה, הכמות שקודם עזרה לישון כבר אינה מספיקה, כך שכדי להירדם צריך להגדיל את המינון עוד ועוד." ובכל זאת, אפשר להיגמל
האם אפשר בכלל לבצע תהליך גמילה באנשים קשישים? "זה לא פשוט," אומר פרופ' שרייבר. "בראש ובראשונה, המטופל עצמו חייב להיות מודע לבעיית ההתמכרות שלו ולהיות מוכן לעמוד בתהליך גמילה שאינו קל. שנית, הגמילה חייבת להיות הדרגתית ולהיעשות תחת השגחה. לכן חייבים להגביר את המודעות לבעיה בקרב הרופאים ולאפשר להם קצת יותר זמן כדי לטפל בחולים במקום לתת להם פתרונות ביניים של 'קח ולך."'
ד"ר גרפינקל מסכים שהגמילה חייבת להיות הדרגתית ותחת פיקוח רופא, אך אופטימי הרבה יותר באשר להצלחת התהליך. "במחקר האחרון שלי הצליחו להיגמל מבנזודיאזפינים 97% מהמשתתפים שנטלו את התרופות האלה, כולל אלה שנטלו שתי תרופות. תהליך הגמילה התבצע לאחר שיחת הסבר מפורטת, בשיתוף עם המשפחה ותוך מעקב קפדני. במטופלים שהבעיה העיקרית שלהם היא חוסר שינה אפשר לנסות להשתמש בתרופות מקבוצות אחרות, שאינן בנזודיאזפינים, כגון נוקטורנו או זודורם, אם כי גם לגביהן תוארו תופעות לוואי כגון סחרחורות, חוסר שיווי משקל, הפרעות בזיכרון ופגיעה קוגניטיבית. כמו כן, חשוב לזכור שגם את התרופות האלה צריך לקחת בערב לפני השינה, ולא במהלך הלילה, כדי למנוע ישנוניות במשך היום.
"אפשרות אחרת היא להשתמש בתרופות שמבוססות על מלטונין. התרופות האלה פועלות על ידי כך שהן מסדירות את השעון הביולוגי, והן מתאימות רק למי שחסר לו מלטונין, חומר המופרש באופן נורמלי מהמוח וכמותו יורדת לרוב עם הגיל. יש להן אמנם אפקט מרדים, אך לא באותה מידה כמו לתרופות השינה מקבוצת הבנזודיאזפינים. במחקרים קודמים שערכתי יחד עם פרופ' נאוה זיסאפל וד"ר משה לאודון מחברת 'נעורים פרמצבטיות,' מצאנו שמלטונין חסר בהרבה קשישים, וכשמוסיפים אותו הוא מסייע לשינה תקינה. הממצאים פורסמו ב1995- במאמר בכתב העת 'לאנצט.'
במחקר נוסף, שפורסם בכתב העת 'Archives of Internal Medicine' ב,1999- ניסינו לגמול קשישים מבנזודיאזפינים בעזרת מלטונין. בדקנו את הצלחת הגמילה בשתי קבוצות משתתפים שבהן התבקשו הקשישים לרדת בהדרגה במינון התרופות, כשבכל שבוע הפחתנו את המינון למחצית עד להפסקת התרופות. קבוצה אחת קיבלה במהלך הגמילה מלטונין, ואילו קבוצת הביקורת קיבלה תרופת אינבו. מצאנו שבקבוצה שקיבלה את המלטונין היה למטופלים הרבה יותר קל להיגמל מבנזודיאזפינים מאשר בקבוצת האינבו 80%) לעומת .(20% במעקב שערכנו שנתיים אחרי הפסקת הבנזודיאזפינים, 80% מהמטופלים לא חזרו לקחת אותן.
"השורה התחתונה היא שגמילה מבנזודיאזפינים בהחלט אפשרית, אבל כמובן המטופל עצמו חייב קודם כל לקבל הסבר ולהגיע להבנה שהתרופות האלה אינן רצויות. כדאי גם לגייס את תמיכת המשפחה וכמובן, תמיד לפנות לרופא המשפחה או למומחה בגריאטריה כדי לקבל ייעוץ."
למרות בקשות חוזרות ונשנות, סירבו קופות החולים מכבי, כללית ומאוחדת להעביר לידינו נתונים על אודות מספר המרשמים שהונפקו למבוגרים בני 65 ומעלה בשנת .2009 הקופה היחידה שהעבירה את הנתונים האלה הייתה קופת חולים לאומית, זאת אף שבהתאם לחוק חופש המידע אמורים הנתונים האלה להיות זמינים לציבור. יש לציין כי גם לאחר שהצענו למכבי ולכללית לשמור במערכת את הנתונים המדויקים של כל קופה ולפרסם אך ורק את סך הנתונים, במטרה לקבל תמונה כללית על המצב בישראל, עדיין התמידו הקופות בסירובן. קשה אפוא להימנע מהמסקנה המתבקשת שלקופות החולים יש כנראה מה להסתיר מהציבור.
נוגדי חרדה - בנזודיאזפינים - גיהנום ההתמכרות והגמילה
בנזודיאזפינים הפכו תרופת מרשם השכיחה הגבוהה ביותר
השבמחק