סיפורה הטראגי המזעזע של אם שאושפזה בכפיה:"אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן" , עופרה ענקרי , 02.01.2016 , חדשות השרון
תושייתה של מיכל הובילה אותה לכתיבת פוסט בפייסבוק, בו סיפרה על התקרית עם הגננת של בנה אשר בעקבותיה אושפזה בכפייה ב"בית החולים הפסיכיאטרי גהה" .כך בעצם נחשפתי לסיפורה והרגשתי חובה להגיע אליה הביתה ולראיין אותה.
מיכל, בת 36 אימא לשלושה ילדים מהעיר פתח תקווה, גרושה כחמש שנים ומגדלת את ילדיה באהבה ודאגה רבה. אישה חזקה היא מיכל ומאוד ממוקדת ועניינית, חייכנית עם עיניים חכמות וטובות. ישבתי אצלה בסלון והתרשמתי מילדיה הטובים והשמחים ומהחיבור מלא האהבה ביניהם.
מיום שהתגרשה היא מטופלת במשרד הרווחה בעיר פתח תקווה, כשהעזרה העיקרית לה היא זקוקה, היא הנחה בתשלום למועדונית ולצהרונים העירוניים. מיכל מתפקדת ומגדלת את ילדיה באחריות רבה ומעולם לא היו לה בעיות עם משרד הרווחה. לאורך השנים מיום גירושיה, דאגה תמיד עו"ס המשפחה לברכה, ולומר לה שהיא אימא חזקה וטובה.
בשנת 1984- "מבצע משה" עלתה מיכל עם משפחתה לארץ ישראל מאתיופיה. הוריה התגרשו כשהייתה קטנה ואביה שנותר באתיופיה, חי כל השנים עם ידיעה שגויה שבתו נפטרה במהלך המסע לארץ ישראל. בשנת 1991 עלה אביה לארץ ישראל ונוצרה הזדמנות לאיחוד משפחות מרגש. תשע שנים לאחר עלייתו נפטר האב, ונחמתה של מיכל היא בסגירת מעגל.
לא פשוט לעזוב מדינה בה נולדת, ולעלות למדינה חדשה עם שפה חדשה ומנטאליות שונה. ההתאקלמות הייתה קשה בעיקר למבוגרים, וכך גם לאמה היא מספרת. ייתכן מאוד שבשל המעבר החד ופרידת האם ממולדתה ומשפחתה, חלה הידרדרות מסוימת במצב רוחה של האם, והיא נשלחה לאבחון. האימא, ללא ידיעת השפה העברית, עולה חדשה בארץ זרה עם מנטאליות שרחוקה ממה שידעה באתיופיה, לא יכלה להביע את עצמה. הוחלט שהאימא סובלת מקושי נפשי כלשהו, ומאז בעצם היא מתויגת ונחרץ גורלה.
בתאריך 26.11.15 יום ה'(התאריך חרוט במוחה של מיכל) מספרת כי לקחה יום חופש מהעבודה כדי להתכונן ולהתארגן לקראת אירוע משפחתי. היא החליטה להוציא את ילדיה לפניי תום יום הלימודים, כדי ליהנות מזמן איכות עימם, ולהתארגן בנחת לקראת האירוע המשפחתי הגדול.
מיכל אספה את בתה מבית הספר, ומשם פסעו שתיהן אל גן הילדים כדי לקחת את בנה הצעיר וללכת הביתה. סייעת הגן מסרה לה את בנה, אך לפני לכתה עימו, ביקשה הסייעת את חתימת האם על טופס יציאה. מיכל נדהמה ושאלה את הסייעת מדוע ועל מה עליי לחתום?"אני אימא שלו!"..
הסייעת השיבה שזה החוק וההוראה של משרד החינוך. בסיום הדיאלוג הקצר, פנתה מיכל ללכת עם ילדיה להמשך דרכה, אך התערבותה של הגננת עצרה בעדה. לדבריה: הגננת יצאה אליה ומשכה את בנה אל בין זרועותיה.. מתוך אינסטינקט אימהי סטרה לגננת ומשכה בחולצתה ,ובשל כך כפי הנראה הגננת נשרטה בפניה וחולצתה נקרעה.
הגננת הגיבה בשאגות וכינתה אותה "פרא אדם" "קרעת אותי לגזרים" "תראי מה עשית לי", ותוך כדי השתוללות כשהילד אחוז בזרועותיה, מיהרה הגננת אל הגן ונעלה במהירות את השער, תוך שהיא מאיימת שתזמין לה משטרה.
מיכל טוענת שהגננת לא הסבירה לה שהחוק מחייב חתימה ומעבר לכך ההתנפלות של הגננת הייתה כל כך מהירה ואגרסיבית, שלא היה זמן לדבר. "נותרתי עומדת מול שער הגן, בוכה וצועקת לאלוהים, כשלצידי בתי הקטנה והמבוהלת שהייתה עדה למחזה הנוראי. כל אותו הזמן היה השומר של הגן עד למחזה, אך בחר לא להתערב, וצפה בדממה.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה ניידת המשטרה וביקשו ממיכל לדאוג לסידור לילדים כדי שתוכל להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בפ"ת. בהגיעם למשטרה, הורו לה השוטרים בתנועת יד מזלזלת, להיכנס לתא המעצר. לכך סירבה מיכל בתוקף "מדוע אני צריכה להיכנס לתא המעצר? אני לא פושעת", היא צעקה. "על גופתי המתה אכנס לתא מעצר", והמהומה החלה. "הקשיתי על השוטרים", היא מספרת" וממשקל 50 ק"ג נהייתי 100 ק"ג. לא הרבצתי ולא קיללתי, רק בכיתי מהפחד ובגלל הלחץ נכנסתי מתחת לשולחן כדי שיעזבו אותי וזרקתי מילים ומשפטים כדי שיניחו לי, אבל זה לא עזר. הם היו נעולים להכניסני לתא המעצר. מעולם לא נעצרתי, ואין לי עבר פלילי. השוטרים לא היו קשובים אליי, ולא נענו לבקשתי לספר את שאירע". סיטואציה זו גרמה לשוטרים לאזוק את מיכל בידיה, ולהובילה לבית החולים הפסיכיאטרי "גהה".
האם היה לשוטרים צו אשפוז מבית המשפט?
"לא היה להם. בעקבות סירובי להיכנס לתא המעצר, והמהומה שהקמתי במקום, הם גררו אותי בכוח לבית החולים הפסיכיאטרי-גהה. זה הרגיש לי כמו הוצאה להורג".
בפגישה עם הפסיכיאטר בחדר המיון, תיארה בפניו את אשר אירע עם הגננת ובתחנת המשטרה. השוטרים שנכחו בפגישה דיווחו על התנהגות חריגה ובילתי נורמטיבית. במעמד זה הודיע לה הפסיכיאטר כי תישאר להשגחה ללילה אחד מהחשש שהיא עלולה להזיק לעצמה ולילדיה. היא נדרשה לבלוע כדור הרגעה, ואוימה שאם לא תבלע את הכדור, הם יאלצו לקשור אותה ולתת לה זריקה, או לדחוף לה את הכדור בכוח.
מיכל, מספרת על תופעות לוואי קשות מאוד מהכדור, על תחושה של איבוד שפיות, איבוד תאבון, עיוות ונפיחות חמורה בפניה.הנפיחות בפניה נמשכה מס' ימים. למחרת בבוקר(יום ו') פנתה מיכל לחדר הקבלה וביקשה להיפגש עם הרופא שאשפז אותה ללילה אחד בלבד והתשובה שקיבלה מהאחיות היא שאין רופא בשישי ובשבת ולכן את נשארת לישון כאן. ביום א' שוב פנתה מיכל אל הרופא שאשפז אותה, וביקשה להשתחרר הביתה. תשובתו הייתה כי החליט להשאירה להסתכלות למשך שבעה ימים וטרח להסביר לה שמצבה לא טוב, ושהיא שומעת קולות ושלא משנה מה היה, לכל דבר יש לך הסבר ותירוץ. 'החלטתי שאת מאושפזת בכפייה! ואת חייבת לבלוע את הכדורים שינתנו לך'.
האם התקיימה ועדה פנימית בגהה לגבייך?
"כן. התקיימה וועדה פנימית שבה ההמלצה הייתה להאריך את אשפוזי לעשרה ימים עד שבועיים. ועדה פנימית בגהה מתקיימת אחת לשבוע ביום ג' בלבד".
איך הגבת להמלצה להאריך את אשפוזך?
"מייד יצרתי קשר עם הגורמים החיצוניים שתמכו בי בעקבות הפרסום שלי בפייסבוק. ביניהם עו"ד מעמותת טבקה, עו"ד מסיוע משפטי, ועו"ד מזי טזזי מהעדה האתיופית שסייעה לי רבות. הרעש החיצוני הוביל ללחץ כבד על בי"ח גהה, ובזכות כך אישרו לי ערעור חריג בבית החולים שלוותה".
במהלך יום א' הגיעו לבקרה המנהלת שמעסיקה אותה בגן הילדים, ואב ילדיה. שניהם המכירים אותה היטב, הביעו תדהמה ותרעומת על אשפוזה בכפייה. ראוי לציין את טיפולו המסור של האב בילדיהם 24/7 בימים בהם הייתה מאושפזת. בביקור זה סיפר לה אב ילדיה כי מתוכננת להתקיים ועדה בימים הקרובים במשרד הרווחה פ"ת, בה ידונו על גורל ילדיהם. פקידות הסעד שכה חוששות לכאורה לגורל הילדים הצעירים, דאגו למהר ולהניף את הדגל המפורסם שלהן עם הסלוגן "טובת הילד".
בו ברגע שמיכל שמעה את הבשורה, והבינה שגורל ילדיה תלוי בה, היא החליטה לפרוץ עם סיפורה דרך הפייסבוק ,ופנתה לדף -"אתיופיה הקטנה", וביקשה את עזרתם המהירה. "רציתי שישמעו אותי ושמישהו יציל אותי ואת ילדיי. הם כל עולמי ואהבתי!".
הפוסט המרגש הפך במהירות לויראלי עם מאות שיתופים, והמוני אזרחים דאגניים שביקשו לעזור.
"אתיופיה הקטנה" הם שהובילו להצטרפותם של אנשים חשובים בעלי מעמד שנלחמו בתקיפות על גורל ילדיה וקהל עצום של אזרחים שתמכו והביעו את זעמם, ועטפו אותה בחגורת הגנה.
בתאריך 2.12.15 התקיימה וועדה במשרד הרווחה פ"ת בה השתתפו בין היתר הגננת של בנה, עו"ס המשפחה עו"ד ועוד...חוות הדעת מפי הגננת ומפי עו"ס המשפחה, היו טובות ומלאות שבחים. ספק רב אם השבחים להם זכתה מיכל, היו נאמרים במעמד בו לא היו משתתפים אנשים חזקים בעלי מעמד והשפעה שאינם שייכים למערכת הרווחה. "אין לי ספק שהבאזז התקשורתי הגדול והגעתם של אזרחים רבים לבניין משרד הרווחה ביום הוועדה, הייתה משמעותית ובעלת משקל". בוועדה קריטית זו מיכל לא השתתפה משום שעדיין הייתה מאושפזת..מזל ונס גדול שהיה מי שעמד על זכויותיה וזכות ילדיה.
האם חשת התנכלות כלשהי בעבר כלפייך, מצד חברים, שכנים, משפחה?
"כן. ידוע לי בוודאות על דיווח כוזב מלפניי חצי שנה של קרובת משפחה שפנתה למשרד הרווחה וטענה שנעלמתי. לדעתי היא התנכלה לי בעקבות ניתוקי ממנה קודם לכן. בשל כך הגיעו אליי במפתיע צוות עו"ס לביקור בית, ומצאו שהכול תקין ואין אמת בדיווח".
שעתיים מלאות ישבתי לצד מיכל והקשבתי לה. התבוננתי באישה התבונתית עם העיניים החכמות והקשבתי לייסורים שפקדו אותה "אני ילדת רווחה", היא מספרת. "גדלתי בפנימיות בגלל קשיי קליטה שאפיינו את העולים החדשים, והפתרון הקל היה להוציא את ילדיי העולים לפנימיות. כך היה כבר אז וכך נהוג גם היום. מפרידים בין ילדים להורים בגלל קשיים ועוני. מכעיס אותי שמשייכים את המשבר הנפשי שחוותה אמי בהיותה עולה חדשה ומלבישים עלי מחלה לכאורה אורגנית. זה מצב בלתי נסבל ולא ייתכן שבכזאת קלות הובילו אותי לתהום כשכל זה נעשה בשם החוק ובחסות החוק. אני אישה בריאה ומעולם לא טופלתי בכדורים פסיכיאטריים. מעולם לא עלה חשד או חשש כלשהו לגבי מצבי הנפשי. צלבו אותי והכתימו את שמי הטוב, הרסו לי את סדר החיים. אני באה ממקום של להפריח ילדים ואני מרגישה נבגדת ע"י המדינה אותה שירתי בכבוד. השייכות שלי למדינה עמוקה, נטעתי בה שורשים ועצים. אך המדינה משקה את העץ בזפת, ומצפה שהוא יצמח".
עוד היא אומרת שקיימת סבירות גבוהה לכאורה בין הדיווח הכוזב של קרובת משפחתה, ובין מצב בריאותה של אמה. "אני חושדת שהחומרים הללו הועברו למשטרת ישראל ע"י משרד הרווחה, והועברו לבית החולים גהה. חיטטו לי בחיים כדי לאחוז בדבר שאין לו משענת, כדי לתפור לי תיק רפואי. אם זה קרה לי בכזאת קלות,זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן!".
היא מבטיחה לי ולכולם שהיא לא תתמוטט. "אני אפיץ את אהבתי בכל דרך. אדאג לאוכלוסיה המבוגרת, ואפקח את עיניהם של החלשים והתמימים. אני אמצא את הדרך כדי לספר על החוויה הקשה שעברתי, וזאת כדי שמקרים כאלה לא יקרו שוב לעולם".
ח"כ לשעבר ועורכת הדין-פנינה תמנו שטה שהייתה מעורבת בנושא מסרה:"נושא האשפוזים הכפויים הם דיני נפשות. חייב שיהיה פיקוח מוגבר בייחוד כשמדובר באשפוז כפוי שנעשה לבקשת משטרת ישראל, רווחה או משרד הבריאות. אני מקווה שהמקרה של מיכל יבדק על ידי צוות בדיקה במשרד הבריאות, ושיוסקו המסקנות לבירור המיקרה. כך או כך, ראיתי לנכון לפנות למפקחת הארצית של בריאות הנפש, מיד עם היוודע לי המקרה של מיכל בזמן אשפוזה. על פניו המקרה והשתלשלותו תמוהים ומעלים שאלות קשות על הקלות הבלתי נסבלת, והמהירות שאדם נורמטיבי יכול למצוא את עצמו במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש בעל כורחו. מדובר בדיני נפשות, ומשכך יש לבדוק את הוראות החוק המאפשרות הוצאת צו אישפוז בכפייה על ידי המערכות, ולבדוק ראוי שיש מסננת ופיקוח ראויים, בטרם מוצא צו שכזה. אני מתכוונת לפנות לחברי כנסת ממפלגתי בכדי שיתקיים דיון בנושא לבחינת הוראות החוק, ואם צריך לדאוג שיוגשו תיקונים לחוק בכדי להגן על זכויות בסיסיות של אזרחים, לצד אפשרות אשפוז למי שצריך."
תגובת דובר עיריית פתח תקווה, חזי חקאק: "עקב צנעת הפרט, לא ניתן למסור מידע, אך ברצוננו להבהיר כי הילדים לא הוצאו מביתם, אלא נמצאים בחזקת המשפחה. תפיסת העבודה של האגף לשירותי רווחה ובריאות היא לשמור על הילדים בסביבת המשפחה כל זמן והם מוגנים ומטופלים כהלכה. תפקידנו הוא להגן על הילדים, ולכן כל החלטה שתתקבל תהיה כשטובתם מונחת לנגד עיני אנשי המקצוע.
נושא המעצר והאשפוז בכפייה אינו באחריות העירייה, אלא באחריות משטרת ישראל ומשרד הבריאות בלבד, והעירייה אינה צד בכך".
תגובת משרד הבריאות:"מפאת חיסיון רפואי לא ניתן להתייחס למקרה הספציפי. בהתאם לחוק, פסיכיאטר מחוזי ראשי להורות על בדיקה כפויה של אדם במקרים הבאים:
6. (א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.
בהתאם לתוצאות הבדיקה רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה, כדלהלן:
9. (א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.
(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו.
(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – הוראת אשפוז), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה".
דובר המשטרה, זיוון פריידן מסר בתגובה:"ללא קשר לפניה, איננו נוהגים להתייחס לנושאים העוסקים בצנעת הפרט. שוטרי משטרת ישראל פועלים עפ״י חוק ובשלב החקירה מציגים את ממצאיהם בפני התביעה והרשות השופטת כאשר הם נדרשים לכך".
אליאס אינברם, איש תקשורת ומרצה חברתי ומי שפירסם את הסיפור בדף הפייסבוק שלו, התייחס לארוע הקשה :"מהירות ההפניה של גורמי האכיפה, את מיכל, לפסיכיאטר הן תופעות של דעות קדומות, שכל התנהגות או התנגדות לכאורה יכולה להתפס "כמחלה"- לראיה, עם פירסום דבר המקרה ברשת החברתית, הוועדה המחוזית התכנסה במהירות ושיחררה את מיכל מהאישפוז הכפוי. כך גם לגבי הפניית תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד, או אישפוזים למיניהם בגלל כישורי אבחנה לקויות או חסכים של המאבחנים. הדרך עוד ארוכה עד להחלמת חלקים מסויימים בחברה הישראלית, בעיקר בקרב מקבלי החלטות מהנגע הזה.יש תקווה!".
תושייתה של מיכל הובילה אותה לכתיבת פוסט בפייסבוק, בו סיפרה על התקרית עם הגננת של בנה אשר בעקבותיה אושפזה בכפייה ב"בית החולים הפסיכיאטרי גהה" .כך בעצם נחשפתי לסיפורה והרגשתי חובה להגיע אליה הביתה ולראיין אותה.
מיכל, בת 36 אימא לשלושה ילדים מהעיר פתח תקווה, גרושה כחמש שנים ומגדלת את ילדיה באהבה ודאגה רבה. אישה חזקה היא מיכל ומאוד ממוקדת ועניינית, חייכנית עם עיניים חכמות וטובות. ישבתי אצלה בסלון והתרשמתי מילדיה הטובים והשמחים ומהחיבור מלא האהבה ביניהם.
מיום שהתגרשה היא מטופלת במשרד הרווחה בעיר פתח תקווה, כשהעזרה העיקרית לה היא זקוקה, היא הנחה בתשלום למועדונית ולצהרונים העירוניים. מיכל מתפקדת ומגדלת את ילדיה באחריות רבה ומעולם לא היו לה בעיות עם משרד הרווחה. לאורך השנים מיום גירושיה, דאגה תמיד עו"ס המשפחה לברכה, ולומר לה שהיא אימא חזקה וטובה.
בשנת 1984- "מבצע משה" עלתה מיכל עם משפחתה לארץ ישראל מאתיופיה. הוריה התגרשו כשהייתה קטנה ואביה שנותר באתיופיה, חי כל השנים עם ידיעה שגויה שבתו נפטרה במהלך המסע לארץ ישראל. בשנת 1991 עלה אביה לארץ ישראל ונוצרה הזדמנות לאיחוד משפחות מרגש. תשע שנים לאחר עלייתו נפטר האב, ונחמתה של מיכל היא בסגירת מעגל.
לא פשוט לעזוב מדינה בה נולדת, ולעלות למדינה חדשה עם שפה חדשה ומנטאליות שונה. ההתאקלמות הייתה קשה בעיקר למבוגרים, וכך גם לאמה היא מספרת. ייתכן מאוד שבשל המעבר החד ופרידת האם ממולדתה ומשפחתה, חלה הידרדרות מסוימת במצב רוחה של האם, והיא נשלחה לאבחון. האימא, ללא ידיעת השפה העברית, עולה חדשה בארץ זרה עם מנטאליות שרחוקה ממה שידעה באתיופיה, לא יכלה להביע את עצמה. הוחלט שהאימא סובלת מקושי נפשי כלשהו, ומאז בעצם היא מתויגת ונחרץ גורלה.
בתאריך 26.11.15 יום ה'(התאריך חרוט במוחה של מיכל) מספרת כי לקחה יום חופש מהעבודה כדי להתכונן ולהתארגן לקראת אירוע משפחתי. היא החליטה להוציא את ילדיה לפניי תום יום הלימודים, כדי ליהנות מזמן איכות עימם, ולהתארגן בנחת לקראת האירוע המשפחתי הגדול.
מיכל אספה את בתה מבית הספר, ומשם פסעו שתיהן אל גן הילדים כדי לקחת את בנה הצעיר וללכת הביתה. סייעת הגן מסרה לה את בנה, אך לפני לכתה עימו, ביקשה הסייעת את חתימת האם על טופס יציאה. מיכל נדהמה ושאלה את הסייעת מדוע ועל מה עליי לחתום?"אני אימא שלו!"..
הסייעת השיבה שזה החוק וההוראה של משרד החינוך. בסיום הדיאלוג הקצר, פנתה מיכל ללכת עם ילדיה להמשך דרכה, אך התערבותה של הגננת עצרה בעדה. לדבריה: הגננת יצאה אליה ומשכה את בנה אל בין זרועותיה.. מתוך אינסטינקט אימהי סטרה לגננת ומשכה בחולצתה ,ובשל כך כפי הנראה הגננת נשרטה בפניה וחולצתה נקרעה.
הגננת הגיבה בשאגות וכינתה אותה "פרא אדם" "קרעת אותי לגזרים" "תראי מה עשית לי", ותוך כדי השתוללות כשהילד אחוז בזרועותיה, מיהרה הגננת אל הגן ונעלה במהירות את השער, תוך שהיא מאיימת שתזמין לה משטרה.
מיכל טוענת שהגננת לא הסבירה לה שהחוק מחייב חתימה ומעבר לכך ההתנפלות של הגננת הייתה כל כך מהירה ואגרסיבית, שלא היה זמן לדבר. "נותרתי עומדת מול שער הגן, בוכה וצועקת לאלוהים, כשלצידי בתי הקטנה והמבוהלת שהייתה עדה למחזה הנוראי. כל אותו הזמן היה השומר של הגן עד למחזה, אך בחר לא להתערב, וצפה בדממה.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה ניידת המשטרה וביקשו ממיכל לדאוג לסידור לילדים כדי שתוכל להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בפ"ת. בהגיעם למשטרה, הורו לה השוטרים בתנועת יד מזלזלת, להיכנס לתא המעצר. לכך סירבה מיכל בתוקף "מדוע אני צריכה להיכנס לתא המעצר? אני לא פושעת", היא צעקה. "על גופתי המתה אכנס לתא מעצר", והמהומה החלה. "הקשיתי על השוטרים", היא מספרת" וממשקל 50 ק"ג נהייתי 100 ק"ג. לא הרבצתי ולא קיללתי, רק בכיתי מהפחד ובגלל הלחץ נכנסתי מתחת לשולחן כדי שיעזבו אותי וזרקתי מילים ומשפטים כדי שיניחו לי, אבל זה לא עזר. הם היו נעולים להכניסני לתא המעצר. מעולם לא נעצרתי, ואין לי עבר פלילי. השוטרים לא היו קשובים אליי, ולא נענו לבקשתי לספר את שאירע". סיטואציה זו גרמה לשוטרים לאזוק את מיכל בידיה, ולהובילה לבית החולים הפסיכיאטרי "גהה".
האם היה לשוטרים צו אשפוז מבית המשפט?
"לא היה להם. בעקבות סירובי להיכנס לתא המעצר, והמהומה שהקמתי במקום, הם גררו אותי בכוח לבית החולים הפסיכיאטרי-גהה. זה הרגיש לי כמו הוצאה להורג".
בפגישה עם הפסיכיאטר בחדר המיון, תיארה בפניו את אשר אירע עם הגננת ובתחנת המשטרה. השוטרים שנכחו בפגישה דיווחו על התנהגות חריגה ובילתי נורמטיבית. במעמד זה הודיע לה הפסיכיאטר כי תישאר להשגחה ללילה אחד מהחשש שהיא עלולה להזיק לעצמה ולילדיה. היא נדרשה לבלוע כדור הרגעה, ואוימה שאם לא תבלע את הכדור, הם יאלצו לקשור אותה ולתת לה זריקה, או לדחוף לה את הכדור בכוח.
מיכל, מספרת על תופעות לוואי קשות מאוד מהכדור, על תחושה של איבוד שפיות, איבוד תאבון, עיוות ונפיחות חמורה בפניה.הנפיחות בפניה נמשכה מס' ימים. למחרת בבוקר(יום ו') פנתה מיכל לחדר הקבלה וביקשה להיפגש עם הרופא שאשפז אותה ללילה אחד בלבד והתשובה שקיבלה מהאחיות היא שאין רופא בשישי ובשבת ולכן את נשארת לישון כאן. ביום א' שוב פנתה מיכל אל הרופא שאשפז אותה, וביקשה להשתחרר הביתה. תשובתו הייתה כי החליט להשאירה להסתכלות למשך שבעה ימים וטרח להסביר לה שמצבה לא טוב, ושהיא שומעת קולות ושלא משנה מה היה, לכל דבר יש לך הסבר ותירוץ. 'החלטתי שאת מאושפזת בכפייה! ואת חייבת לבלוע את הכדורים שינתנו לך'.
האם התקיימה ועדה פנימית בגהה לגבייך?
"כן. התקיימה וועדה פנימית שבה ההמלצה הייתה להאריך את אשפוזי לעשרה ימים עד שבועיים. ועדה פנימית בגהה מתקיימת אחת לשבוע ביום ג' בלבד".
איך הגבת להמלצה להאריך את אשפוזך?
"מייד יצרתי קשר עם הגורמים החיצוניים שתמכו בי בעקבות הפרסום שלי בפייסבוק. ביניהם עו"ד מעמותת טבקה, עו"ד מסיוע משפטי, ועו"ד מזי טזזי מהעדה האתיופית שסייעה לי רבות. הרעש החיצוני הוביל ללחץ כבד על בי"ח גהה, ובזכות כך אישרו לי ערעור חריג בבית החולים שלוותה".
במהלך יום א' הגיעו לבקרה המנהלת שמעסיקה אותה בגן הילדים, ואב ילדיה. שניהם המכירים אותה היטב, הביעו תדהמה ותרעומת על אשפוזה בכפייה. ראוי לציין את טיפולו המסור של האב בילדיהם 24/7 בימים בהם הייתה מאושפזת. בביקור זה סיפר לה אב ילדיה כי מתוכננת להתקיים ועדה בימים הקרובים במשרד הרווחה פ"ת, בה ידונו על גורל ילדיהם. פקידות הסעד שכה חוששות לכאורה לגורל הילדים הצעירים, דאגו למהר ולהניף את הדגל המפורסם שלהן עם הסלוגן "טובת הילד".
בו ברגע שמיכל שמעה את הבשורה, והבינה שגורל ילדיה תלוי בה, היא החליטה לפרוץ עם סיפורה דרך הפייסבוק ,ופנתה לדף -"אתיופיה הקטנה", וביקשה את עזרתם המהירה. "רציתי שישמעו אותי ושמישהו יציל אותי ואת ילדיי. הם כל עולמי ואהבתי!".
הפוסט המרגש הפך במהירות לויראלי עם מאות שיתופים, והמוני אזרחים דאגניים שביקשו לעזור.
"אתיופיה הקטנה" הם שהובילו להצטרפותם של אנשים חשובים בעלי מעמד שנלחמו בתקיפות על גורל ילדיה וקהל עצום של אזרחים שתמכו והביעו את זעמם, ועטפו אותה בחגורת הגנה.
בתאריך 2.12.15 התקיימה וועדה במשרד הרווחה פ"ת בה השתתפו בין היתר הגננת של בנה, עו"ס המשפחה עו"ד ועוד...חוות הדעת מפי הגננת ומפי עו"ס המשפחה, היו טובות ומלאות שבחים. ספק רב אם השבחים להם זכתה מיכל, היו נאמרים במעמד בו לא היו משתתפים אנשים חזקים בעלי מעמד והשפעה שאינם שייכים למערכת הרווחה. "אין לי ספק שהבאזז התקשורתי הגדול והגעתם של אזרחים רבים לבניין משרד הרווחה ביום הוועדה, הייתה משמעותית ובעלת משקל". בוועדה קריטית זו מיכל לא השתתפה משום שעדיין הייתה מאושפזת..מזל ונס גדול שהיה מי שעמד על זכויותיה וזכות ילדיה.
האם חשת התנכלות כלשהי בעבר כלפייך, מצד חברים, שכנים, משפחה?
"כן. ידוע לי בוודאות על דיווח כוזב מלפניי חצי שנה של קרובת משפחה שפנתה למשרד הרווחה וטענה שנעלמתי. לדעתי היא התנכלה לי בעקבות ניתוקי ממנה קודם לכן. בשל כך הגיעו אליי במפתיע צוות עו"ס לביקור בית, ומצאו שהכול תקין ואין אמת בדיווח".
שעתיים מלאות ישבתי לצד מיכל והקשבתי לה. התבוננתי באישה התבונתית עם העיניים החכמות והקשבתי לייסורים שפקדו אותה "אני ילדת רווחה", היא מספרת. "גדלתי בפנימיות בגלל קשיי קליטה שאפיינו את העולים החדשים, והפתרון הקל היה להוציא את ילדיי העולים לפנימיות. כך היה כבר אז וכך נהוג גם היום. מפרידים בין ילדים להורים בגלל קשיים ועוני. מכעיס אותי שמשייכים את המשבר הנפשי שחוותה אמי בהיותה עולה חדשה ומלבישים עלי מחלה לכאורה אורגנית. זה מצב בלתי נסבל ולא ייתכן שבכזאת קלות הובילו אותי לתהום כשכל זה נעשה בשם החוק ובחסות החוק. אני אישה בריאה ומעולם לא טופלתי בכדורים פסיכיאטריים. מעולם לא עלה חשד או חשש כלשהו לגבי מצבי הנפשי. צלבו אותי והכתימו את שמי הטוב, הרסו לי את סדר החיים. אני באה ממקום של להפריח ילדים ואני מרגישה נבגדת ע"י המדינה אותה שירתי בכבוד. השייכות שלי למדינה עמוקה, נטעתי בה שורשים ועצים. אך המדינה משקה את העץ בזפת, ומצפה שהוא יצמח".
עוד היא אומרת שקיימת סבירות גבוהה לכאורה בין הדיווח הכוזב של קרובת משפחתה, ובין מצב בריאותה של אמה. "אני חושדת שהחומרים הללו הועברו למשטרת ישראל ע"י משרד הרווחה, והועברו לבית החולים גהה. חיטטו לי בחיים כדי לאחוז בדבר שאין לו משענת, כדי לתפור לי תיק רפואי. אם זה קרה לי בכזאת קלות,זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן!".
היא מבטיחה לי ולכולם שהיא לא תתמוטט. "אני אפיץ את אהבתי בכל דרך. אדאג לאוכלוסיה המבוגרת, ואפקח את עיניהם של החלשים והתמימים. אני אמצא את הדרך כדי לספר על החוויה הקשה שעברתי, וזאת כדי שמקרים כאלה לא יקרו שוב לעולם".
ח"כ לשעבר ועורכת הדין-פנינה תמנו שטה שהייתה מעורבת בנושא מסרה:"נושא האשפוזים הכפויים הם דיני נפשות. חייב שיהיה פיקוח מוגבר בייחוד כשמדובר באשפוז כפוי שנעשה לבקשת משטרת ישראל, רווחה או משרד הבריאות. אני מקווה שהמקרה של מיכל יבדק על ידי צוות בדיקה במשרד הבריאות, ושיוסקו המסקנות לבירור המיקרה. כך או כך, ראיתי לנכון לפנות למפקחת הארצית של בריאות הנפש, מיד עם היוודע לי המקרה של מיכל בזמן אשפוזה. על פניו המקרה והשתלשלותו תמוהים ומעלים שאלות קשות על הקלות הבלתי נסבלת, והמהירות שאדם נורמטיבי יכול למצוא את עצמו במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש בעל כורחו. מדובר בדיני נפשות, ומשכך יש לבדוק את הוראות החוק המאפשרות הוצאת צו אישפוז בכפייה על ידי המערכות, ולבדוק ראוי שיש מסננת ופיקוח ראויים, בטרם מוצא צו שכזה. אני מתכוונת לפנות לחברי כנסת ממפלגתי בכדי שיתקיים דיון בנושא לבחינת הוראות החוק, ואם צריך לדאוג שיוגשו תיקונים לחוק בכדי להגן על זכויות בסיסיות של אזרחים, לצד אפשרות אשפוז למי שצריך."
תגובת דובר עיריית פתח תקווה, חזי חקאק: "עקב צנעת הפרט, לא ניתן למסור מידע, אך ברצוננו להבהיר כי הילדים לא הוצאו מביתם, אלא נמצאים בחזקת המשפחה. תפיסת העבודה של האגף לשירותי רווחה ובריאות היא לשמור על הילדים בסביבת המשפחה כל זמן והם מוגנים ומטופלים כהלכה. תפקידנו הוא להגן על הילדים, ולכן כל החלטה שתתקבל תהיה כשטובתם מונחת לנגד עיני אנשי המקצוע.
נושא המעצר והאשפוז בכפייה אינו באחריות העירייה, אלא באחריות משטרת ישראל ומשרד הבריאות בלבד, והעירייה אינה צד בכך".
תגובת משרד הבריאות:"מפאת חיסיון רפואי לא ניתן להתייחס למקרה הספציפי. בהתאם לחוק, פסיכיאטר מחוזי ראשי להורות על בדיקה כפויה של אדם במקרים הבאים:
בדיקה כפויה דחופה
6. (א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.
בהתאם לתוצאות הבדיקה רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה, כדלהלן:
הוראת אשפוז כפוי ותקפה
9. (א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.
(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו.
(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – הוראת אשפוז), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה".
דובר המשטרה, זיוון פריידן מסר בתגובה:"ללא קשר לפניה, איננו נוהגים להתייחס לנושאים העוסקים בצנעת הפרט. שוטרי משטרת ישראל פועלים עפ״י חוק ובשלב החקירה מציגים את ממצאיהם בפני התביעה והרשות השופטת כאשר הם נדרשים לכך".
אליאס אינברם, איש תקשורת ומרצה חברתי ומי שפירסם את הסיפור בדף הפייסבוק שלו, התייחס לארוע הקשה :"מהירות ההפניה של גורמי האכיפה, את מיכל, לפסיכיאטר הן תופעות של דעות קדומות, שכל התנהגות או התנגדות לכאורה יכולה להתפס "כמחלה"- לראיה, עם פירסום דבר המקרה ברשת החברתית, הוועדה המחוזית התכנסה במהירות ושיחררה את מיכל מהאישפוז הכפוי. כך גם לגבי הפניית תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד, או אישפוזים למיניהם בגלל כישורי אבחנה לקויות או חסכים של המאבחנים. הדרך עוד ארוכה עד להחלמת חלקים מסויימים בחברה הישראלית, בעיקר בקרב מקבלי החלטות מהנגע הזה.יש תקווה!".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה