הרפורמה בבריאות הנפש אינה משפרת את הבריאות הנפשית בישראל, אלא אף מדרדרת אותה לכאורה

דצמבר 2020 -  כך עולה מעיון בשנתון האחרון של שירותי הבריאות הנפש שנגיש לציבור (2018). מאז תחילת הרפורמה ועד 2018 מספר האשפוזים הפסיכיאטרים לא ירד, כמו גם מספר האשפוזים החוזרים. עם זאת, נרשמה עלייה במספר הביקורים בחדרי מיון פסיכיאטרים ובמספר האנשים המתקבלים לשיקום פסיכיאטרי.

אחרי שנים של התנגדות, בכל זאת הצליח משרד הבריאות להעביר את רפורמה בבריאות הנפש, שמשמעותה הגברת הטיפול הפסיכיאטרי בקהילה. היא נכנסה לתוקף ביוני 2015. מה קרה בין 2015-2018?

באתר משרד הבריאות כתוב: "מטרת הרפורמה בבריאות הנפש היא להגדיל את איכות, זמינות ונגישות שירותי בריאות הנפש בישראל. עשרות מרפאות לבריאות נפש נפתחות ברחבי הארץ, אפשרויות הטיפול ע"י אנשי מקצוע שונים גדלו, שעות פתיחת המרפאות התרחבו, וזמני ההמתנה לטיפול התקצרו."

האם הגברת הנגישות והזמינות של שירותי בריאות הנפש משפרת את הבריאות הנפשית של תושבי ישראל?

בדקנו מדדים מתוך השנתון, שקיבלנו דרך חוק חופש המידע ממשרד הבריאות.
חדרי מיון פסיכיאטרים: היינו מצפים שנגישות בקהילה תוביל לירידה בפניות.
לחדרי מיון פסיכיאטריים. אולם זה אינו המצב – מספר הביקורים עלה מ- 43,136 בשנת 2009, המספר עלה ל- 54,313 בשנת 2018. ביחס של מספר ביקורים ל-1000 איש, העלייה היתה מ- 5.8 ב-2009 ל- 6.2 ב- 2018 (עמוד 38 בשנתון).
מדד רלוונטי נוסף הוא כמות המטופלים שהתקבלו לאשפוז פסיכיאטרי. מבחינת מספר זה ביחס לכל 1000 איש בישראל, הכמות נשארה כמעט זהה בין 2009 ל- 2018. היינו מצפים שכמות זו תרד דרסטית לנוכח הגברת הטיפול בקהילה (עמוד 9 בשנתון).
נתון מדאיג אחר הוא עלייה ב 25% במספר המקבלים שיקום פסיכיאטרי בקהילה. מ 21,917 בשנת 2014 – לפני הרפורמה- ל 27,494 בשנת 2018 (ע"מ 16)
מעבר לבריאותם הנפשית של האזרחים, שיקום זה מהווה נטל על משלם המיסים (נשמח להעביר נתונים מביטוח לאומי על עלות הנכים נפשית למשלם המיסים).
אם טיפולים פסיכיאטריים הם אפקטיביים, והשיקום הוא אפקטיבי - מדוע מספר מקבלי השירות הולך ותופח? האם אנשים אינם יוצאים מהצד השני של השיקום, כאשר הם משוקמים ובריאים? או האם ה"שיקום" הוא לא באמת שיקום, אלא טיפול תלותי לכל החיים?
את התשובה לשאלתנו האחרונה אנו מקבלים מהנתון האחרון שנביא כאן מתוך השנתון. נתון זה הינו אודות "אשפוזים חוזרים בתוך שנה" (עמוד 10). אנו מגלים שאחוז האשפוזים החוזרים בתוך שנה נע בין 51% ל-53% בעשור האחרון. כלומר גם מדד זה לא השתפר בזכות הרפורמה, ומשמעות הנתון כואבת: למרות הטיפול המוגבר בקהילה, מטופלים רבים מדי אינם מצליחים לצאת ממעגל האשפוזים.
הנתונים שהובאו כאן מראים שהגברת הטיפול בקהילה לא שיפרה מדדים עיקריים ברמת בריאות הנפש בישראל, וכן כי את המדד העיקרי - שיעור המטופלים המגיעים לחדר מיון - היא אף הגבירה. מכאן, ההנחה הבסיסית שהגברת והנגשת שירותי בריאות הנפש תהיה מועילה, נראית כלא מבוססת.
ונשאלת השאלה - מדוע זה כך? התשובה טמונה באופי הטיפולים הנפשיים, שברובו הוא תרופתי. לתרופות הפסיכיאטריות תופעות לוואי מגוונות ובהן החמרה של תסמינים פסיכיאטריים, החמרת דיכאון, אובדנות, אלימות ועוד ועוד. בעוד שייתכן שבטווח קצר נראה שיפור מסוים לכאורה, בטווח בינוני וארוך מתפתחת תלות, תופעות הלוואי גוברות, והמצב הכולל של האדם פעמים רבות הופך להיות גרוע יותר משהיה לפני שהתחיל בטיפול. הטיפול התרופתי אינו מרפא אלא מטשטש סימפטומים בלבד, לכן המטופלים שנכנסים למעגל הטיפול לא באמת מבריאים ויוצאים ממנו, אלא נשארים ב"מערכת" ונעשים תלויים בה יותר ויותר. כל זה לא רק מקשה על הבריאות הנפשית של אותם מטופלים ועל משפחותיהם, אלא מטיל עול כבד על משלמי המיסים הממנים נכים נפשית בסכום שנתי בגובה של 10 ספרות (נשמח לתת נתונים).

נשמח לסייע בפרטים נוספים.
יהודה קורן

972-523350928

עמותת מגן לזכויות אנוש (ע"ר)

www.cchr.org.il

אין תגובות:

פרסום תגובה