התרופה הפופולרית שהמציאו לה מחלה , ד"ר יפה שיר רז , 22.08.2017 , הכלכלה האמיתית
התנועה לחופש המידע, חשפה אתמול (יום ב’) שבארבע השנים האחרונות חלה עלייה של עשרות אחוזים במספר המרשמים לריטלין. לרגל פרסום הנתונים- קבלו שיעור היסטוריה קצר ולא נתפס בתולדות התרופה הזו
התנועה לחופש המידע, חשפה אתמול (יום ב’) שבארבע השנים האחרונות חלה עלייה של עשרות אחוזים במספר המרשמים לריטלין. לרגל פרסום הנתונים- קבלו שיעור היסטוריה קצר ולא נתפס בתולדות התרופה הזו
ריטה פניזון, שהשם המלא שלה היה מרגריטה פניזון, הייתה חובבת טניס מושבעת. הגברת החביבה הזאת היא זו שעל שמה נקראת התרופה הכה פופולרית שמתברר שמיליון מרשמים שלה ניתנים מדי שנה בישראל – ריטלין. היה לה גם בעל מוצלח בשם ליאנדרו, שב-1944 עבד בחברת התרופות ‘סיבה’. כמו הרבה מדענים באותם ימים, הוא לא חשש לנסות את התרופה על עצמו. הוא גם נתן אותה לריטה יקירתו. לאחר שנטלה אותה פעם או פעמיים, ריטה הרגישה שהתרופה “ממריצה” את הביצועים שלה, ולכן נהגה ליטול אותה לפני כל משחק. כמחווה רומנטית, ליאנדרו החליט לקרוא לתרופה ריטלין.
לחברה לעומת זאת, זה לקח כמה שנים עד שהחלו לחקור לעומק את התכונה הממריצה של התרופה. רק ב-1954 היא זוהתה כסטימולנט. בעקבות הגילוי החלה החברה ב-1957 לשווקה לטיפול בעייפות כרונית, דיכאון ונרקולפסיה. בשנים לאחר מכן היה כנראה מי שהבין שלתרופה הזו יש קהל פוטנציאלי הרבה יותר נרחב, ואט אט נוספו עוד אינדיקציות לשיפור מצב הרוח, וגם – לטיפול בילדים “בלתי מסתגלים”. וראו זה פלא, בתחילת שנות השישים צצה לה הגדרה חדשה בספרות הפסיכיאטרית: “פגיעה מוחית מינימלית” (MBD).
ב-1968, האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה כבר כללה את ה”מחלה” החדשה ב”תנ”ך” שלה – ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות). היא סיווגה את “המחלה” תחת ההגדרה “תגובה היפרקינטית של הילדות”. מאותו רגע ואילך, ההגדרה הלכה והתעדכנה במהדורות הבאות של ה-DSM.
* ב-1980 – במהדורת השלישית של DSM שונתה ההגדרה ל-“ADD עם או בלי היפראקטיביות”.
* ב-1994 – במהדורת הרביעית של DSM הADHD (הפרעת קשב עם היפראקטיביות) הולידה “תת-סוגים”.
וב-2013 – מהדורת DSM החמישית – בעוד שבמהדורות הקודמות ADHD אובחן לפי תסמינים שהופיעו עד גיל 7, המהדורה החדשה הרחיבה את האפשרות להופעה של התסמינים עד גיל 12, וגם כללה התייחסות למבוגרים.
כך, ככל שהמחלה הפכה להיות ממותגת ומוכרת יותר – הלך ועלה מספר הילדים ובני הנוער המאובחנים עם ADHD, ועמו במקביל, מספר המרשמים לריטלין. בישראל אגב, עוד לפני הזינוק הזה, מספר הילדים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז בארץ הוכפל מאז 2005 ( 6.8% מהילדים) ועד 2014 (14.4%). בו זמנית חלה עלייה דרמטית גם במספר הילדים המטופלים בתרופות ב־2005 טופלו בהן 3.5% מכלל הילדים בישראל, לעומת 8.5% בשנת 2014 – פי 2.4.
מי שנחשב ל”אבא המדעי של ADHD” היה ד”ר ליאון אייזנברג, פסיכיאטר אמריקני בעל שם עולמי וחוקר מוביל בתחום, שערך מחקרים על תרופות פסיכיאטריות במשך למעלה מארבעה עשורים. הוא היה גם מקובעי המדיניות בתחום, וישב בוועדה המייעצת ל-DSM. זה בטח לא יפתיע אתכם לגלות, שבהמשך התברר שהיו לו גם קשרים כלכליים הדוקים עם יצרניות התרופות. הפסיכולוגית האמריקנית ליסה קוסגרוב ועמיתיה חשפו במחקר כי התקיימו “קשרים כלכליים בין פאנל חברי ה-DSM 4 (המהדורה הרביעית) לבין תעשיית הפארמה”, וכי “מבין 170 חברי הפאנל, 96 חברים היו בעלי קשר כלכלי אחד או יותר עם החברות בתעשיית הפארמה. 100% מהחברים בפאנלים על “הפרעות מצב רוח” ו”סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות” היו בעלי קשרים כלכליים לחברות תרופות.
אז אולי מתוך נקיפות מצפון, אולי סתם כבר היה סנילי, אבל נחשו מה אמר ד”ר אייזנברג בראיון האחרון שלו לפני מותו? “ADHD היא דוגמה מובהקת למחלה מומצאת” לא ייאמן, נכון? אבל זה בדיוק מה שהוא אמר, ועוד הוסיף: “מעולם לא הייתי חושב שההמצאה שלי תהיה כה פופולרית”.
הכותבת היא פוסט דוקטורט בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה בנושא תקשורת מגיפות וחיסונים
פורסם לראשונה בדף הפיסבוק של יפה שיר רז
לחברה לעומת זאת, זה לקח כמה שנים עד שהחלו לחקור לעומק את התכונה הממריצה של התרופה. רק ב-1954 היא זוהתה כסטימולנט. בעקבות הגילוי החלה החברה ב-1957 לשווקה לטיפול בעייפות כרונית, דיכאון ונרקולפסיה. בשנים לאחר מכן היה כנראה מי שהבין שלתרופה הזו יש קהל פוטנציאלי הרבה יותר נרחב, ואט אט נוספו עוד אינדיקציות לשיפור מצב הרוח, וגם – לטיפול בילדים “בלתי מסתגלים”. וראו זה פלא, בתחילת שנות השישים צצה לה הגדרה חדשה בספרות הפסיכיאטרית: “פגיעה מוחית מינימלית” (MBD).
ב-1968, האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה כבר כללה את ה”מחלה” החדשה ב”תנ”ך” שלה – ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות). היא סיווגה את “המחלה” תחת ההגדרה “תגובה היפרקינטית של הילדות”. מאותו רגע ואילך, ההגדרה הלכה והתעדכנה במהדורות הבאות של ה-DSM.
* ב-1980 – במהדורת השלישית של DSM שונתה ההגדרה ל-“ADD עם או בלי היפראקטיביות”.
* ב-1994 – במהדורת הרביעית של DSM הADHD (הפרעת קשב עם היפראקטיביות) הולידה “תת-סוגים”.
וב-2013 – מהדורת DSM החמישית – בעוד שבמהדורות הקודמות ADHD אובחן לפי תסמינים שהופיעו עד גיל 7, המהדורה החדשה הרחיבה את האפשרות להופעה של התסמינים עד גיל 12, וגם כללה התייחסות למבוגרים.
כך, ככל שהמחלה הפכה להיות ממותגת ומוכרת יותר – הלך ועלה מספר הילדים ובני הנוער המאובחנים עם ADHD, ועמו במקביל, מספר המרשמים לריטלין. בישראל אגב, עוד לפני הזינוק הזה, מספר הילדים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז בארץ הוכפל מאז 2005 ( 6.8% מהילדים) ועד 2014 (14.4%). בו זמנית חלה עלייה דרמטית גם במספר הילדים המטופלים בתרופות ב־2005 טופלו בהן 3.5% מכלל הילדים בישראל, לעומת 8.5% בשנת 2014 – פי 2.4.
מי שנחשב ל”אבא המדעי של ADHD” היה ד”ר ליאון אייזנברג, פסיכיאטר אמריקני בעל שם עולמי וחוקר מוביל בתחום, שערך מחקרים על תרופות פסיכיאטריות במשך למעלה מארבעה עשורים. הוא היה גם מקובעי המדיניות בתחום, וישב בוועדה המייעצת ל-DSM. זה בטח לא יפתיע אתכם לגלות, שבהמשך התברר שהיו לו גם קשרים כלכליים הדוקים עם יצרניות התרופות. הפסיכולוגית האמריקנית ליסה קוסגרוב ועמיתיה חשפו במחקר כי התקיימו “קשרים כלכליים בין פאנל חברי ה-DSM 4 (המהדורה הרביעית) לבין תעשיית הפארמה”, וכי “מבין 170 חברי הפאנל, 96 חברים היו בעלי קשר כלכלי אחד או יותר עם החברות בתעשיית הפארמה. 100% מהחברים בפאנלים על “הפרעות מצב רוח” ו”סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות” היו בעלי קשרים כלכליים לחברות תרופות.
אז אולי מתוך נקיפות מצפון, אולי סתם כבר היה סנילי, אבל נחשו מה אמר ד”ר אייזנברג בראיון האחרון שלו לפני מותו? “ADHD היא דוגמה מובהקת למחלה מומצאת” לא ייאמן, נכון? אבל זה בדיוק מה שהוא אמר, ועוד הוסיף: “מעולם לא הייתי חושב שההמצאה שלי תהיה כה פופולרית”.
הכותבת היא פוסט דוקטורט בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה בנושא תקשורת מגיפות וחיסונים
פורסם לראשונה בדף הפיסבוק של יפה שיר רז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה