תחקיר בתי חולים - אין תרופה ליוהרה - רן רזניק - ישראל היום - אוגוסט 2015

תחקיר בתי חולים - אין תרופה ליוהרה - רן רזניק - ישראל היום - 21 אוגוסט 2015  -  רות גוילי

לקריאת תגובות הקוראים לכתבה הקלק כאן



זלזול, אדישות, התנשאות וניכור הם חלק מהתגובות שמקבלים חולים ובני משפחותיהם מהצוות הרפואי, דווקא בשלבים הקריטיים של הטיפול בבתי החולים • רופאים ואחיות מודים שהזלזול שלהם במטופלים הוא הגורם המרכזי למקרי אלימות נגדם • פרופ' שוש ארד, הטוענת שבעלה נפטר בגלל אדישות הצוות בחדר המיון: "עד היום יש לי תחושה שאם הייתי מתפרעת שם, הייתי מצילה אותו" 

תחקיר בתי חולים - אין תרופה ליוהרה - רן רזניק - ישראל היום - אוגוסט 2015  - רן רזניק , רות גוילי
תחקיר בתי חולים - אין תרופה ליוהרה -  ישראל היום - אוגוסט 2015  - רן רזניק , רות גוילי


יהודה ארד כיהן כסמנכ"ל גלובלי ב"טבע," חברת התרופות הגדולה בישראל ואחת הגדולות בעולם. עבודתו היתה כרוכה בנסיעות רבות, ולאחת מהן, בהונגריה, לפני שלוש שנים וחצי, יצא כשהוא סובל מתסמינים קלים של שפעת. בעת הטיסה חזרה לישראל, 2-ב במארס ,2012 חלה החמרה במצבו והוא סבל מקוצר נשימה.


מייד עם הנחיתה, ב־4 בבוקר, הובהל ארד למרפאה בשדה התעופה, ומשם פונה בניידת טיפול נמרץ לחדר המיון בבית החולים שיבא בתל השומר. ב־5:30 הוא כבר היה שם, וב־8 בבוקר הוזעקו למקום רעייתו ובנו. ב־9:30 נקבע מותו, והוא בן 65.
כעת תובעת אלמנתו, פרופ' שוש ארד, את בית החולים שיבא בגין רשלנות רפואית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והיא גם הגישה תלונה נגד בית החולים למשרד הבריאות. בתביעה ובתלונה, הנחשפות כאן לראשונה, עולות שורה של טענות על כשלים, טעויות ומחדלים באבחון ובטיפול הרפואי, שגרמו, לדבריה, למותו של בעלה. התביעה מבוססת על חוות דעתו של פרופ' אדוארד אבינר, שניהל את המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, והיא הוגשה על ידי עורכי הדין טניה יארובצקי ושי פויירינג, שהוא גם רופא בהכשרתו.
אחת הטענות המרכזיות של האלמנה מופנית כלפי הצוות הרפואי בחדר המיון, שמואשם כי התעלם למעשה מקריאות העזרה של החולה ושל רעייתו, שלדבריה חזרה והפצירה בצוות הרפואי למהר ולהתייעץ עם קרדיולוג בכיר ולטפל בו בדחיפות. "הצוות הרפואי נהג באדישות, תוך שהוא מאשים אותה שהיא 'היסטרית'", נטען בתביעה.
פרופ' ארד, נשיאת המרכז האקדמי רופין בעמק חפר, יוצאת בביקורת חריפה מאוד על בית החולים שיבא. לדבריה, בדרכה לשם, כשנודע לה שבעלה אושפז, היא שוחחה עם רופא בכיר, שביקש מההנהלה לוודא שיהודה ארד מקבל טיפול רפואי מסור. זה לא עזר.
"בחדר המיון היתה לי כל הזמן הרגשה שאני רק מפריעה ומנדנדת להם. עד היום אני אוכלת את עצמי שלא התפרעתי שם, שלא השתוללתי, שלא עשיתי מהומה, שלא עמדתי על שלי ושלא הייתי נחושה וחזקה יותר מול הצוות הרפואי במיון. אני מכה על חטא שלא פעלתי אחרת. יש לי הרגשה שאם הייתי מתפרעת, הייתי מצילה את בעלי. זה מעיק עלי מאוד".
גם לאלעד ארד (24), שבא עם אמו לחדר המיון, ביקורת קשה. "כשהגענו למיון, ראינו שאבא סובל מקשיי נשימה גדולים ומלחץ בחזה. ניסינו להבין מהרופאים במה מדובר, ורוב המידע הגיע אלינו מהשיחות בינם לבין עצמם, כלומר עם ביטויים ומושגים בלטינית, לא ממידע שמסרו לנו ישירות. כשביקשנו להבין מה קורה לאבא, הם אמרו שהם בודקים כמה כיוונים וכמה אפשרויות טיפוליות, והיתה לנו תחושה שהם לא מספיק ממהרים.
"אחר כך אמרו לנו שמשאירים אותו להשגחה, ובאתי להיפרד ממנו כי הייתי חייב להגיע לצבא, אבל אז הוא קם והתמוטט לנגד עינינו. קראנו בדחיפות לצוות, והם הסתכלו על אמי כאילו היא היסטרית. רק כשאחת האחיות הואילה להגיע, היא צעקה לצוות שיביאו ערכת החייאה. אבל הם לא הצליחו להחיות אותו.
"בדיעבד אני מבין שצריך לצעוק יותר חזק בבתי החולים, ובמיוחד בחדרי המיון. באותם רגעים הסתכלתי על אמי וחשבתי שהיא מגיבה באופן חריף מדי, אבל זה היה כלום לעומת מה שהיה צריך לעשות. יכול להיות שאם היינו לוחצים וצועקים עוד קודם, הטיפול היה טוב ומהיר יותר, וייתכן שהיינו מצילים את אבא.


אלעד ארד. "בדיעבד אני מבין שצריך לצעוק יותר חזק בבתי החולים" // צילום: דודו גרינשפן
אלעד ארד. "בדיעבד אני מבין שצריך לצעוק יותר חזק בבתי החולים" // צילום: דודו גרינשפן
"היינו צריכים לעשות הרבה יותר רעש. להתקשר לכל מי שאנחנו מכירים. היינו צריכים לצעוק שם ולהפעיל לחץ על הצוות, ולא לתת להם לעבור לחולה הבא עד שלא מסיימים את הטיפול באבא. זה היה גורם להם לטפל בו מהר יותר ולהזעיק למיון קרדיולוג מומחה, במקום הרופאים התורנים, שלצערנו לא הקדישו את תשומת הלב הראויה.
"מי שמגיע לבית החולים צריך להתנהג כמו ערס אגרסיבי, כי רק ככה אפשר להשיג את תשומת הלב של הצוות הרפואי ולקבל טיפול מהיר יותר. המקרה שלנו מוכיח שאף אחד לא חסין מפני האדישות או חוסר תשומת הלב של הצוות הרפואי. אנחנו רוצים לעורר הד ציבורי כדי לנסות לתקן את מה שמחייב תיקון יסודי בבתי החולים".

התעלמות מקריאות מצוקה 

טענות דומות לאלו של שוש ואלעד ארד העלתה משפחתו של אלי הורביץ ז"ל, יו"ר "טבע", שנפטר שנה לפני כן באותו בית חולים, בגיל 79. בהלוויה נשאה בתו, ורד שליו־הורביץ, הספד מהדהד ואמרה: "בשעות ערותך האחרונות ראיתי את פניה המכוערות של המדינה. במשך שעות ארוכות המתנת שיגיע רופא למחלקה שבה היית, ומצבך הלך והידרדר. ספגת עלבונות מאח אטום לב, שיירה ארוכה של רופאים הגיעה בסוף, אך כבר היה מאוחר מדי. האטימות הזו חייבת להיפסק".
פרופ' חיים הרשקו, נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים במשרד הבריאות, קבע כי הרופאה התורנית במחלקה הפנימית שבה טופל הורביץ לא נענתה במשך ארבע שעות לבקשות המשפחה והצוות הסיעודי לבדוק אותו, והדגיש כי התנהגותה היתה חמורה, אם כי יש להתחשב בעומס הגדול שהוטל עליה בגלל טיפול במקרים דחופים אחרים.
הרשקו התריע כי מנהל המחלקה לא עודכן בהידרדרות במצבו הרפואי של הורביץ, למרות שהיה נוכח במקום, וגם לא טרח להתעדכן בעצמו בנעשה במחלקה, למרות שחובתו לעשות זאת.
ועדה מיוחדת של משרד הבריאות, שחקרה את הנושא, העלתה אף היא שורה של כשלים בטיפול הרפואי, אם כי ציינה ש"הטיפול הרפואי היה על פי סטנדרטים מקובלים". ואולם בסיכום החקירה, שכתב ד"ר בועז לב, המשנה למנכ"ל המשרד, נקבע בסופו של דבר כי "לא נפל פגם מהותי באבחון ובטיפול של אלי הורביץ במסגרת המחלקה הפנימית (...) לנוכח עומס היתר הבלתי מתקבל על הדעת של המאושפזים במחלקה וכלל המחלקות הפנימיות בבתי החולים".
ואולם מתברר שהתלונה של משפחת ארד אינה חריגה או יוצאת דופן. על פי נתוני משרד הבריאות, כ־1,000 תלונות מועברות בשנה על בתי החולים הכלליים, ו־40 אחוזים מתוכן קשורות ליחס הצוותים הרפואיים והסיעודיים למטופלים - חלקן תלונות קשות על מקרים שבהם הצוותים התעלמו מקריאות מצוקה של החולה או בן משפחתו, והדבר עלה בהידרדרות חמורה במצבו.
בכירים במערכת הבריאות מעריכים כי הטיפול הרפואי באלפי חולים בשנה בישראל נפגע מאחר שהצוות הרפואי לא פעל במהירות הנדרשת או שהגיע לאבחנות חלקיות מוטעות מאחר שלא קיבל את כל המידע והתלונות שניסו למסור לו החולה ובני משפחתו. להערכתם, במאות מקרים מדי שנה מדובר בפגיעה קשה ולעיתים בלתי הפיכה - עד כדי מוות.


ד"ר יצחק ברלוביץ'. "פנייה של רופא בכיר או מנהל גורמת לצוות להיות קשוב יותר" // צילום: מאיר פרטוש
ד"ר יצחק ברלוביץ'. "פנייה של רופא בכיר או מנהל גורמת לצוות להיות קשוב יותר" // צילום: מאיר פרטוש
מתחקיר "שישבת" עולה כי במקרים רבים ההתעלמות של הצוותים הרפואיים נגרמת לא רק מעומס האשפוז הקשה בבתי החולים ומשחיקת הצוות הרפואי - אלא גם נובעת מיחס של התנכרות, יוהרה ואפילו לעיתים יחס של זלזול ואדישות. על פי מחקר שנערך ב־2011 בקרב 705 רופאים ואחיות באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, ההתנהגות של הצוות הרפואי מסבירה, גם אם לא מצדיקה, חלק מאירועי האלימות נגד הצוותים הרפואיים. כמחצית מהרופאים ומהאחיות העריכו כי התנהגות הצוות הרפואי תורמת להתפרצות האירועים האלימים; שליש ציינו שהתנהגותם שלהם עצמם היא שתרמה לכך.
במסגרת המחקר התבקשו המשתתפים לציין כ־4,000 היגדים הקשורים להיווצרות אלימות בבית החולים. כ־40 אחוז מההיגדים שצוינו עסקו בהתנהגות הצוות - כמו יחס מתנשא, זלזול, טון דיבור גבוה ולא מכבד ועוד. התנהגויות אלו יוצרות אצל המטופל מעין "לגיטימציה" להתנהגות תוקפנית כלפי הצוות הרפואי.
30 אחוז מההיגדים עסקו בהתנהגות המטופלים, 16 אחוז - בהתנהלות בית החולים ו־10 אחוזים - בהמתנה הממושכת לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. על פי המחקר, הנטייה הגדולה ביותר לאלימות היא בחדרי המיון בבתי החולים: אחות בחדר מיון נמצאת בסיכון לאלימות הגבוה פי 5 מזה של אחות במחלקה פנימית.
ד"ר יצחק ברלוביץ', מנהל בית החולים וולפסון בחולון ובעבר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, מודה כי "התופעה של התנכרות או התעלמות מפניות המטופלים היא אחת הבעיות הקשות במערכת הבריאות הציבורית בישראל. מטופלים מרגישים זרים ומנוכרים בתוך בתי החולים, ולא תמיד יש מי שדואג להם או מקשיב. לא תמיד הם מרגישים שלצוות הרפואי יש מחויבות אישית לדאוג לבריאותם, ובכלל לא משנה מה מקצועם ותפקידם, כולם נפגעים מזה באותה מידה.
"במערכת הציבורית חלק מהציבור מרגיש שכשהוא מטופל הוא הופך לאנונימי, לכלום, ללא חשוב. ההרגשה הזו היא גם אחת הסיבות המרכזיות שאנשים הולכים לקבל טיפול ברפואה הפרטית. שם הם מרגישים שהם כבר לא אנונימיים, אלא שיש רופא שאמור להיות מחויב להם, ושהם לא צריכים להתנצל על כך.
"כמנהל בית חולים, וגם בתפקידיי הקודמים, רוב הפניות שהגיעו אלי היו ממטופלים שהכירו אותי, והיו מבקשים ממני, בעיקר בשעות הערב והלילה, שאתקשר לרופאים כדי לומר להם שאני מכיר את המטופל ואדרוש בשלומו. עם כל הכאב והתחושה המסתכלת - זה באמת עובד, גם מבחינת הצוות הרפואי וגם מבחינת המטופל, שפתאום מרגיש שלא מתייחסים אליו כאל מספר או כאל אדם אנונימי.
"זה חוזר על עצמו הרבה מאוד פעמים, ויש לזה גם חשיבות רפואית, כי אנשים מרגישים טוב יותר כשמתייחסים אליהם טוב יותר ומתייחסים לתלונות שלהם.
"אני חייב להודות שפנייה של רופא בכיר או מנהל גורמת לצוות להיות קשוב יותר ולהתייחס ברצינות רבה יותר לתלונות של המטופל, ואז יש גם סיכוי שהטיפול הרפואי יהיה טוב ואיכותי יותר. ברור שגם האמון של המטופל במערכת הרפואית ובצוות גדל".
ברלוביץ' מעיד שיש חשיבות קריטית לכך שהצוות הרפואי יהיה קשוב למידע של המשפחה שמלווה את החולה. "צריך להתייחס למשפחה של החולה כחלק מהאמצעים לעזור לחולה ולהגיע לאבחנה ולטיפול הנכונים. זה אחד הדברים שלצערי הרב לא הצלחתי ליישם בביה"ח שאני עצמי מנהל, כשניסיתי להנהיג שיטת עבודה חדשה, שלפיה, בזמן ביקור הרופאים הבכירים ליד המיטות, יישאר במקום בן משפחה אחד, על פי בחירתו של החולה. נכון שהביקור הופך למסורבל וארוך יותר, אבל יש לכך ערך רפואי ורגשי שלא יסולא בפז לצורך האבחנה והטיפול - כי הרי מי מכיר את החולה יותר טוב מאשר בן המשפחה הקרוב אליו שנמצא לידו?"
ברלוביץ' אומר עוד כי בחדרי המיון מאפשרים למלווה של החולה להיות לצידו, "אבל עדיין, ההתייחסות אליו היא לרוב כאל מטרד, מישהו שמבלבל את המוח. ואסור שזה יקרה. חלק מהצוותים הרפואיים בבתי החולים לא תמיד מקשיבים לחולה ולבן משפחתו, ולא נותנים משקל מספיק גדול למידע שמגיע מהם. ההסתמכות ההולכת וגוברת של הרופאים על המכשור ועל הטכנולוגיה הרפואית משכיחה את החשיבות הקריטית של הקשבה, ולכך יש צורך דחוף במאמץ של משרד הבריאות לחנך ולהעביר סדנאות לכל עובדי המערכת".

הרופא התורן סירב לבדוק 

שלושת ילדיה של הלן וגנר, בת 72 במותה, מנהלים מאבק יוצא דופן בחריפותו נגד בית החולים הממשלתי אסף הרופא בצריפין. הלן, שהיתה אחות במשך כמעט 50 שנה, אושפזה במחלקה ג' באסף הרופא ב־14 במארס השנה, ומתה כעבור 11 ימים במחלקה לטיפול נמרץ.
לילדיה, גיא, ורד ורונן, טענות קשות על הטיפול הרפואי בבית החולים ועל התעלמות של חלק מהצוות הרפואי מפניות חוזרות ונשנות שלהם, לאחר שהידרדר מצבה. הם טוענים כי נתקלו בסירוב עיקש למסור להם את התיק הרפואי המלא שלה בעת אשפוזה, לצורך קבלת ייעוץ חוות דעת רפואית.
כחלק מהמאבק פתחו השלושה את עמוד הפייסבוק "היוהרה הרגה את אמא", שמטרתו לאגד את הציבור, להביא לידיעתו את ההכרח "לרפא את מחלת היוהרה שהורגת חולים" ולפעול כדי ש"חולים יזכו ליחס ראוי ומכובד שלו הם זכאים. לא עוד זלזול ואטימות של רופאים, אלא יחס הולם ואנושי!"
עמוד הפייסבוק גרר תגובות רבות, ובתוך חודשים הצטרפו אלפי אנשים, חלקם שיתפו מקרים שבהם יוהרת אנשי הצוות פגעה בחולים ובבני משפחותיהם.
בהספד שנשא גיא וגנר לאמו בהלווייתה, הוא אמר: "אמא שלנו, בת 72, אושפזה לפני כעשרה ימים בשל דלקת בריאה הימנית במחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא והיא נפטרה אתמול. העובדה שהיית אחות במקצועך, וטיפלת בחולים במשך 47 שנים, לא סייעה לך. אנחנו האמנו במערכת הרפואית.
"ביום שבת בשעה 10:46 התקשרת אלי ואמרת לי: 'גיא, בוא, אני מרגישה לא טוב, אני מרגישה שאני הולכת למות'. באתי. ניסיונותינו הרבים לפנות לצוות הרפואי, לומר שמצבך מידרדר, נתקלו באטימות. הם טענו שאנחנו לא מבינים, שאלו תגובות לוואי של התרופות שאת מקבלת, 'תבואו מחר בקבלת קהל, נסביר לכם, אנחנו עסוקים עכשיו', עד שאתמול גופך קרס. ובכן, אמא, לצערי, גם הפעם את צדקת והם טעו. אמא יקרה שלנו, לא היית צריכה ללכת מאיתנו. בטח לא עכשיו".

ורד, גיא ורונן, ילדיה של הלן וגנר ז"ל. מתלוננים כי פניותיהם לרופא התורן התקבלו באדישות // צילום: מאיה באומל בירגר
ורד, גיא ורונן, ילדיה של הלן וגנר ז"ל. מתלוננים כי פניותיהם לרופא התורן התקבלו באדישות // צילום: מאיה באומל בירגר
באזכרה במלאות 30 יום למותה של הלן נשא גיא הספד נוסף בשם שלושת הילדים. "בבית החולים לא רצו לעזור, לא התעניינו ולא היה אכפת להם", אמר. "את היית בשבילם עוד אישה שאין להם כוח אליה. הרופאים אמורים לעזור, לרפא, להציל חיים, אבל היוהרה, האגו המנופח והחשיבות העצמית סינוורה אותם ומנעה מהם לטפל בך... לא נשקוט, אמא, ולא ננוח... הקמנו קהילה ומחאה ציבורית, נרעיש ולא נחריש, לא עוד מקרה של הלן וגנר, לא עוד יוהרה ואטימות לב מול חולים".
ילדיה שיגרו מכתב תלונה חריף לנציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים במשרד הבריאות. במכתב הם פירטו שורה ארוכה של תלונות וטענות על הטיפול הרפואי וביקשו שתוקם ועדה לבדיקת מות אמם.
בין היתר, הם דורשים לבדוק מדוע פניותיהם לצוות הרפואי במחלקה פנימית ג', כשהתריעו על הידרדרות קריטית במצבה של אמם, "התקבלו בביטול, בזלזול, וללא כל התייחסות או בדיקה מצד הצוות הרפואי".
תלונת המשפחה מתמקדת בעיקר בשבת, 21 במארס, היום שבו הגיע כל אחד מהם בנפרד לסעוד אותה, ולדבריהם, כל אחד בתורו פנה לצוות הרפואי והסיעודי לטפל בדחיפות באמם משום שמצבה הולך ומידרדר, אולם הם נענו בשלילה ובזלזול, והרופא התורן סירב להגיע לחדרה ולבדוק אותה.
תיאור אותנטי של הדברים נמצא גם בתכתובת בקבוצת הווטסאפ המשפחתית מאותו יום, שבה כל אחד מהילדים כתב בזמן אמת מה עובר עליו ליד מיטת האם.
נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' הרשקו, החליט שלא להקים ועדת בדיקה כפי שדרשה המשפחה. הוא לא זימן את המשפחה להעיד בפניו והסתפק בתשובות כתובות של הרופאים ובית החולים.
הרשקו בחר לבדוק לעומק רק חמישה נושאים מתוך יותר מעשרה שהועלו בתלונה של המשפחה; בין השאר לא בדק את אותו חלק בתלונה שמתייחס לטענות של המשפחה על הזלזול ועל האדישות לבקשות לבדוק את הלן וגנר בזמן שמצבה הידרדר במחלקה הפנימית.
במכתב סיכום הבדיקה ששלח הרשקו למשפחה מובאות תגובות מנהלי המחלקות בבית החולים, כפי שנשלחו אליו. פרופ' מיכה רפפורט, מנהל מחלקה פנימית ג' באסף הרופא, כתב לו כי "מדובר בחולה מבוגרת עם מספר מחלות רקע קשות, שהתקבלה בתמונה של מחלה זיהומית קשה, ושבסופו של דבר נפטרה למרות טיפול אופטימלי ומסור של המחלקה והיחידה לטיפול נמרץ.
"מהלך זה אינו חריג בזמן אשפוז, ואיני רואה כל פגם בהתנהלות הרפואית. המכתב הארוך (של המשפחה; ר"ר) גדוש בטענות הקשורות לתחושות האישיות הקשות של המשפחה, שאני מצר עליהן, ושלמיטב הכרתי את הצוות המטפל, גם להן אין בסיס כלשהו".


הלן וגנר ז"ל // צילום באדיבות המשפחה
הלן וגנר ז"ל // צילום באדיבות המשפחה
גם מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, ד"ר יובל לאונוב, דחה בתוקף את הטענות שהעלתה המשפחה על הטיפול הרפואי שקיבלה הלן במחלקתו ועל התנהגותו כלפי המשפחה. "אני מנהל מחלקה לטיפול נמרץ עם 18 מיטות, שישה רופאים מומחים ו־50 אחיות; מחלקה עם גאוות יחידה, הדוגלת במסירות לחולים, ובמיוחד ביחס אמפתי של כולנו לבני המשפחות, שלדעתי הם הנציגים של החולים שרובם אינם בהכרה".
לאונוב כתב כי ההערות הקשות נגדו "מעליבות, והן סוג חדש של אלימות נגד רופאים - האשמות שווא בצורה 'מכובדת', דבר שלכאורה נותן למילים אצטלה של אמיתות כלשהי, וכן העלאת הנושא ברשת החברתית, שגורם לי 'שיימינג'. זה למעשה סוג של אלימות כלפיי, ואני מוחה על כך.
"אנחנו, הצוות הרפואי והסיעודי, יחד עם המשפחות, נלחמים בקרב להצלת יקיריהם, וידענו כבר עליות ומורדות ביחסים עם המשפחות, ותמיד במסגרת התחשבות בצערם. אך יש גבול מסיים שאותו, גם אם המשפחה במצוקה וצער, היא אינה יכולה לעבור. אני מתבייש בשמם על המילים הבוטות שנאמרו על רופא, שכל מעייניו להצלת חייה של יקירתם".
בסיכום המכתב למשפחה כתב הרשקו: "אני מבקש להביע את השתתפותי בצער המשפחה על אובדן אם יקרה לאחר מאבק עיקש ומקצועי להצלת חייה, על ידי צוות מסור ומיומן".
בינתיים לא תם ולא נשלם המאבק של בני המשפחה, והם מתכוונים לפנות שוב למשרד הבריאות ולדרוש חקירה יסודית של טענותיהם. הם ידרשו גם להופיע בעצמם בפני משרד הבריאות ולהציג ראיות נוספות שמחזקות את הטענות, לרבות עדות מוקלטת של שיחה שנערכה בזמן אמת עם אחד מאנשי הצוות הרפואי.

הד"ר שעבר צד ונפגע 

ד"ר חגי קדם מוכן לספר באופן גלוי על הניכור שקיים במערכת הבריאות מול המטופלים והחולים, והוא מדבר הן כאיש מקצוע ותיק והן מניסיונו האישי כחולה סרטן, שנזקק לטיפולים ולאשפוזים במערכת הרפואה הציבורית. קדם (63) כיהן בשורה של תפקידים ניהוליים בכירים בקופות חולים כללית ומכבי, והיום הוא מנהל האגף לתכנון מדיניות במינהל לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות. לפני תשע שנים אובחן אצלו סרטן העור (מלנומה) והוא עבר ניתוח לכריתת הנגע ברגל.
אחרי שבע שנים שקטות, ב־2013 התגלתה המחלה מחדש, וקדם עבר ניתוח מורכב לכריתה רחבה של הנגעים הסרטניים. אשתקד התגלו עדויות לגרורות סרטניות בכבד, בריאות ובמוח, ומאז מטופל קדם בתרופות ביולוגיות (שמערבות את המערכת החיסונית בגוף) ובתרופה כימותרפית. למרבה השמחה, המחלה נמצאת כעת בנסיגה מתמדת.
"בשנה האחרונה הייתי בשני אשפוזים אינטנסיביים בשני בתי חולים ציבוריים, והבחנתי שהמלווה עדיין לא נתפס כחלק לגיטימי וחיוני מהחולה עצמו, כמי שיכול במקרה הצורך לדבר במקומו כשמצבו של החולה אינו מאפשר זאת או כשדבריו אינם מובנים מספיק - ולספק לצוות הרפואי מידע חיוני ותובנות חשובות".
יעל קדם, רעייתו של חגי, היתה צמודה אליו בעת האשפוז במחלקה, ובכמה מקרים נשאלה על ידי הצוות הסיעודי על תרופות שניתנו לו ולא תמיד ידעה לענות. בעקבות זאת החליטה, יחד עם בני המשפחה, לנהל רישום של כל התרופות, הבדיקות, הטיפולים שהוא מקבל בביה"ח, כך שהמשפחה תוכל לעקוב ולוודא שהוא מקבל תמיד, ובזמן, את כל מה שהוא אמור לקבל.
"במהלך האשפוז, המידע שמסרתי לצוות עזר מאוד לטיפול הרפואי", היא מספרת. "במקרים רבים, בן משפחה הקרוב לחולה מסוגל להבחין בשינויים במצבו הרבה לפני הצוות. כך היה גם באחד הלילות, בזמן האשפוז של חגי, כשהתרעתי בפני האחיות על הידרדרות במצבו, והן חשבו שאני סתם מבוהלת, בגלל אירוע שהיה בלילה שלפני כן. הבדיקות בבוקר הראו שצדקתי, ושחגי סובל מרמה נמוכה חריגה ומסוכנת של סוכר בדם. בחלק מהזמן, האחיות והרופאים נתנו לי הרגשה שאני מטרידה אותם.
"אני לוקחת בחשבון את הלחץ והעומס שיש עליהם, אבל הם צריכים לראות במלווה כאילו הוא הפה של החולה, ולא לבטל אותו, אלא להקשיב לו".
ד"ר קדם מנסה ליישם לכלל מערכת הבריאות את הלקחים מהאשפוז שלו בבתי החולים ומההתנהלות השוטפת שלו מול קופת חולים מכבי, שבה הוא חבר. בתחילת השנה הפיץ להנהלת משרד הבריאות מסמך תחת הכותרת "החולה במרכז", לאחר שהשתתף בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות. הוא קרא למשרד לשנות את התפיסה של מערכת הבריאות בישראל.
"בעשרות השנים האחרונות שימשתי במספר תפקידים במערכת הבריאות, בקהילה ובבתי החולים", כתב, "ולא היה לי ספק שאני מכיר את מערכת הבריאות על בורייה. בשנה האחרונה השתנתה תמונת העולם שלי על המערכת מן הקצה אל הקצה, עם הצטרפותי למועדון החולים ב'מחלה קשה'. גיליתי שנוסף על ההתמודדות עם המחלה, עלי להתמודד עם המערכת הרפואית שנועדה לטפל בי".
הוא כתב עוד: "אנחנו, במערכת הרפואית, מרבים לדבר על 'העצמת המטופל', ובמהלך הכנס אף הגענו למסקנה ש'שיתוף המטופל' הוא מונח עדיף ופחות מתנשא. אלא ששותפות כזו מחייבת אמון של המטופל במערכת - אמון שהיא נמצאת שם ופועלת בראש ובראשונה בשבילו... במגעי עם כלל המערכת גיליתי שהחולה ממש לא במרכז! האינטרס של החולה, פעמים רבות, משני לשיקולים מקומיים או גלובליים הפועלים במפורש כנגד אינטרסים אלה".
ד"ר קדם גיבה את התובנות בכמה דוגמאות שממחישות את הבעיה. "לפני זמן מה שאלתי חבר טוב, שהוא במקרה גם מנכ"ל בית חולים גדול, אם היה לו סרטן, כמה זמן הוא היה מוכן להמתין אחרי ביצוע בדיקת דימות לתשובה לשאלה האם יש לסרטן גרורות. הוא ענה לי ללא היסוס: '24 שעות לכל היותר'. אלא שבבית החולים שלו, כמו ברוב בתי החולים בארץ, התשובה מתקבלת תוך עשרה ימי עבודה, שם קוד לשבועיים, לא כולל זמן דואר ישראל.
"לפני פחות משנה הייתי בדיוק בסיטואציה הזו והמתנתי בסבלנות לתשובה. לאחר התערבות של כל מי שהיה יכול מבין חבריי חסרי המנוח, קיבלתי את התשובה לאחר חמישה ימים. חקרתי ומצאתי שמה שהכתיב את לוח הזמנים לא היה היכולת האמיתית והזמינות של הרופאים המפענחים במכון הדימות, אלא שהבדיקה שלי חיכתה לרופא מסוים, שאמור היה לפענח אותה דווקא במסגרת העבודה הנוספת אחר הצהריים.
"במערכת הבריאות שלנו, החולה אינו תמיד במרכז. נראה שאף אחד במכון הדימות בבית החולים לא חשב על מה שעובר עלי בימים ובלילות הארוכים של ההמתנה לתשובת בדיקת הדימות, ולא שאל את עצמו איך הוא יכול לקצר אותה. גם בקופת החולים שלי אף אחד לא חשב מה המשמעות של הגעה לבית חולים לקבלת טיפול עם התחייבות לבית חולים שנמצא בצד השני של המדינה. בכל מקרה, יש לי תחושה ברורה כי המחשבה עלי כחולה היתה משנית לשיקולים אחרים במערכת, ולא הייתי בראש מעייניהם של מקבלי ההחלטות והמוציאים לפועל".
קדם קרא למשרד הבריאות להכריז על "מערכת בריאות שבה החולה במרכז, שבה כל נותן שירות מברר לעצמו בכל פעולה שבה הוא מעורב, ובכל רגע נתון, באיזה אופן היא משרתת את החולה המקבל את השירות. זהו שינוי תודעתי הנוגע לכל הרמות במערכת.
"אחת הדרכים לעשות זאת, כמתכנן או כנותן שירות רפואי, היא לשים עצמך לרגע קטן במקום אלה שאתה נותן להם שירות. זוהי טכניקה מחוללת פלאים.
"כל מה שאמרתי לא מפחית כהוא זה מהערכתי לכלל העובדים במערכת הבריאות, העושים לילות כימים עבור מטופליהם ושאת חלקם פגשתי. דווקא המפגש עם מטפלים הנותנים ביטוי ברור ויומיומי בעבודתם לתפיסה של 'המטופל במרכז' מוכיח שזה אפשרי ומאתגר את מערכת הבריאות. אני סבור שכולנו, כולל אני, יכולים לעשות טוב יותר".

נותרו במצוקה לבדם 

טענות על התעלמות מקוממת של רופא תורן מפניות של בן משפחה עולות גם מהתביעה שהגיש כירורג בכיר באחד מבתי החולים הציבוריים הגדולים בארץ נגד קופת חולים כללית ובית החולים בילינסון, על הטיפול בבת זוגו.
על פי התביעה, שהוגשה לפני כחודשיים לבית משפט השלום בתל אביב על ידי עו"ד שירי לידאי, א', בת 53 מתל אביב, עברה בנובמבר 2010 ניתוח לכריתת המעי הגס לאחר שהתגלה אצלה חשד לגוש סרטני במעיים. כעבור שמונה חודשים היא עברה אצל אותו כירורג ניתוח חיוני נוסף, לתיקון בקע בצלקת הניתוח.
כעבור שלושה ימים פנתה לחדר המיון בבית החולים בילינסון בפתח תקווה בגלל חשד לדלקת במעי ואושפזה במחלקה כירורגית ב'. על פי כתב התביעה, למרות שהיא היתה בסיכון מוגבר ולמרות שהסימנים הגופניים שלה העידו על חסימה מסוכנת במעיים, האבחנה לא בוצעה בזמן והיא לא טופלה באופן הולם במשך שבוע שלם.
בתביעה נטען עוד כי גם כאשר סוף סוף אובחן שא' סובלת מנקב במעי, לא נחפזו הרופאים לנתח אותה כנדרש, אלא רק כעבור 12 שעות נוספות, שבמהלכן נגרמה אצלה החמרה נוספת בנמק במעי והדלקת התפשטה בחלל הבטן. בעקבות זאת החריפה מאוד הדלקת במעי, וא' נאלצה לעבור ניתוח לכריתת המעי הדק, ובעקבותיו עוד כמה ניתוחים. היא נותרה עם בעיות בלתי הפיכות בתפקודה הגופני.
בכתב התביעה מתוארות גם טענות רבות על השתלשלות העניינים במחלקה כירורגית ב'. בין השאר נטען כי ב־2 באוגוסט 2011 הופיעו אצל א' כאבי בטן עזים והיה נראה שמצבה רק הולך ומחמיר. בעקבות זאת, בן זוגה של החולה, כירורג בכיר במקצועו, "חשד מייד שמדובר בדלקת שנגרמה עקב סיבוכים של הניתוחים, וביקש שרופא יבדוק את התובעת בדחיפות.
"לאחר שנענה שהרופא התורן מיודע לגבי מצבה אך יגיע רק בסוף ביקור הערב, פנה בן זוגה של התובעת לרופא התורן באופן ישיר ודרש שיטפלו בה באופן מיידי, ביודעו שמדובר במצב מסכן חיים. לאחר שגם הפעם נענה בשלילה, בתואנה ש'יש מאושפזים דחופים יותר במחלקה', הוא התקשר לרופא המנתח וביקש את התערבותו. רק עקב התערבות הרופא המנתח, ולמרות ההחמרה הברורה במצבה של התובעת, בוצעה סוף סוף בדיקת סי.טי בטן, וזאת רק בחצות הלילה".
כאן לא תמה, לפי התביעה, מסכת הייסורים של החולה. "בעודה ממתינה במסדרון לביצוע בדיקת הסי.טי היא החלה להקיא, ולמרבה התדהמה, על אף שרופא המחלה התורן יצא באותה עת מחדר הסי.טי וראה את התובעת מקיאה, הוא פשוט התעלם והמשיך ללכת.
"בן זוגה של החולה סבר לתומו שהרופא התורן בדרכו למחלקה וישלח איש צוות סיעודי שיעזור לו בטיפול, אולם משחלף הזמן והם נותרו במצוקה לבדם, עלה בן הזוג חזרה למחלקה ומצא את הרופא התורן יושב ואוכל בחדר הצוות הרפואי.
"מתוסכל ונואש, הפציר בן הזוג ברופא התורן שיעזור לו לזרז את הבדיקה לאור דחיפות המקרה והחשד להתנקבות המעי, וכן שיבקש מאיש צוות סיעודי לגשת לתובעת על מנת להקל בסבלה ולנקותה מהקיא. בתשובה ענה הרופא התורן שהוא מפריע לו לאכול ושהוא חצוף וחסר סבלנות, ובהמשך אף קרא לאנשי הביטחון שיוציאו אותו מהמחלקה.
"בינתיים בוצעה בדיקת הסי.טי והחולה הוחזרה למחלקה, נוקתה וקיבלה תרופה משככת כאבים. סיכומה של הבדיקה אכן אימת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, את חשדו המוצדק של בן זוגה של החולה, שמדובר במצב רפואי מסוכן מאוד. אלא שלמרבה התדהמה, ניגש אז רופא המחלקה לבן זוגה של החולה ואמר לו ש'הבדיקה תקינה' - על אף שברור כשמש שלא כך היה".
על פי התביעה, בעקבות העיכובים הרבים בטיפול ובאבחון בחולה היא נאלצה לעבור ניתוח שבו נכרת המעי הדק, ולעבור עוד שורה ארוכה של אשפוזים וניתוחים. מאז נפגע התפקוד הגופני שלה באופן בלתי הפיך, כולל כאבי בטן תדירים, חסימות מעיים, עייפות כרונית ומצב תזונתי ירוד.
בית החולים טרם הגיש כתב הגנה.

"הבעיה אצלה בראש" 

משרד הבריאות חוקר בימים אלה פרשה נוספת, שבמרכזה טענות על התעלמות מתמשכת של רופאים ממצוקותיה של אישה בת 56 ועל טעויות מתמשכות בקבלת אבחנתה הרפואית, שבעקבותיהן היא נותרה משותקת באופן בלתי הפיך, סיעודית ונתמכת בזולת. משפחתה של שמחה חזן, תושבת בת ים, הגישה תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים מכבי ובתי החולים וולפסון, איכילוב ושיבא (שבעליהם היא מדינת ישראל) בעקבות הטיפול שקיבלה החל מאפריל 2013.
על פי כתב התביעה, שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, סבלה חזן במשך כשישה שבועות מכאבי תופת, שבגינם פנתה לא פחות מ־16 פעמים לרופאים של קופת חולים מכבי.
"בנוסף, נבדקה על ידי רופאים שונים ב־12 ביקורי בית, וארבע פעמים הגיעה לחדרי המיון של בתי החולים וולפסון, איכילוב ותל השומר. ואולם למרבה הצער, רק לאחר התפתחות נזק בלתי הפיך של שיתוק עם חוסר שליטה על הסוגרים, הואילו מוסדות הבריאות להתייחס לתלונותיה.
"אין מדובר במקרה סטנדרטי של רשלנות רפואית, כי אם במקרה מקומם, חריג בחומרתו, שבבסיסו אי אכפתיות ואדישות של מערכת שלמה, הן בקופת החולים והן בחדרי המיון, מול סבל מתמשך וחריג בעוצמתו והתנהלות פסולה המותירה תחושת זלזול בחיי אדם - התנהלות שלמרבה הצער, הותירה את התובעת עם נזקים אנושים ובלתי הפיכים".
כתב התביעה מגולל טענות על אבחנות שגויות, אבל גם כאלו שלפיהן "קשה לא פחות היתה ההתמודדות של חזן עם התנהלות רופאים כלפיה, ובתוך כך, חוסר האמון בתלונותיה והתגובות הציניות, המתנשאות והמזלזלות שאותן נאלצה לספוג פעם אחר פעם.
"בין היתר נאמר לה כי הכאבים שמהם היא סובלת נובעים ממשקל גוף עודף, כי היא מגזימה בהבעת הכאב שהיא חשה, וכי מדובר בכלל בבעיה נפשית, ובלשון המטפלים: 'הבעיה אצלה בראש'. חרף ההשפלה והמבוכה אשר היו כרוכות בכל פנייה נוספת לרופא - הקושי לשאת את הכאב והתקווה למזור למכאוביה הובילו את חזן לחזור שוב ושוב, לעיתים גם פעמיים ושלוש באותו יום, אל רופאי קופת החולים ובתי החולים".


אידה דן ושמחה חזן. "מקרה שבבסיסו אי אכפתיות ואדישות מול סבל חריג בעוצמתו"צילום: מאיה באומל בירגר
אידה דן ושמחה חזן. "מקרה שבבסיסו אי אכפתיות ואדישות מול סבל חריג בעוצמתו"צילום: מאיה באומל בירגר
אידה דן, בתה היחידה של חזן, ליוותה אותה בחלק גדול מהביקורים אצל רופאי הקופה ובחדרי המיון. לדבריה, "קיבלנו תגובות מזלזלות מהרופאים, שהיא 'משוגעת' ו'שמנה'. רופא אחד אמר לה: 'אני מבטיח לך שאם היית 20 ק"ג פחות, לא היית מרגישה את הכאבים'.
"באחד מחדרי המיון, אחרי המתנה מאוד ארוכה ומתן משככי כאבים רבים כמו מורפיום בעירוי, אמר לי רופא 'לא יכול להיות שעדיין כואב לה', ורמז לי, תוך כדי הצבעה על ראשו, שאמי בעצם משוגעת. עניתי לו: 'איך זה קשור לכאבים שלה?' והוא השיב לי בשאלה: 'במה אמך עובדת?'. השבתי לו שהיא לא עובדת, והוא אמר לי: 'אז היא בבית, וזה אומר שהיא לא בסדר'".
אידה מספרת עוד כי באחת הפעמים בחדר מיון, "כשכבר הגענו עם בדיקות שמראות בעיה גופנית אמיתית, צעקה עלינו הרופאה ש'הגענו למקום הלא נכון' וראיתי איך היא מתארת אותה בפני רופאים אחרים כשמנה ומתעלמת מכל הממצאים שהצבענו עליהם".
בכתב ההגנה שהגישה לאחרונה קופת חולים מכבי היא דוחה את כל הטענות וטוענת בין השאר כי "בנסיבות המקרה ננקטו כל אמצעי הזהירות המקובלים והסבירים באבחון ובטיפול, והכל בהתאם לתלונות ולממצאי הבדיקה. המורסה בעמוד השדרה היא מצב רפואי נדיר וקשה לאבחון, כשהתנהלותה של התובעת, שעברה מרופא לרופא ומבית חולים לבית חולים, מבלי לאפשר רצף טיפולי, היא שהקשתה על האבחון.
"הנזקים הנטענים של התובעת, המוכחשים כשלעצמם, אינם תוצאה של רשלנות אלא של מצבה הרפואי הבסיסי של התובעת, ומכל מקום, לא היה באבחון או בטיפול מוקדם יותר כדי לשנות את הטיפול או את התוצאה הרפואית".
משרד הבריאות והמדינה עדיין לא הגישו כתב הגנה. ועדת הבדיקה שמינה המשרד לפרשה עדיין לא סיימה את עבודתה.
עורכי הדין של חזן, דני סרור ודניאל אביבי־נחום ממשרד כספי, סרור ושות', סבורים כי "השתלשלות העניינים במקרה זה מהווה תעודת עניות וציון 'נכשל' למערכת שהתעלמה מזעקות הכאב של אישה קשת יום שהתדפקה עשרות פעמים על דלתות המוסדות הרפואיים - בקהילה ובחדרי המיון, ללא מושיע.
"מדובר באטימות של מערכת רפואית שלמה, אשר זילזלה בתלונות התובעת, ייחסה אותן למשקלה העודף ולמצבה הנפשי, וכתוצאה מכך הותירה אישה בת 56 משותקת עם נזקים קשים ובלתי הפיכים.
"אנחנו מקווים שוועדת הבדיקה של משרד הבריאות תקבע נהלים שימנעו את הכשל הבא ויחייבו את הגורמים הרפואיים להתייחס באופן שונה, רציני ומקצועי יותר למטופל הזועק שוב ושוב לעזרה, כולל בביקורים חוזרים ונשנים בחדרי המיון".
ranr@israelhayom.co.il
- - - - - - - - - - - - - - - -

איך באמת יקשיבו לך בבית החולים? 

√ בזמן טיפול רפואי מומלץ תמיד לבקש בנימוס מאיש הצוות הרפואי (אחות, רופא, טכנאי רנטגן, פיזיותרפיסט) להציג את שמו המלא ואת תפקידו. הבקשה הפשוטה הזאת יוצרת לא פעם יחס אחר ומחויבות גדולה יותר.
√ בעת טיפול רפואי, בעיקר בחדרי המיון אבל גם במחלקות האשפוז ובבדיקות רפואיות, מומלץ שיהיה לצידכם בן משפחה שיוכל לסייע לכם - וגם ייצג אתכם טוב יותר מול הצוות הרפואי בבקשות, בשאלות, בעזרה ובמתן מידע.
√ כשאתם מוסרים מידע חשוב או בקשות שחשובות לכם, אל תהססו לדרוש שהדבר יתועד לפרטיו בתיק הרפואי של הרופאים ובתיק הסיעודי של האחים והאחיות. התיעוד יוצר לעיתים מחויבות גדולה יותר.
√ אם אתם מרגישים שהטיפול הרפואי אינו טוב מספיק או קשוב מספיק - בקשו לקרוא לרופא הבכיר או לאחות הבכירה במחלקה שיבואו ויבדקו אתכם. לא תמיד הם יוכלו להיענות לבקשתכם, אבל עצם העלאת הבקשה עשוי לדרבן את הצוות למתן טיפול רפואי טוב יותר.
√ בכל זמן, גם בלילה ובשבתות, יש בבית החולים גם מנהלים בכירים, שאחראים רפואית וסיעודית לכל בית החולים. במקרה הצורך ניתן לבקש לדבר איתם או להתלונן בפניהם. לעיתים קרובות, עצם הבקשה עשוי להועיל.
√ אל תהססו לתעד, גם בהקלטות ובצילומים, מצבים שבהם אנשי הצוות הרפואי אינם מקשיבים לכם.
√ העלאת תלונות ברשתות החברתיות בזמן אמת עשויה לזרז מאוד תהליכים רפואיים ולשפר את היחס לחולים. אפשר להעלות תלונות גם לאתרי הפייסבוק של בתי החולים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה