תנאים תת אנושיים של חיילים הלומי קרב בבתי חולים פסיכיאטריים ממשלתיים
הקשיבו לעדות אבא של אמיר, הלום קרב, לוחם ביחידת העילית של צה"ל, בהמשך צפו בסרטון ההפגנה של הלוחם אמיר:
"התיאור הבא שאתן הוא קשה. אני נאלץ לספר אותו, כי רק כך אפשר להסביר מדוע חייבים להקים מחלקות סגורות יעודיות להלומי קרב".
התנאים במחלקות הסגורות הקיימות, מזעזעים, בלתי אנושיים ונראים כמו כלא בשבי הסורי או במדינות העולם השלישי.
המחלקות האלה סגורות משני הכיוונים. המטופל אינו יכול לצאת, והציבור אינו יכול לדעת מה קורה בפנים.
הלומי קרב מוצאים עצמם מאושפזים ביחד עם חולי נפש קשים.
תשעה אנשים בחדר, ללא חלונות, ללא תמונות או צבע. חדרים אפורים ומשרי דיכאון.
הרופאים, הם בדרך כלל מתמחים. העומס הגדול המוטל עליהם, והחולים הקשים בהם הם מטפלים, הופכים אותם למנוכרים וחסרי לב. הם מגיעים למטופל בתדירות נמוכה. מנהלי המחלקות שחוקים וחסרי זמן, הם הופכים לחסרי לב ונטולי סבלנות. נדיר שמנהל מחלקה יסכים לדבר עם ההורים.
אחת מהבעיות הקשות של הלומי קרב, היא השינה הטרופה. מראות הקרב הקשים עולים בלילות, ומדירים שינה מעיניהם. האישפוז הוא עם תשעה אנשים בחדר, אשר צועקים בלילות, מסתובבים ומטרידים.
כמו בבתי הכלא, גם במחלקות הסגורות, יש חצר הסתובבות. בבתי כלא, זו חצר גדולה ומרווחת. במחלקות הסגורות, זו חצר קטנה, מוקפת קירות בטון גבוהים, ואפורים, ומעליהם רשת. אפילו את השמיים לא ניתן לראות.
בכל אישפוז, בני אמיר שאל בכאב:
"למה מגיע ללוחם צה"ל, לקבל טיפול כזה?"
שאלה קורעת לב.
במחלקות אלה יש חולים קשים, שיש חשש שישפכו מים חמים, אחד על השני, לכן לא מספקים להם מים חמים להכנת קפה. לוחם צה"ל המאושפז בתנאים הקשים והבלתי נסבלים האלה, לא יכול להירגע עם כוס קפה. אפילו זה לא.
האפשרות להתקלח, ניתנת רק בשעות מוגדרת ותחת שמירה אישית משפילה. גם כבוד של אכילה עם סכו"ם נורמלי, אינך מקבל. אתה אוכל עם כף מפלסטיק, ללא סכין ומזלג. אתה אוכל, כאשר עומד מעליך משגיח. אם לא תגיע מוקדם, לא תמיד תזכה לקבל מעדני חלב. הכמות אינה מספקת.
כמו חייל בשבי גם כאן, מוציאים לך את השרוכים מהנעליים.
העונש הכבד ביותר בבתי כלא, הוא בידוד. במחלקות הסגורות, אתה מאושפז עם חולי נפש קשים, שלא ניתן לתקשר איתם. אתה נמצא בבידוד חברתי, לאורך כל תקופת האישפוז.
המאושפזים הסובבים אותך, נטפלים אליך במהלך היום, מאיימים עליך, דורשים ממך להתנהג כך או אחרת, חוטפים לך וגונבים לך דברים מהיד, צועקים מסביבך, משמיעים מוזיקה רועשת, ומוציאים את נשמתך.
אינך יכול להגיב להטרדות, כי אתה מסתכן בקבלת זריקת הרגעה משפילה, שהופכת אותך לחסר תפקוד.
בכל בתי החולים הרגילים, הרופאים משתפים את ההורים בתהליך הרפואי, ומתייעצים איתם. ההורים הם אלה שמכירים את נפשו של בנם. מכירים את חולשותיו, וחוזקותיו, ובנוסף יש להם חוש שישי הקשור בקירבת אדם.
במחלקות הסגורות ובמרפאות החוץ, ממדרים את ההורים במעטה של "חיסיון רפואי". זו הדרך של הרופאים לקבל שקט, והם עושים עם המטופל, ככל העולה על רוחם.
בכל שמונת האישפוזים, ובכל השנתיים וחצי, מאז התפרץ האירוע אצל בני אמיר, הוא לא קיבל טיפול בפוסט טראומה. אלא רק טיפול תרופתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה