שוברים קשירה

שוברים קשירה , תמר דרסלר | איור: רות גוילי • 27.05.16 , ידיעות אחרונות

זו לא רק נועה, שנקשרה למיטה למשך 24 ימים במחלקה הפסיכיאטרית בתל–השומר ועוררה השבוע סערה גדולה. זו השיטה מעשרות עדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות" עולה כי בבתי חולים ברחבי הארץ קושרים מטופלים מדי יום, גם למטרות ענישה, או מאיימים עליהם בקשירה, בניגוד מוחלט לנהלים

"הייתי קשורה יום וחצי בלי אוכל, בלי שתייה, בלי גישה לשירותים. בכיתי, צעקתי, התחננתי. לא ראיתי שום יחס מצד הצוות. ביום ראשון בבוקר הגיע רופא, שיחררו אותי מהקשירה ושלחו אותי הביתה, ללא שום טיפול. חמישה ימים הייתי מאושפזת סתם. חזרתי הביתה בהלם. לקח לי הרבה זמן להתאושש מהאשפוז הקצר. ההורים שלי עד היום רוצים שנגיש תביעה. אני מעדיפה למות ולא לחזור אי פעם לאשפוז".

זוהי עדותה של ענת (שם בדוי), שאושפזה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי בעקבות משבר. היא רק אחת מתוך מאות מאות נפגעי האשפוז הפסיכיאטרי, שפנו בימים האחרונים ל"ידיעות אחרונות" וביקשו לספר על הזוועה שעברו.

האירוע שפתח את הסכר הוא פרסום אשפוזה של נועה (שם בדוי), ששהתה בחדר בידוד ריק, קשורה בידיה וברגליה למיטה, במשך 24 ימים רצופים במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים שיבא תל השומר. משפחתה של נועה הקימה קול מחאה, הגיעה לתקשורת, פתחה קבוצת פייסבוק תחת השם "לשחרר את נועה", יזמה הפגנה מול שערי בית החולים ופנתה לבית המשפט. רק בזכות התערבותו התאפשר להם להעביר אותה לבית חולים אחר, שהבטיח לטפל בה באופן הולם ובלי שתיקשר.

"נועה היא בחורה צעירה בת 28 שמתמודדת עם מחלה נפשית כבר עשר שנים", מספרת מיכל (שם בדוי), אחותה של נועה. "בתל השומר היא הייתה קשורה בתנאים מחפירים: עושה את צרכיה בחיתול, בוהה בתקרה כל היום ובוכה. החלטנו להמשיך את המאבק גם אחרי שנועה תשוחרר כדי שאף אחד לא ייקשר עוד ככה לעולם. אנחנו יודעים שזה אפשרי, והמאבק רק התחיל".

הפגנה למען שחרורה של נועה. "איך אפשר לסמוך על מי שקשרו אותך ונעלו אותך?"

מהעדויות עולה, כי המקרה של נועה אינו חריג. לא מדובר במחלקה או בית חולים פסיכיאטרי מסוים שמפר את הכללים ופוגע במטופלים. בישראל 2016, בניגוד למקובל ברוב המדינות המתקדמות, ואף בניגוד להמלצת ארגון הבריאות העולמי, קשירת מטופלים במחלקות סגורות היא דבר שבשגרה. יתר על כן, ואף שגם כאמצעי טיפולי היא שנויה במחלוקת, נעשה בה שימוש על מנת להפחיד, לאיים, להשתיק ולאפשר לצוות לעשות את עבודתו בשקט תעשייתי.

הפעם האחרונה שבה פורסמו נתונים רשמיים על שיעורי קשירות מטופלים בישראל הייתה לפני יותר משני עשורים, בשנת 1995. אולם במארס האחרון פירסם ארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, דו"ח שחושף תמונה קשה: קשירת מטופלים מקובלת בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל וכל מטופל רביעי עבר קשירה.

ימים שלמים בחיתול

"אושפזתי במחלקה סגורה בפרדסיה. באשפוז הראשון הייתי כמו זומבי, תשוש וחלש בגלל התרופות. התווכחתי עם מטופל אחר וקשרו אותי למשך כחמישה ימים. אתה קשור עם קטטר וחיתול ימים שלמים, לבד, ומאכילים אותך בכפית. באשפוז השלישי שוב קשרו אותי בגלל ויכוח על סיגריה. הייתי קשור שלושה ימים. ביום השלישי, כנראה בגלל התנוחה, התחלתי להיחנק ולחרחר. לא הייתה עליי השגחה. למזלי אח אחד עבר במקום, שמע את החרחורים שלי והתיר אותי בדקות האחרונות. הוא הציל אותי ממוות בחנק. אחרי האשפוז החמישי החלטתי שאני יותר לא מגיע לאשפוז ועשיתי הכל כדי לשקם את החיים שלי, לבד" (ע', נשוי ואב לילדים, שאושפז חמש פעמים בחייו).
"אושפזתי לראשונה בגיל 61 וחצי, כי סבלתי מפוסט טראומה שנבעה מהתעללות מינית שעברתי במשך שנים בילדותי. במהלך אשפוזי נקשרתי בין 02 ל־03 פעמים. בפעם אחת נקשרתי יותר מ־42 שעות ברצף בלי ששיחררו אותי אפילו לשירותים. לא ידענו במחלקה שמותר לקשור רק בנסיבות מסוימות. ידענו שקושרים את מי שהוא 'לא רגוע'. כל הזמן איימו עלינו בקשירה, כל הזמן. אם אתה לא נרדם, מסרב להיכנס לפעילות, עושה קצת רעש, בוכה חזק מדי או מביע תרעומת – מיד מאיימים בקשירה. על גופתי המתה אחזור לאשפוז פסיכיאטרי" (עדותו של ג').

על פי תקנות טיפול בחולי נפש התשנ"ב־1 1992, חולה ייקשר למיטת קשירה לפי הוראות הרופא, בשתיים או יותר מגפיו, רק בחדר מיוחד המיועד לכך. תוקפה של הוראת קשירה לא יעלה על ארבע שעות. על פי בדיקה רשאי רופא להאריך את ההוראה לפרקי זמן נוספים, שלא יעלו על ארבע שעות בכל פעם. במקרה חירום, ובהיעדר רופא, רשאית אחות אחראית למחלקה או למשמרת להורות על קשירת חולה ולקרוא לרופא במהירות האפשרית לקבלת אישור. אם לא התקבל אישור כזה, יש להתיר את החולה מהקשירה מיד. על פי התקנות, האחות האחראית או הממונה חייבים לבדוק את מצבו של החולה הקשור מדי חצי שעה לפחות.

אולם מהדוח של ארגון "בזכות" עולה תמונה אחרת לחלוטין. כ־23.2 אחוז מהמאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים חוו קשירה. מדי שנה נקשרים כ־4,000 איש. כ־30 אחוז מהמטופלים שנקשרו דיווחו כי לא התאפשר להם להתפנות לשירותים כדי לעשות את צרכיהם במהלך כל שעות הקשירה והם נאלצו להתאפק. כ־25 אחוז ציינו כי נאלצו לעשות את צרכיהם על עצמם. 60 אחוז דיווחו כי לא שתו ולא אכלו במהלך כל שעות הקשירה. 77 אחוז דיווחו כי הופעל עליהם כוח פיזי בזמן הזה, 40 אחוז סיפרו כי נחבלו או נפגעו. 70 אחוז ציינו כי הרגישו השפלה, 50 אחוז הרגישו פחד.

74 אחוז דיווחו כי לא בדק אותם רופא קודם לקשירתם. 66 אחוז סיפרו כי הצוות לא ניסה קודם חלופות אחרות. כ־25 אחוז ציינו כי לדעתם נקשרו כעונש על התנהגותם, כ־15 אחוז – בשל אי־ציות להוראות איש צוות, 10 אחוז – בשל העובדה שביצעו מעשה אסור, 22 אחוז – כי לא הסכימו לקבל טיפול או לקחת תרופות.

"בני אישפז את עצמו בגהה בנובמבר 2015", מספרת אמו של נ', שאובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית, שילוב בין תסמיני מצב רוח קשה לתסמיני סכיזופרניה. "הוא היה מאושפז חודשיים. מעולם לא היה אלים או מסוכן, אבל הוא בחור גדול והוא הסתובב בחוסר מנוחה. נהגו לקשור אותו למשך שעות. באחת הפעמים שהגעתי לבקר מצאתי אותו בבידוד, דופק את הראש בחלון הדלת, מדבר לראשונה בחייו על התאבדות. התקשרתי כמה פעמים לתחנת האחים כדי שישחררו אותו לשירותים, עד שהצלחתי לתפוס רופא ששיחרר אותו.

"מנהל המחלקה כנראה התייאש ושאל אותי מה דעתי. השבתי לו שאיני יודעת כבר מה המחלקה ומה המחלה. הוא הסכים איתי ובני שוחרר. הבאתי אותו הביתה במצב קשה משהיה כשהתאשפז. בנוסף לכך שמצבו החמיר, הוא נכנס לדיכאון ולדעתי גם סבל מפוסט־טראומה מהאשפוז. לקח לנו חצי שנה לייצב אותו. ברור לנו שלעולם לא יתאשפז שוב. החוויה הזאת נחרתה אצלנו כסיוט נוראי".

גם אחותו של נ' זוכרת את התקופה ההיא כטראומטית במיוחד: "באחת הפעמים שבאתי לבקר מצאתי אותו מתבוסס בצואה בחדר קשירה. נאלצתי לנקות אותו בעצמי, לאחר שהצוות לא סייע לי למרות בקשותיי. הבחור שיצא מהאשפוז לא דמה בכלום לאחי, שהיה אדם מאוזן תרופתית, מלא שמחת חיים, מוקף חברים, מנגן. היום אין לי שום אמון במערכת בריאות הנפש".

את עורכת הדין שרון פרימור מארגון "בזכות", שאספה במשך שנה את הנתונים לדו"ח, העדויות הקשות כבר לא מפתיעות. "הגיעו אלינו תלונות רבות על קשירות מטופלים והחלטנו לחקור לעומק כי התברר לנו שמדובר בבעיה מערכתית", היא מספרת. "גילינו כי גם מי שלא נקשר, ספג איומים שייקשר, כלומר יש שימוש בקשירה ככלי לשליטה והיא חלק מהתרבות היומיומית במחלקה.

"נושא הקשירות מלווה את הטיפול באנשים עם מוגבלות נפשית מאז ומתמיד. אמנם החוק ניסה לקבוע סייגים לקשירה, אבל גילינו שבפועל הוא פרוץ מאוד. התברר לנו, לדוגמה, שאין שום משמעות לארבע השעות הקבועות בחוק. כל כפולה של ארבע היא למעשה חוקית, כי אין תקרת זמן, ולמרות שלכאורה אפשר לקשור רק במקרי סכנה, רוב המטופלים לא מתנהגים באלימות פיזית לפני שהם נקשרים. בנוסף, הבנו שקיים פער מהותי בין איך שראוי לפרש את החוק לבין הפרשנות בשטח, ושהשימוש בסמכות הקשירה מופרז ולעיתים לא חוקי ממש.

"המחקר שלנו איפשר להציג, לראשונה בישראל, את הקשירות כתופעה מבוססת ורחבה. עד אז המערכת טענה שמדובר במקרים בודדים. קשירות הן התופעה החמורה ביותר שאני נתקלתי בה בתור עורכת דין בתחום זכויות אדם, וטיפלתי בנושאים קשים בעבר".

סודות במחלקה הסגורה

"אושפזתי לפני כחודש למשך שבוע במחלקה הסגורה לפסיכיאטריה בתל השומר. לאחר התקף חרדה שנמשך כעשר דקות, במקום להרגיע, לדבר ולנסות להבין, גררו אותי בכוח לחדר בידוד למשך 21 שעות. למרות שהייתי רגועה, הם לא הסכימו להוציא אותי מהבידוד בטענה שאני מפריעה להם ואין להם זמן אליי. הקור בבידוד היה מקפיא. הכניסו אותי לשם בלי נעליים או גרביים ובחולצה קצרה, וכשביקשתי מהאחיות שמיכה או אפילו סדין כדי להתחמם טיפה, הן סירבו. חזרתי וביקשתי כמה פעמים בבכי ותחנונים, עם שיניים נוקשות מרוב קור, והתגובה שלהם הייתה שאם אמשיך להציק להם, הם יקשרו אותי להרבה יותר מ־21 שעות. האנשים שצריכים להבין ולהיות הכי עדינים, התנהגו כאילו אנחנו לא אנשים עם רגשות. יצאתי משם בעיקר בטראומה ובדיכאון גדול יותר משנכנסתי" (י', חיילת בחיל האוויר).

"שורש הבעייתיות באשפוז האגרסיבי התחיל עוד ב־1948", אומר צביאל רופא (59), סופר ומנחה קבוצות לעזרה עצמית, שאושפז לראשונה בגיל 19 וייסד את תנועת מתמודדי הנפש בישראל. "אז משרד הבריאות שימר או יצר תנאי אשפוז שקיים בהם חושך, כתם עיוור במערכת הבריאות, אקס־טריטוריה. כל זאת, בין היתר, כדי שלצוותים יהיה נוח לעבוד או לחצות את גבולות החוק, בלי שתהיה אפשרות סבירה להתלונן עליהם. לא תופעת הקשירה, המעוגנת בחוק, היא שורש הבעייתית. הרי גם ברפואה הפיזית קושרים אנשים למיטות. הבעיה היא 'החשיכה' השוררת במחלקות הסגורות, בניגוד לשקיפות שנהוגה ברוב המחלקות בבתי החולים".

ד', סטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב שהוכשר בבית חולים פסיכיאטרי, יודע בדיוק על מה צביאל רופא מדבר: "מה שמפחיד אותי לא פחות מהקשירות הוא קשר השתיקה של אנשי המקצוע. לא ייתכן שאנשי טיפול יציגו את המחלקות הפסיכיאטריות כמקום מוגן שאליו באים לקבל טיפול, אבל ישתמשו בפרקטיקות ברוטליות כקשירת בני אדם לשעות וימים. לקשירה אין שום ערך טיפולי, בטח שלא לקשירה כה ממושכת. מדינות רבות כבר הפנימו את המסר: קשירה היא לא טיפול.

"זה הזוי בעיניי שאנשי טיפול מנוסים, שאמורים לדעת שהאמון בין מטפל למטופל מהווה תנאי לטיפול אפקטיבי, ממשיכים לפגוע באמונם של בני אדם. איך ניתן לסמוך על מי שקשרו אותך בארבע גפיים ונעלו אותך בחדר ריק עד לשבירת רוחך? סטודנטים רבים שלומדים איתי מרגישים כמוני שאין שום הצדקה לקשירה כה ממושכת, שמהווה הלכה למעשה מעצר מנהלי".

בעקבות הדיון הסוער שהתפתח עם פרסום סיפורה של נועה התוודה ר', פסיכיאטר מבית חולים במרכז הארץ, בפוסט נוקב בפייסבוק: "אתמול ישבתי עם אחד מבכירי הפסיכיאטרים בארץ בארוחת ערב. דיברו על קשירות ומישהו אמר, 'זו שיטה טיפולית שעוזרת להרגיע את המטופל', ומיד ענינו שנינו: 'זה שקר שאנחנו מספרים לעצמנו מטעמי מצפון'. התפתח דיון שבסופו המסקנה: יש מקרים שבהם קשירה היא כורח המציאות, אבל הם כאלה רק כי יש מעט מדי צוות ומעט מדי אמצעים. זה בשום מקרה לא טיפול.

"גם אני מגביל מטופלים, שלו היה לי צוות לשמור עליהם, ניתן היה להימנע מכך. אני לא יכול לומר בלב שלם שמצפוני נקי. אני כן יכול לומר שבתנאים הקיימים, באמת שמיציתי כל אפשרות אחרת קודם, כולל לשבת בעצמי 12 שעות עם מטופל בחדר בידוד כדי להימנע מהגבלה גופנית.

"בקיצור, זה לא טיפול. זה מוצא של חוסר ברירה בגלל היעדר משאבים. אסור שמחסור בכסף יוביל לכך שקושרים אנשים במקום לטפל בהם. במקומות שבהם משתמשים בזה כענישה, מדובר בסדיזם ובעבירה על החוק ועל האתיקה הבסיסית".

ג', מטפל אלטרנטיבי, החליט לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה בשלב ההתמחות אחרי המראות שאליהם נחשף במחלקות הפסיכיאטריות, כחלק מהכשרתו. "השקעתי שנים רבות בלימודים, אבל אחרי שנה במחלקה החלטתי שאני לא רוצה שום קשר עם התחום", הוא אומר. "אילו הייתי אמיץ יותר, הייתי מוביל מחאה על הטיפול שמקבלים אנשים שבאים למקומות הללו כדי לבקש סיוע, בלית ברירה, כמוצא אחרון, לעיתים בכפייה. אבל אני בחרתי להתנתק לחלוטין מהעולם הממוסד. ההתייחסות לחולים, וכמובן הקשירות, שברו אותי".

"יש בהחלט מקרים שחייבים לקשור, אבל ברוב המקרים שראיתי הקשירות היו רק אמצעי לשקט תעשייתי, בעיקר כי אין זמן ואין כוח להתמודד עם המטופל", אומרת י', שעד לאחרונה עבדה במחלקה פסיכיאטרית. "לדעתי, רק חמישה אחוזים מהקשירות – לכל היותר עשר – מוצדקות".

מה שהבינו בהולנד

"אושפזתי בכפייה לפני כשנה במחלקה א' סגורה בגהה לתקופה של כמעט שלושה שבועות. התחננתי שייתנו לי לישון בחדר רגיל, אבל כשהאח דחף אותי לחדר בידוד, שלחתי יד בין הדלת הסוגרת את החדר לבין המשקוף ואמרתי, 'בבקשה, אז תסגור לי על היד'. ואז קשרו אותי למיטה, בחדר סגור, עם ידיים ורגליים קשורות ברצועות בד עבות, וסגרו את הדלת. זעקתי לשמיים. ככה לפחות שמונה שעות אם לא יותר. לילה שלם. לא הסבירו לי שום דבר, כמה זמן אהיה קשורה ולמה קושרים אותי. במהלך שאר האשפוז איימו עליי לפחות פעם נוספת בקשירה" (עדותה של ב').

"אני מאושפזת מאז נובמבר. הייתי בבידוד והייתי בדרך לקשירה. האחים לקחו אותי לשם כי לא הסכמתי להתפשט לבדיקת חתכים, והם ממש חנקו אותי. כל יום רואים פה קשירה. האחים משתמשים במילה 'קשירה' על כל דבר קטן. בשבילם זו דרך להשתיק אותנו ולאיים עלינו. אם אני לא נכנסת ב־01 בדיוק למיטה, קשירה. אם אני מאחרת לפעילות, קשירה. אם אני טיפה מתווכחת איתם, קשירה. הם מתייחסים אלינו כאילו אנחנו חפצים ולא בני אדם עם רגשות" (ל', אושפזה בעקבות ניסיון התאבדות).

"קשירה היא אמצעי בעייתי, ואם משתמשים בה כאמצעי דיכוי, השתקה או איום, הרי שמדובר בעבירה אתית חמורה", אומר פרופ' נעם זוהר, ראש התוכנית ללימודים מתקדמים בביו־אתיקה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן וחבר במועצה הלאומית לביו־אתיקה. "צריך ליצור בקרה אקטיבית בתוך המערכת, כגון פיקוח, צילום, יצירת אופציה לתלונות אנונימיות.

"יש טענות שקשירה היא אמצעי הרגעה, אבל אני סבור שיש מספיק עדויות שלטווח בינוני וארוך הדבר אינו כך. צריך לזכור שחלק מהמטופלים הם נפגעי טראומה וטראומה מינית, שחוו כבר חוסר אונים. עבורם הקשירה היא טראומה נוספת, שלא רק שאינה מסייעת או מטפלת, אלא מעצימה את הפגיעה והטראומה הקיימת ודווקא במקום שאמור לטפל ולעזור.

"טענה נוספת היא שהקשירה מהווה הגנה על המטופל, על המטופלים האחרים או על הצוות. גם כאן קשה לי לראות במה עדיפה קשירה על בידוד. יש חלופות לקשירה ואפילו לבידוד, אבל הן מצריכות כוח אדם מיומן ומחויבות לפעול לטובת המטופלים. קשירה היא האמצעי הכי זול".

מועצת האו"ם וארגון הבריאות העולמי כבר הבינו את זה ושם קוראים לבטל את הקשירות כיוון שהן בלתי הומניות ומיושנות. במדינות רבות בארצות־הברית צימצמו ב־20 השנים האחרונות את הקשירות כמעט לחלוטין. בהולנד לא נהוגה קשירה, ובבריטניה ממדיה מצומצמים מאוד. באוסטרליה ובפינלנד מובילים גם כן מדיניות של צמצום הטיפול בשיטה זו ומחפשים פתרונות חלופיים. הניסיונות בחו"ל הראו שצמצום ממדי הקשירה הועיל אף לרווחת אנשי הצוות ולתפקודם, שכן הוכח כי לקשירה יש השפעה שלילית גם עליהם.

והיה מי שהבין את זה גם בארץ: במרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע, בראשותו של פרופ' זאב קפלן, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. על פי דו"ח ארגון "בזכות", המגובה בעדויות, הפעיל מנהל המרכז פרויקט עצמאי שמטרתו להפחית את מספר הקשירות. הפרויקט, שהחל בזמן מבצע צוק איתן מסיבות שקשורות לביטחונם של המטופלים, מראה שאפשר אחרת.

במהלך השנים 2014־2015 חלה שם ירידה של כ־60 אחוז בשימוש בקשירה וירידה של כ־70 אחוז במשך הקשירה. על פי הדו"ח, שיעור השימוש בשיטה היום במרכז בבאר־שבע הוא מהנמוכים בארץ, אף שפרופיל המטופלים שם הוא מהמורכבים ביותר. בית החולים שם לו כיעד להשיג הפחתה נוספת של כעשרה אחוזים במהלך 2016.

על פי ממצאי הפרויקט בבאר־שבע, כדי לצמצם את הקשירות נדרשת הכשרה משמעותית לצוותים המטפלים, החלטה על מדרג צעדים אחר לפני החלטה על הקשירה, התערבויות מקצועיות ממוקדות, ובמקרה הצורך בלבד שימוש בחדר בידוד כחלופה, כמו גם פיתוח מערך בקרה פנים־מוסדי, שמאפשר איסוף מידע והפקת לקחים.

אולם גם במקומות שבהם לא קיים פרויקט לצמצום הקשירות, ישנן מחלקות שעושות שימוש בשיטה רק בהתאם לחוק. בבית החולים שלוותה בהוד־השרון ובמרכז הרפואי לבריאות הנפש מזור בעכו דיווחו מטופלים על יחס נאות ואמפתי מצד הצוותים.

"אושפזתי בשלוותה כחמישה חודשים", מספרת ש'. "נקשרתי פעמיים בגלל ניסיונות אובדנות, בכל פעם לארבע שעות בלבד. כל הזמן באו לראות מה קורה איתי, ומעולם לא איימו עליי בקשירה. מכל התקופה שלי שם, ובניגוד לחששותיי, הצוות היה מאוד מסור והרגשתי שרוצים שאחלים ואצא משם משוקמת".

הדילמות הקשות ביותר

במשרד הבריאות טוענים בתגובה, כי השימוש בקשירה – "הגבלת מטופלים" בלשון המשרד – נעשה אך ורק כמוצא אחרון, לאחר שדרכי טיפול אחרות כשלו ורק במקרים של סכנה ממשית לפגיעה עצמית או לפגיעה בסובבים, ולא כענישה: "משרד הבריאות ובתי החולים פועלים בכמה מישורים על מנת לצמצם את התופעה של אלימות מטופלים בבתי חולים לבריאות הנפש ולמנוע פגיעה הן במטופלים והן באנשי צוות, תוך חתירה מתמדת לשמירה על כבודו ועצמאותו של המטופל". אבל גם במשרד הבריאות מודים כי הגבלה פיזית אינה "אמצעי אידיאלי" ונעשה ניסיון למצוא שיטות חדשניות כדי לצמצם את השימוש בה ואולי אף להפסיקה לחלוטין.

"מדובר במקרה מורכב ביותר המוכר היטב לגורמים המקצועיים במשרד הבריאות ומטופל ברמת רגישות גבוהה", אומר שר הבריאות, יעקב ליצמן. "ברור שבתחום בריאות הנפש אנחנו עומדים לעיתים במבחנים קשים ונדרשים לדילמות קשות ביותר. משרד הבריאות עוסק כבר זמן רב בגיבוש תוכנית לאומית להפחתת הגבלות מכניות מיותרות, אך ברור כי גם אם נצמצם אותן, עדיין יישארו מקרים שבהם אפשרות טיפולית זו תידרש. המחויבות שלנו היא לטיפול מקצועי תוך חמלה ורגישות מרבית".


"המטרה: הפחתה דרמטית במספר הקשירות"
משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, לא רק שמודה כי מדובר בשיטת טיפול בעייתית, שמחייבת שינוי דרסטי במערכת – הוא אף מברך על העיסוק הציבורי בתופעה.

"הדו"ח של 'בזכות' הוא בהחלט מראה שמשקפת את המציאות", הוא אומר. "אנחנו ערים לתופעה ולצורך הדחוף לטפל בה. התחלנו לעבוד לפני כחצי שנה, אחרי שזיהינו שנושא הקשירות דורש התערבות מערכתית. יש עכשיו דיון ציבורי חשוב, המפנה את הזרקור למקומות שלרוב אנחנו מדחיקים ומתעלמים מהם.

משה בר סימן טוב - מנכ"ל משרד הבריאות

משה בר סימן טוב "לא מדובר באתיקה לקויה של אנשי הצוות, אלא בבעיה מערכתית, וחשוב לנו לשנות. בימים אלו אנו עומדים להקים ועדת היגוי שיישבו בה אנשי מקצוע, אנשי ארגון 'בזכות' ונציגי מטופלים. שלחנו משלחת לבריטניה כדי לבחון חלופות. אנחנו נבחן שילוב של הממצאים משם ומבתי חולים בארץ, כמו במרכז הרפואי בבאר־שבע.

"ברור שנדרשים כאן תוספת משאבים וכוח אדם והדרכות לצוותים בטכניקות טיפול אחרות. המטרה שלי היא לראות ירידה דרמטית במספר הקשירות"".