תגובות לכתבתו של רן רזניק, "אין תרופה ליוהרה," מה - 21.08.2015
לעצור את ההשפלה
יום שישי שעבר, .14:15 אני לצד סבתא שלי בשיקום, קומה שישית בבית החולים. הראש צלול, אבל האגן שבור. צריך להעביר אותה מהכיסא למיטה ולהחליף חיתול.
אני ניגש לאחיות שב- 15:00 יחליפו משמרת. "תיגש ל-י,"' הן אומרות. י' משיבה שהיא סיימה, אז תיגש לבחור ההוא. ההוא אומר, "זהו, אני מסיים, לך למשמרת הבאה," למרות שנותרה לו עוד חצי שעה לעבוד. 15:05-ב אני תופס אחות סניטרית במשמרת החדשה. היא עוזרת לנו להעביר את סבתא ואומרת שהיא תחזור ב- 15:30 אני ניגש אליה שוב.
סבתא שלי, אישה משכמה ומעלה, עזרה כל חייה לנצרכים ולחולים. הראש שלה עובד והיא ממתינה מושפלת כבר קרוב לשעתיים לחיתול. לקום אסור לה, ואת האחות שצעקה עלי "אני לא יכולה"! אני מוצא יושבת בחדר הצוות עם עיתון וקפה. והיא כבר 40 דקות במשמרת. לא ביקשתי שלוש אחיות על כל חולה, כמו בחו"ל. ביקשתי אחות אחת, לדקה, אחת לשלוש שעות. הרי מחר אמא של האחות תאושפז. חבל. בואו נעצור את השפל וההשפלה כבר עכשיו.
שרגא אורצל
העמדה נטושה
אבי נפטר לפני כחודש בבית חולים במרכז הארץ. בדקות האחרונות לחייו רצתי לרופאים ואמרתי להם שהדופק של אבא יורד במהירות. המוניטורים בעמדת האחיות נועדו כנראה לעשות רושם בלבד, והעמדה היתה נטושה. "אנחנו באמצע החלפת משמרת, אחר כך נבוא לראות," ענו לי הרופאים. הקשיתי עליהם ואמרתי: "מה לא ברור לכם? אבא מפסיק לנשום." כשהגיעו אליו בעצלתיים, הוא כבר נפטר.
שי
הניסיון המר שלי
כתבתך היא אחת החשובות שנכתבו אי פעם בישראל, מאחר שהיא מציפה בעיה שקיימת שנים רבות בכל בתי החולים - ולי, לצערי, יש ניסיון מר משלי.
ב- 7 באוקטובר 2001 אושפזה אמי במחלקה הפנימית בבית חולים במרכז הארץ. היא עברה עוד קודם לכן שני ניתוחי לב, כולל דום לב מסיבי שנגרם ממתן תרופות לא מבוקר. התחננו בפני רופא במחלקה שיחבר אותה למוניטור, והוא צחק לנו בפנים ואמר את המשפט שלעולם לא אשכח: "מצבה לא אקוטי!" לא עזרו התחינות שלנו, ולמחרת בבוקר היא נמצאה מתה במיטתה מדום לב.
התלוננתי בכתב למשרד מבקר המדינה על כך שאיבדנו אמא יקרה בטרם עת, ושרק בגלל רשלנות וזלזול נותרנו יתומים.
לפני חודשיים וחצי, 7-ב ביוני, עברתי טלטלה נוספת, כשבתי, הסובלת מבעיית לב של אאורטיק סטנוזיס וסומנה כיולדת בסיכון גבוה, הלכה ללדת בבית חולים אחר. היא לא זכתה להתייחסות רצינית, וגם שם התרחשה תקרית מסוכנת, בלשון המעטה, שהותירה אותי כעוסה וחרדה. אף שכתבתי והתלוננתי, זכיתי לקבל תשובה לא מחייבת מבית החולים, שהתנער מאחריות.
אני מחזיקה גם באזרחות אמריקנית ויצא לי לראות את ההבדל בין היחס שמעניקים רופאים בארה"ב לבין רופאים בישראל. 1986-ב מסר לי מנהל מחלקה בבית חולים גדול במרכז הארץ כי אבי חולה בשלבים סופיים של סרטן ריאות. הוא אמר שאין מה לעשות עבורו, ושנוציא אותו מבית החולים - והכל, תוך כדי הליכה במסדרון.
שוש
היכן הרגישות?
רופא טוב אינו נמדד רק באופן הטיפול התרופתי שהוא נותן. רופא טוב צריך לגלות חמלה, אמפתיה ורגישות אין קץ, שאלמלא כן - מצבו הנפשי של החולה לא יעמוד לו במלחמתו במחלה, כפי שנכתב בשבועת הרופאים: "והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש."
דומה כי חלק מרופאינו שכחו מזמן את השבועה שנשבעו, וראוי כי ייזכרו בה. מודה לך על הכתבה שפירסמת. כולי תקווה כי היא תשנה ולו במעט את רמת הרגישות של מרבית הרופאים שלנו.
אילת אילון
לעצור את ההשפלה
יום שישי שעבר, .14:15 אני לצד סבתא שלי בשיקום, קומה שישית בבית החולים. הראש צלול, אבל האגן שבור. צריך להעביר אותה מהכיסא למיטה ולהחליף חיתול.
אני ניגש לאחיות שב- 15:00 יחליפו משמרת. "תיגש ל-י,"' הן אומרות. י' משיבה שהיא סיימה, אז תיגש לבחור ההוא. ההוא אומר, "זהו, אני מסיים, לך למשמרת הבאה," למרות שנותרה לו עוד חצי שעה לעבוד. 15:05-ב אני תופס אחות סניטרית במשמרת החדשה. היא עוזרת לנו להעביר את סבתא ואומרת שהיא תחזור ב- 15:30 אני ניגש אליה שוב.
סבתא שלי, אישה משכמה ומעלה, עזרה כל חייה לנצרכים ולחולים. הראש שלה עובד והיא ממתינה מושפלת כבר קרוב לשעתיים לחיתול. לקום אסור לה, ואת האחות שצעקה עלי "אני לא יכולה"! אני מוצא יושבת בחדר הצוות עם עיתון וקפה. והיא כבר 40 דקות במשמרת. לא ביקשתי שלוש אחיות על כל חולה, כמו בחו"ל. ביקשתי אחות אחת, לדקה, אחת לשלוש שעות. הרי מחר אמא של האחות תאושפז. חבל. בואו נעצור את השפל וההשפלה כבר עכשיו.
שרגא אורצל
העמדה נטושה
אבי נפטר לפני כחודש בבית חולים במרכז הארץ. בדקות האחרונות לחייו רצתי לרופאים ואמרתי להם שהדופק של אבא יורד במהירות. המוניטורים בעמדת האחיות נועדו כנראה לעשות רושם בלבד, והעמדה היתה נטושה. "אנחנו באמצע החלפת משמרת, אחר כך נבוא לראות," ענו לי הרופאים. הקשיתי עליהם ואמרתי: "מה לא ברור לכם? אבא מפסיק לנשום." כשהגיעו אליו בעצלתיים, הוא כבר נפטר.
שי
הניסיון המר שלי
כתבתך היא אחת החשובות שנכתבו אי פעם בישראל, מאחר שהיא מציפה בעיה שקיימת שנים רבות בכל בתי החולים - ולי, לצערי, יש ניסיון מר משלי.
ב- 7 באוקטובר 2001 אושפזה אמי במחלקה הפנימית בבית חולים במרכז הארץ. היא עברה עוד קודם לכן שני ניתוחי לב, כולל דום לב מסיבי שנגרם ממתן תרופות לא מבוקר. התחננו בפני רופא במחלקה שיחבר אותה למוניטור, והוא צחק לנו בפנים ואמר את המשפט שלעולם לא אשכח: "מצבה לא אקוטי!" לא עזרו התחינות שלנו, ולמחרת בבוקר היא נמצאה מתה במיטתה מדום לב.
התלוננתי בכתב למשרד מבקר המדינה על כך שאיבדנו אמא יקרה בטרם עת, ושרק בגלל רשלנות וזלזול נותרנו יתומים.
לפני חודשיים וחצי, 7-ב ביוני, עברתי טלטלה נוספת, כשבתי, הסובלת מבעיית לב של אאורטיק סטנוזיס וסומנה כיולדת בסיכון גבוה, הלכה ללדת בבית חולים אחר. היא לא זכתה להתייחסות רצינית, וגם שם התרחשה תקרית מסוכנת, בלשון המעטה, שהותירה אותי כעוסה וחרדה. אף שכתבתי והתלוננתי, זכיתי לקבל תשובה לא מחייבת מבית החולים, שהתנער מאחריות.
אני מחזיקה גם באזרחות אמריקנית ויצא לי לראות את ההבדל בין היחס שמעניקים רופאים בארה"ב לבין רופאים בישראל. 1986-ב מסר לי מנהל מחלקה בבית חולים גדול במרכז הארץ כי אבי חולה בשלבים סופיים של סרטן ריאות. הוא אמר שאין מה לעשות עבורו, ושנוציא אותו מבית החולים - והכל, תוך כדי הליכה במסדרון.
שוש
היכן הרגישות?
רופא טוב אינו נמדד רק באופן הטיפול התרופתי שהוא נותן. רופא טוב צריך לגלות חמלה, אמפתיה ורגישות אין קץ, שאלמלא כן - מצבו הנפשי של החולה לא יעמוד לו במלחמתו במחלה, כפי שנכתב בשבועת הרופאים: "והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש."
דומה כי חלק מרופאינו שכחו מזמן את השבועה שנשבעו, וראוי כי ייזכרו בה. מודה לך על הכתבה שפירסמת. כולי תקווה כי היא תשנה ולו במעט את רמת הרגישות של מרבית הרופאים שלנו.
אילת אילון
 |
| תגובות לכתבתו של רן רזניק, "אין תרופה ליוהרה," מה - 21.08.2015 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה