הדרכת הילד והמשפחה נהריה - מקום חשוך ונידח עם חלונות שתמיד סגורים

הצוות מנומס והילדים מחייכים כשההורים מגיעים לביקור. אבל אז הם הולכים,  ליאור שלו | מגזין mako , | פורסם 17/11/22  

אחיות משכו בשערן של מטופלות שנרדמו. ילדים נגררו בכוח במסדרונות. נערה עם הפרעת אכילה אולצה להתנייד בכיסא גלגלים "כדי לא לשרוף קלוריות" עד שנוצרו בגופה פצעי לחץ. מטופלים ומטופלות לשעבר באגף הפסיכיאטרי לילדים ונוער במרכז הרפואי לגליל מדברים – ומספקים סיבות לדאגה באשר לסטנדרטים הנהוגים בכל מערכת בריאות הנפש בישראל. ביה"ח בתגובה: "הטיפול מקצועי, ההאשמות מופרכות"

"מחלקה נידחת, מקום חשוך עם חלונות שתמיד סגורים". צולם במרכז הרפואי לגליל, נהריה | צילום: מערכת mako | עיבוד סטודיו mako

דנה (שם בדוי) הייתה בת 16 כשקיבלה הפנייה אל היחידה להדרכת הילד והמשפחה, האגף הפסיכיאטרי לילדים ונוער של "המרכז הרפואי לגליל" שבנהריה. היא הייתה תלמידה מצטיינת, מיועדת למלגת לימודי רפואה, ותכננה להתחיל ללמוד לתואר ראשון עוד בתיכון. אבל אז היא התמכרה לספורט, רצה בממוצע 60 ק"מ בשבוע, והשילה 10 ק"ג בתוך חודש.

במשקל 34 ק"ג, מתוך חשש שפיתחה הפרעת אכילה, דנה הגיעה לרופא המשפחה. הוא בדק אותה והפנה אותה לאשפוז פסיכיאטרי בחשד לאנורקסיה. "קבלת הפנים שלי ביחידה הייתה מזעזעת", היא מספרת היום, שלוש שנים מאז ששוחררה. "פסיכיאטר דיבר איתי רק כמה דקות וכבר החליט שאני צריכה ארבעה כדורים ביום. עד אז לא הייתי מעולם מטופלת פסיכיאטרית או פסיכולוגית, ושאלתי למה אני צריכה כל כך הרבה כדורים. הוא אמר שזה הטיפול להפרעת האכילה. אחר כך הרופאים החליטו שאני צריכה להתנייד רק בכיסא גלגלים כדי 'לא לבזבז קלוריות' בהליכה או בעמידה. אחרי כמה שבועות נהיו לי פצעי לחץ מדממים בישבן. הראיתי אותם לצוות במחלקה, אבל לא היה להם אכפת. חצי שנה הייתי על כיסא גלגלים, למרות שלא הייתה לי שום בעיה פיזית לעמוד וללכת".

דנה שהתה במחלקה במשך כחצי שנה. היא מספרת שבמשך כל התקופה לא פגשה דיאטנית אפילו פעם אחת, ופסיכולוג פגשה לראשונה רק אחרי ארבעה חודשי אשפוז. "לא נתנו לי לצאת מגבולות המחלקה. רוב היום הייתי בחדר, בין ארבעה קירות, בלי מחשב, טלפון או טלוויזיה. כשרציתי ללמוד בבית הספר של המחלקה אסרו עליי בטענה שזה 'מאמץ את המוח'. הביאו לי חוברות צביעה, כמו לילדה בת 4. הייתי בוכה המון בחדר מתוך תסכול וחוסר אונים. הרופאים קראו לזה דיכאון, ופוצצו אותי במינונים לא הגיוניים של תרופות הרגעה. כעונש על ההתבכיינות שלי אמרו לי גם שכל עוד אני בוכה, אבא שלי לא נכנס למחלקה".

איך הרגשת מבחינה פיזית?
"בגלל שהמשקל שלי היה נמוך והכדורים היו חזקים, הרגשתי חולשה נוראית, כאבים בגוף וסחרחורות בלי סוף".

ההורים שלך לא הרגישו שאת במצוקה?
"כבר אחרי כמה שבועות באשפוז שמתי לב שפשוט מסתירים מההורים את מה שקורה במחלקה. כשההורים מגיעים לביקור הצוות מנומס והילדים מחייכים, אבל אז ההורים הולכים והצוות חוזר לצעוק, להיות אלים ולהתנהג עם הילדים באופן מזעזע".

חדר ילדים במוסד הדרכת הילד והמשפחה נהריה ,

צילום: מערכת mako

מטופלות ומטופלים רבים חוו דברים דומים ביחידה להדרכת הילד והמשפחה. בסוף אוקטובר פרסמה צעירה בשם מאיה רביב סרטון קצר בחשבון הטיקטוק שלה, שבו תיארה במילים נוקבות את חוויית האשפוז שלה ביחידה; בתגובה פנו אליה תשעה גולשים שסיפרו גם הם על זיכרונות קשים מהמרכז הפסיכיאטרי. לפני כשבועיים העלתה רביב בפייסבוק פוסט שבו סיפרה את סיפורה והוסיפה את העדויות שקיבלה, ובימים שלאחר מכן קיבלה עוד עשרות הודעות מצעירים שהיו מאושפזים במחלקה והזדהו עם התחושות. "כשראיתי את כמות ההודעות הבנתי שיש כאן משהו חריג, שחייבים לעשות משהו עם המחלקה הזו", היא אומרת כשאני שואלת למה החליטה להיחשף כאן בשמה.

עשרה מטופלים ומטופלות שאושפזו ביחידה להדרכת הילד והמשפחה הסכימו להתראיין לכתבה זו. כולם למעט אחת טופלו ביחידה בארבע השנים האחרונות, וכולם מספרים על התנהלות אלימה מצד הצוות הרפואי ועל פרקטיקות שהיו לתפיסתם מיותרות, חסרות רגישות ולעתים פשוט אכזריות. מבדיקת מגזין mako עולה כי חלקן נהוגות גם במחלקות פסיכיאטריות אחרות; יש לקוות שעכשיו, לאחר שיוצאי המחלקה במרכז הרפואי לגליל החליטו לספר על מה שחוו, גם מטופלים ממקומות אחרים ידברו על המתרחש מאחורי הדלתות הסגורות.

אמרו לי שזה ויטמינים

מאיה רביב הייתה מאושפזת ביחידה בנהריה לפני כשנה וחצי. היא הייתה שם בסך הכל ארבעה ימים, אלא שהשהות הקצרה הותירה בה לדבריה טראומה של ממש. "ביום שהגעתי למחלקה ראיתי ילד קטן, בערך בן 7, בוכה במסדרון כי הוא רב עם ילד אחר. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה הגיע אליו איש צוות, תפס את הידיים שלו, סובב לו אותן מאחורי הגב וזרק אותו אל חדר הרגיעה (חדר מרופד שאליו מוכנסים חולים לצורך הרגעה או בידוד – ל"ש). דבר דומה ראיתי כלפי ילד בן 10 שבכה וצעק אחרי שאמא שלו ביקרה אותו ועזבה את המקום. הוא בכה על הרצפה ואף אחד לא התייחס אליו. אחרי בערך 20 דקות הגיעו שני אנשי צוות, תפסו לו את הידיים מאחורי הגב וסחבו אותו ברמה שהרגליים נגררו על הרצפה. כשזה לא הרגיע אותו נתנו לו זריקת הרגעה מול כולם".

דנה (שם בדוי): "החליטו שאתנייד בכיסא גלגלים כדי 'לא לבזבז קלוריות' בהליכה. נהיו לי פצעי לחץ מדממים, אבל חצי שנה הייתי על הכיסא למרות שלא הייתה לי שום בעיה ללכת"

מאיה הגיעה לאשפוז ביחידה להדרכת הילד והמשפחה בשל הפרעה אכילה שהחמירה עם התפרצות נגיף הקורונה. "עד אז הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית ודיאטנית", היא מספרת. "בסגר, כשלא יצאתי מהבית, לא הצלחתי להשתלט על הבולמוסים של האכילה ועל ההקאות והמשלשלים, והבנתי שאני חייבת להיות בהשגחה מלאה. קיבלתי הפנייה לבית חולים תל השומר, אבל בגלל שלא היה מקום במחלקה להפרעות אכילה, הפנו אותי לנהריה".

ספרי לי על האשפוז שם.
"זו מחלקה נידחת בקצה בית החולים הגליל, מקום חשוך עם חלונות שתמיד סגורים. מחנק, ריח נוראי. בקצה אחד של המחלקה מאושפזים ילדים בני 6-12 ובקצה השני נערים בני 12-18. בכל חדר יש תשע מיטות שצמודות אחת לשנייה, בלי מרחבים אישיים. במרתף יש מין בית ספר שמורים מגיעים אליו כדי להעביר שיעורים למאושפזים. אני לא חושבת שמישהו שם באמת לומד, כי כולם כל הזמן מסוממים מתרופות. בכל מקרה, רוב הזמן כל המאושפזים במחלקה נמצאים ביחד".

יש הפרדה בין הבנים והבנות?
"החדרים מופרדים, אבל המקלחות משותפות".

צילום: מערכת mako

 הפרעת האכילה של מאיה אובחנה לפני שאושפזה, אבל לדבריה זה לא סיפק את הצוות הרפואי. "עליתי על המשקל והאחות אמרה לי שאני לא נמצאת במשקל של אלו שסובלות מהפרעות אכילה, שאני 'לא מספיק רזה', לכן היא לא יכולה לאשפז אותי במסלול הזה אלא במסלול של החולים הפסיכיאטריים ה'רגילים'. התווכחתי איתה, אמרתי לה שהפרעות אכילה לא קשורות למשקל והן נמצאות קודם כל בראש, הסברתי שאני חייבת השגחה וטיפול. היא לא הקשיבה והבנתי שאין עם מי לדבר. מצאתי את עצמי במסלול פסיכיאטרי 'רגיל' כשאני לא סובלת משום דבר פסיכיאטרי מלבד הפרעות האכילה".

יש הבדל בטיפול בין המסלולים?
"לבנות במסלול של הפרעות האכילה יש תפריט מיוחד, שעות המקלחת שלהן לפני האוכל ולא אחרי כמו שאר המאושפזים, והן נמצאות בהשגחה מתמדת בכל מה שקשור לאוכל. במחלקה הרגילה אף אחד לא מתייחס לאכילה, רק מקפידים לתת להם כדורים פסיכיאטריים. זה מה שעשו לי".

לפני כן היית מטופלת פסיכיאטרית?
"מעולם לא הייתי במחלקה סגורה. בבית הייתי לוקחת כדור שאיזן אותי, ובמחלקה קיבלתי אותו במינון מאוד גבוה עם עוד שני כדורים. כששאלתי איזה כדורים אלה, האחות אמרה שזה ויטמינים. בערב שוחחתי אם אבא שלי וסיפרתי לו ששינו לי את המינון ואת הכדורים. הוא אמר לי שהוא ביקש שיעדכנו אותו אם משנים משהו בהרכב התרופות או במינון, אבל אף אחד לא עדכן אותו".

ואת חושבת שאלו לא היו ויטמינים.
"אני בטוחה שלא, כי אני מכירה את הגוף שלי. בוקר אחרי שלקחתי את הכדורים הרגשתי כאילו הגוף שלי יוצא ממני, סוג של שיתוק, בקושי הצלחתי להזיז את הרגליים. הייתי עייפה ברמה שאני לא יכולה להסביר, היה לי קשה להחזיק את העיניים פקוחות, אבל הייתי צריכה לרדת למרתף, לבית הספר. ישבתי עם כמה בנות וצבעתי מנדלות, אבל בשלב מסוים לא הצלחתי להחזיק את עצמי ונרדמתי עם הראש על השולחן. פתאום אחת מהאחיות נעמדה מאחורי, תפסה את השיער שלי, משכה אותו בכוח וצעקה מול כל הכיתה 'קוקו, להתעורר'".

היו אנשי צוות שהתעניינו במצבך?
"הרופא של המחלקה שאל אותי איך אני מרגישה עם הכדור. אמרתי לו שלא טוב לי והוא הציע להוסיף לי עוד כדור שיאזן את ההשפעה של הכדור שקיבלתי. כשהוא אמר את זה הבנתי שעדיף לי להיות ילדה טובה ולשתוק, כי כל מה שיש להם להציע לי זה כדורים פסיכיאטריים".

לא אשקוט עד שמשהו שם ישתנה

אמיר (שם בדוי) אושפז ביחידה כשהיה בן 13, לאחר שעבר אירוע משפחתי חריג. הוא שהה שם שמונה חודשים. "עד שאושפזתי לא לקחתי כדורים פסיכיאטריים", הוא מספר, "אבל במחלקה נתנו לי אבחנה שלא קשורה אליי - ציקלותימיה, הפרעה דו-קוטבית שבאבחון שנעשה לי לאחר השחרור מהמחלקה נאמר לי שמעולם לא לקיתי בה - והפכו אותי למסומם מכף רגל ועד ראש. פוצצו אותי בכדורים, גם בבוקר וגם בערב. נכנסתי למחלקה 60 קילו ויצאתי 120. הכדורים ניפחו אותי והשפיעו לי על התיאבון, לא הפסקתי לרעוב לרגע".

מאיה (שם בדוי): "האחות אמרה לי שאני לא נמצאת במשקל של אלו שסובלות מהפרעות אכילה, שאני 'לא מספיק רזה'. אמרתי לה שהפרעות אכילה לא קשורות למשקל, אבל היא לא הקשיבה"

אמיר מספר שצוות המחלקה נהג להעניש מטופלים שהיו אלימים אחד כלפי השני, צעקו או איחרו ללימודים או לארוחות. הוא עצמו נענש כי לא סידר את מיטתו. "לא סידרתי אותה פעם אחת, ושמו אותי לשבוע שלם בבידוד מוחלט. זה לישון לבד, לא ללכת לבית ספר, לא להיות עם המאושפזים האחרים, בלי ביקורים ובלי שיחות טלפון. כמו בידוד בכלא".

צילום: מערכת mako

החדר שבו שהה אמיר היה צמוד לחדר הרגיעה ולחדר הקשירה - חדר שבו מיטה בודדת עם רצועות המיועדות להגביל את תנועותיו של המטופל. "רוב הזמן היו מכניסים לשם את הילדים הקטנים ואת הבחורות הבולימיות שרצו להקיא אחרי האוכל", הוא מספר. "בגלל שהקיר שלי היה צמוד לשם, לא היה לילה שלא הייתי מתעורר מצעקות הצילו ומבכי של ילדים משני החדרים האלה".

בשנת 2016, בעקבות תחקיר של תוכנית הרדיו "סדר יום עם קרן נויבך", קמה מחאה ציבורית נגד מדיניות הקשירות. ב-2018, השנה שבה אושפז אמיר, הוציא משרד הבריאות חוזר ובו הנחיות חדשות ומחמירות בנוגע לקשירת מטופלים פסיכיאטריים; בהודעות לתקשורת שמסר המשרד באותה שנה דובר על הפחתה של יותר מ-60% במקרי הגבלת התנועה באמצעות קשירה. "אני לא שמעתי על שום מחאה", מסכם אמיר את הנושא מנקודת מבטו.

אמיר (שם בדוי), שאושפז ליד חדר הרגיעה וחדר הקשירה: "הקיר שלי היה צמוד לשני החדרים האלה. כל לילה הייתי מתעורר מצעקות הצילו ומבכי של ילדים"

רותם (שם בדוי) אושפזה ביחידה להדרכת הילד ומשפחה לפני קרוב ל-30 שנה, כשהייתה בת 14. השבוע היא אומרת: "כבר אז הבטחתי לעצמי להזהיר מפני המקום הזה. אני לא אשקוט עד שמשהו שם ישתנה".

מה את זוכרת מהאשפוז ביחידה?
"ראיתי וחוויתי דברים שחשבתי שקיימים רק בסרטי אימה. מכות, קשירות, קללות, התעללות וניתוק מהמשפחה. אני אושפזתי עם אבחנה של OCD, וכשהגעתי ביקשו ממני מיד ללבוש את החלוק של המחלקה. סירבתי כי לא הייתי מסוגלת בגלל הרגישות שלי לניקיון, אז האחות קראה לשני שומרים גברים שלקחו אותי בכוח לחדר צדדי, הפשיטו אותי והלבישו אותי בחלוק".

רותם אושפזה ביחידה זמן קצר לאחר שד"ר מרסלו שפיץ וד"ר הלן ראוש-אלנקווה הקימו אותה בשנת 1995. נגד שפיץ הוגש בעבר כתב אישום בגין ביצוע מעשים מגונים בקטינים שהיו מטופלים שלו; הוא זוכה מחמת הספק וחזר לנהל את היחידה. בשנת 2018 עזב שפיץ, וכיום מנהלת את היחידה הפסיכיאטרית ד"ר ליודמילה סנדלר, מומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.

 

 

בנוסף לאמיר, רותם, מאיה ודנה, שוחחנו השבוע עם עוד חמישה מטופלים ומטופלות לשעבר שסיפוריהם האישיים לא יפורטו כאן בשל קוצר היריעה. כל החמישה דיברו על חוויה של פחד - איומים מצד הצוות שמובילים לצייתנות מצד המאושפזים. האחיות והמדריכים מתייחסים לדבריהם למטופלים בחוסר כבוד ובזלזול, צוחקים ביניהם על התנהגות של מטופלים, מעלימים עין, מאיימים בהוספת תרופות ולא מתפנים לשיח כשמאושפזים מתמודדים עם קשיים. מטופלים לשעבר מספרים שחששו לספר מה הם מרגישים כדי שלא "יסממו אותם" או יענישו אותם, למשל בשלילת ביקורי הורים או שיחות טלפון - שמוגבלות מלכתחילה לשש דקות ביום.

האם הנעשה ביחידה מייצג את הנורמות במערכת בריאות הנפש כולה? פרקטיקות כמו קשירה, הלעטה בתרופות וענישה נהוגים גם במקומות אחרים, אבל מרים (שם בדוי), עובדת ותיקה בתחום בריאות הנפש שהועסקה בשלוש מחלקות פסיכיאטריות, טוענת: "המקרים המתוארים הם חריגים. לנהוג באלימות כלפי ילדים זה משהו שלעולם לא אמור לקרות, אלא אם ילד חותך את עצמו או מנסה לפגוע באחרים. במקרה כזה, אם צריך לקחת או לגרור ילד לחדר רגיעה - זה יקרה. אם צריך להפעיל כוח פיזי אז גם זה יקרה, אבל ייעשה בצורה הכי נעימה. אם לא מדובר בפגיעה עצמית או באחרים, שום אלימות לא באה בחשבון. מצד שני, מי שיראה מהצד את המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות יתקשה להבין ולהכיל את מה שקורה שם. ילד שקושרים אותו - תגידי שזה לא נורמלי, אבל אלו דברים שאנשים שלא עובדים במקום לא יכולים להבין. זה נראה אלים, אבל לפעמים באמת אין ברירה".

מה לגבי שימוש באיומים?
"זה משהו שלא אמור לקרות במחלקות פסיכיאטריות, זה יכול רק להזיק לטיפול".

בידוד ממושך?
"לא אמור לקרות".

שינוי מינון תרופות בלי ליידע את הילדים או את ההורים?
"אין דבר כזה".

על הטיפול בהפרעות אכילה אומרת מרים: "קשה להאמין שבחורה שאושפזה בגין הפרעות אכילה לא פגשה דיאטנית לאורך כל שהותה במחלקה. לגבי כיסא הגלגלים – הגיוני שימנעו מבחורה עם הפרעת אכילה חמורה לשרוף קלוריות, אבל קשה לי להבין למה בחורה שיכולה ללכת יושבת חודשים בכיסא גלגלים, אלא אם יש מקרה מאוד מאוד חריג".

הרגשתי שהבטן עומדת להיקרע

הילה (שם בדוי) אושפזה ביחידה לפני כשנה וחצי, לאחר פגיעות עצמיות וניסיון אובדי. "הגעתי לשם כי הייתי צריכה השגחה צמודה, חיפשתי דרכים לפגוע בעצמי 24/7", היא מספרת.

מה קרה אחרי שאושפזת?
"היה בחצר מקום קבוע שהייתי יושבת בו ופוגעת בעצמי, שורטת את עצמי עד שהיה יורד דם. אנשי צוות מהמחלקה עברו לידי הרבה והתעלמו".

אולי הם לא ראו?
"אני יודעת שהם הבחינו בי, כי באיזשהו מקום עשיתי את זה כדי שיבחינו בי. רציתי עזרה, רציתי שיתייחסו אלי, אבל הם התעלמו. יום אחד מצאתי קומפקט דיסק זרוק בחדר האוכל, חתכתי אותו לשניים והתחלתי לחתוך את עצמי. פתאום החתך נהיה עמוק ונבהלתי. צעקתי לאחד האחים שיבוא לעזור לי, והוא הסתכל עליי ואמר, 'אין לי זמן לזה כרגע, יש לי משהו אחר לעשות'. הוא המשיך ללכת והשאיר אותי עם הדיסק".

קיבלת טיפול פסיכולוגי?
"אחרי שבוע של פגיעות עצמיות ותחנונים לפגוש פסיכולוגית עבר לידי אחד מאנשי הצוות ואמר, 'הנה, את עומדת לקבל סוף סוף את תשומת הלב שרצית כל כך הרבה זמן'. זה היה פוגע, אבל לפחות ראיתי פסיכולוג. מה שלא נפתר היה האוכל: שקלתי 125 קילו והאכילו אותי כמו את הבחורות ששקלו 40 קילו. אותה כמות של פרוסות לחם ומנה חמה קטנה בצהריים. כשביקשתי עוד מנה, התעלמו ממני לחלוטין. כל לילה הייתי הולכת לישון רעבה".

הילה ומרואיינות אחרות מספרות שלהפסקת האוכל ביחידה הוקצבו 15 דקות בלבד. דנה, שאושפזה במסלול הפרעות האכילה, מספרת שגם הבנות במסלול הוכרחו לסיים את האוכל בזמן הקצוב - ואם לא הספיקו, נענשו בקבלת מנה כפולה.

צילום: מערכת mako

דנה עצמה היא טבעונית, ולדבריה לא קיבלה מזון מותאם לאורח חייה. "ביקשתי לראות דיאטנית וסורבתי, ביקשתי לקבל תפריט מותאם ולא היה להם מה להציע לי, ביקשתי לקבל אוכל מהבית והצוות לא אישר לי. במשך כמה שבועות אכלתי רק לחם, חומוס וריבה, עד שהתחילו לי כאבי בטן חזקים. אמרתי לאחיות ולרופאים שכואב לי, אבל הם לא התייחסו לזה ברצינות. סבלתי מעצירות, הרגשתי שאני לא מסוגלת לאכול יותר, והאחיות התעקשו שאסיים את מנת הלחם והחומוס שלי כי לטענתן מדובר במצב טבעי שבו 'הגוף שלי מתרגל לעלות במשקל'".

איך זה נגמר?
"יום אחד ישבתי בארוחת הבוקר והרגשתי שהבטן שלי עומדת להיקרע. ניסיתי לאכול, אבל איבדתי הכרה מרוב כאב ונפלתי על הרצפה. תוך שנייה הובילו אותי למחלקה הכירורגית וגילו שאני סובלת מחסימת מעיים חמורה, הייתי מאושפזת שם כמה ימים. זה יישמע נורא, אבל אלה היו הימים הכי טובים שלי באשפוז. לפחות שם התייחסו אלי כמו לבן אדם".

הילה (שם בדוי): "מצאתי קומפקט דיסק, חתכתי אותו לשניים והתחלתי לחתוך את עצמי. כשהחתך נהיה עמוק צעקתי לאחד האחים, והוא הסתכל עליי ואמר, 'אין לי זמן לזה'"

כחצי שנה לאחר שאושפזה הגיעה דנה למשקל תקין ושוחררה מהיחידה. "כשיצאתי גיליתי שהפסדתי את כל הבגרויות שלי. חברים שלי עלו כיתה, ואני, שהייתי אמורה כבר להתחיל לימודי תואר, נאלצתי לחזור שוב על כיתה י"א. איבדתי את החברים שלי ונשארתי לבד לגמרי".

הצלחת לחזור לעצמך אחרי ששוחררת?
"הפכתי לעוד יותר חולה. לא קיבלתי טיפול נפשי לבעיה שלי במשך חצי שנה, והפרעת האכילה שלי מאוד החמירה. בגלל שהורגלתי לאכול ברבע שעה כמות גדולה לגוף שלי, בבית סבלתי מבולמוסים מטורפים של אכילה. ובגלל שהתניידתי על כיסא גלגלים, היה לי קשה לחזור לכושר שבו הייתי ומצאתי את עצמי במקומות רעים לי ולגוף שלי. עד לפני כמה חודשים הייתי מגיעה לאשפוז בערך פעם בשבוע בגלל בעיות בעיכול".

ומה קורה בחצי שנה האחרונה?
"אבא שלי, שהוא המלאך שלי, לקח אותי לקמפינג ארוך כדי שאוכל לנשום אוויר ולהיות כמה שיותר בטבע. זה נתן לי שקט ובריאות ולאט לאט אני חוזרת לעצמי. היום אני כותבת ספר על הסיפור שלי. אני רוצה שכולם ידעו מה עברתי ומה יכול לקרות כשילד לא מקבל את הטיפול שהוא זקוק לו".

משרד הבריאות: "נבדוק את הטענות"

מהמרכז הרפואי לגליל נמסר בתגובה: "הנהלת המרכז הרפואי ביצעה לפני כשבועיים תחקיר מקיף, יסודי וממוקד בראשות מנהל המרכז, אשר כלל התייחסות פרטנית לכל אחת ואחת מטענותיה של מטופלת אשר הסכימה באומץ רב להיחשף בשמה. בתחקיר נבחנו כלל ההיבטים הנוספים הקשורים לעשייה במחלקה, וביניהם מדיניות המשמעת, פרוטוקולי התגמול, סטנדרט עדכוני ההורים ומדיניות התגובה לאירועים פיזיים או אירועי התפרצות קיצוניים. התחקיר העלה באופן חד משמעי כי הטיפול במחלקה, על כל חלקיה ואגפיה, נעשה באופן מקצועי, מסודר, מבוקר ומתואם עם פרוטוקולי הטיפול המאושרים ע"י משרד הבריאות.

"המרכז הרפואי לגליל לוקח אחריות על היותה של המחלקה צפופה מן הרגיל בשנה האחרונה, לאור שיפוץ מאסיבי המתקיים בה באופן מדורג, שאכן מייצר תחושת אי נוחות למטופלים ולהורים, כמו גם לצוות, כל זאת באופן זמני.

"האשמות המוטחות כלפי המחלקה בעילום שם הן מופרכות ואינן נכונות. אנו פתוחים כל העת לביקורת ואף מזמינים את הכתבת לביקור במחלקה להדרכת הילד והמשפחה. מדובר במחלקה הנותנת תקווה וריפוי למאות מטופלים ובני משפחותיהם מדי שנה, כל זאת באמצעים מתקדמים ואנשי צוות מקצועיים, אנושיים וראויים, העוסקים במלאכה מורכבת, המחייבת רגישות, אורך רוח וניסיון בהתמודדות עם מגוון רחב של מחלות נפש, אשר מצויות בקצה העליון של המורכבות ודורשות טיפול במסגרת מחלקתית אישפוזית.

"מדובר במחלקה בעלת מוניטין מעולה מזה שנים רבות בכל הקשור בטיפול בנערות עם הפרעות אכילה, הרושמת הצלחות רבות בנושא זה. נדרש להבין, כי הטיפול הינו בחלקו גם טיפול התנהגותי, המחייב מחד הצבת גבולות ומאידך גם תימרוץ, כחלק מהמאמץ לשנות דפוסים התנהגותיים, והוא מבוצע בדיוק רב כמופיע בפרוטוקולי הטיפול.

"בניגוד לנטען, המחלקה אינה נמצאת במרתף, אלא כאמור במתחם העובר בשנה האחרונה שיפוץ רחב היקף המוכוון לסביבה טיפולית המעודדת החלמה ותחושת הקלה.

"כל עשייתו של הצוות ומרצו מוכוונים לטיפול בנערים ובנערות, העוברים יחד עם משפחותיהם תקופה מאתגרת ומורכבת, ולא נסכים להכפשתם, ודאי שעה שלטענות הללו אין כל בסיס.

"בקשתכם להתייחסות טענותיו של חולה שאושפז במחלקה לפני כ-30 שנה אינה ריאלית ואין באפשרותנו לענות עליה באופן ענייני ורציני.

"אנו מבקשים להבהיר מעבר לכל ספק: אין ולא היו כל גילויי אלימות, לא פיזית ולא מילולית, כלפי מטופלים במחלקה.

"בנוסף, לאור מורכבות היכולת להשיב פרטנית לתלונות המובאות בעילום שם, אנו שבים על הזמנתנו את הכתבת לבקר במחלקה בכל עת ובכל שעה, וללא תיאום מראש, על מנת להתרשם מהנעשה בה ולשוחח עם מטופלים שיחפצו בכך ועם הצוות המטפל, כמו גם עם בני משפחה".

משרד הבריאות מסר בתגובה: "המשרד מייחס חשיבות עליונה לשלום המטופלים ולאיכות הטיפול שניתן להם. כל תלונה ופניה שמתקבלת מטופלת במלוא הרצינות וברגישות הראויה. 

"משרד הבריאות לא מכיר תופעות ואירועי אלימות במחלקה להדרכת הילד והמשפחה במרכז הרפואי לגליל כפי שמתוארים בפנייה. עם זאת, המשרד רואה בחומרה כל אירוע אלימות ויבדוק את הטענות. משרד הבריאות פנה למרכז הרפואי לגליל על מנת לקבל את דוח החקירה הפנימי שנעשה על ידי הנהלת המרכז.

"זכותם של כל מטופלת ומטופל לקבל את הטיפול והשירות המיטבי עבורם ולפנות, להתלונן או לדווח למשרד הבריאות כאשר חוו התנהלות שאינה מקצועית או התנהגות לא ראויה של צוותים. ככל שיגיעו למשרד תלונות הן ייבדקו במלוא הרצינות ותשומת הלב. מאחר והטענות אנונימיות יש צורך בקבלת פרטים נוספים שיאפשרו בדיקה פרטנית של האירועים המוצגים בפניה״.