שני מחקרים שהתפרסמו בחודשים האחרונים מבססים את המסקנה שנוגדי דיכאון יכולים ליצור דחפים אובדניים או אלימים
 |
| נוגדי דיכאון עלולים להיות מסוכנים |
אינני בקיא בפרטי הטרגדיה שקרתה בירושלים כאשר אם רצחה את ארבע ילדותיה ושמה קץ לחייה. אנו יודעים שהאישה הייתה בדיכאון והייתה בטיפול פסיכיאטרי. בדירה שהוצתה נמצאו שרידי כדורים פסיכיאטריים שהאישה נטלה, קרוב לוודאי. כל הפסיכיאטרים שהביעו דעתם על המקרה, דיברו על הצורך לפנות לטיפול מוקדם ככל האפשר. זה אמור, לדעתם, להפחית את הסיכון להידרדרות. בצדק. איש מהם לא הזכיר את האפשרות שטיפול בנוגדי דיכאון הוא בעל פוטנציאל סיכון משמעותי. מאחר שאיני מצוי בפרטי הפרטים של המקרה הטרגי, וגם לא בהשתלשלות שקדמה לאסון, איני מסוגל לקבוע שנוגדי הדיכאון הם שיצרו את הטרוף שאחז באישה. אבל האפשרות הזאת קיימת וצריך להיות מודעים לה.
זה מכבר קיימת ההכרה שנוגדי דיכאון מעודדי סרוטונין עלולים לגרום להחרפת הדיכאון ובמיוחד ליצירת או להחמרת דחפים אובדניים או אלימים. שורה של מחקרים בשנים האחרונות תיעדו זאת והובילו את ה-FDA לדרוש לכלול בעלון התרופות אזהרה בדבר מסוכנותן ובדבר הצורך לפקוח עין על המטופלים הנוטלים נוגדי דיכאון. זאת לגבי מטופלים צעירים עד גיל 24. אלא שבינתיים הצטברו עדויות מחקריות שגם מטופלים מבוגרים יותר עלולים להגיב רע לנוגדי דיכאון, בשיעורים לא מבוטלים. ה-FDA קובע בהודעה שפרסם כבר ב-2007 ש"כל המטופלים בנוגדי דיכאון חייבים בבקרה צמודה כדי לזהות מבעוד מועד הידרדרות קלינית, אובדנות ושינויים בלתי שגרתיים בהתנהגות, בעיקר בתחילת הטיפול התרופתי. גם כאשר משנים מינון — מעלים או מורידים, קובע ה-FDA שצפויות תופעות כגון חרדה, אי שקט, חוסר שינה, רגזנות, עוינות, אימפולסיביות ואקטיזיה (חוסר שקט פסיכומוטורי קיצוני)". ה-FDA גם מנחה את המטפלים והמשפחות לפקוח עין מקרוב על המטופלים כדי לאתר תופעות כאלה, וזאת ברמה יומיומית, מאחר והשינויים עלולים להיות פתאומיים. יש להניח שאילולא גרס ה-FDA שהתרופות מהוות סיכון גדול, לא היה ממליץ על פיקוח כה הדוק. הסיבה שנדרש זמן רב על מנת שהמסוכנות של נוגדי הדיכאון תוכר ותזכה להתייחסות מטעם ה-FDA, היא שבמשך שנים עוותו יצרני התרופות במכוון את ממצאי המחקרים שנערכו על ידם. במקום לדווח על כל מקרי האובדנות והאלימות ככאלה, הם סווגו בקטגוריות הפחות מרתיעות של "אימפולסיביות" או "תנודות רגשיות". עד אשר חוקרים כמו הפסיכיאטר הבריטי דייוויד הילי ואחרים חשפו את המניפולציה והעובדות אט אט הועמדו על דיוקן.
מחקרים שהתפרסמו בחוד־שים האחרונים מבססים את המסקנה שנוגדי דיכאון מהווים סכנה לנוטלים אותם. במחקר שפורסם ב-2016 בכתב העת Journal of the Royal Society of Medicine נמצא שבקרב נבדקים בריאים (מתנדבים לא בדיכאון), הנוטלים נוגדי דיכאון הוכפל שיעור האירועים מבשרי אובדנות ואלימות לעומת נבדקים שטופלו בפלצבו. במחקר אחר שפורסם בקנדה ב-2016 בכתב העת Canadian Medical Association Journal נמצא שתופעות לוואי המעלות את סכנת האובדנות והאלימות נצפו בשיעור הגדול פי חמישה אצל נשים שטופלו בנוגד הדיכאון סימבלטה לעומת נשים שנטלו פלצבו (מדובר בנשים שנטלו סימבלטה כתרופה למניעת בריחת שתן).
כדאי לציין שעל מנת לזהות את הסכנות הגלומות בנטילת נוגדי דיכאון חייבים היו החוקרים לבקש גישה ישירה לנתוני הנבדקים במחקרים. בפרסומים הרשמיים, עקב המניפולציות שבוצעו בנתונים, הממצאים "המרשיעים" נעלמו. הם חזרו והופיעו רק כאשר התאפשרה גישה לחומר המקורי.
אזכיר כאן את מקרהו של הטייס הגרמני אנדראס לוביץ שריסק את מטוסו על הרי האלפים וגרם למותם של 149 נוסעיו בשנת 2015. בשרידי הרקמות שלו נמצאו עקבות של שני נוגדי דיכאון אותם נטל באותה עת. כל אחד מהם, לא כל שכן שניהם, יכול להוות סיכון. כמעט כל המקרים של הרציחות ההמוניות שהתרחשו בארה"ב בשנים האחרונות, בעיקר על ידי צעירים, קרו תוך התקפי טרוף תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות שכללו נוגדי דיכאון. חקירות העלו שהמקרים קרו סמוך להתחלת הטיפול או בעת העלאת המינון.
לאור ממצאי המחקרים האחרונים והמקרים שפורסמו בתקשורת, אי אפשר שלא להזהיר מטפלים ומטופלים כאחד בדבר מסוכנותם של נוגדי הדיכאון. יאמרו פסיכיאטרים שאובדנות קיימת לעתים אצל הלוקים בדיכאון גם בלי נטילת תרופות. זה נכון, אבל מחקרים הראו בוודאות שהסיכון לפתח אובדנות ואלימות גובר באופן משמעותי אצל נוטלי התרופות. זאת ועוד, מה שמאפיין את האובדנות והאלימות בעקבות התרופות הוא האופי הבלתי צפוי של התופעות. מדובר באנשים שיום לפני הופעת הטרוף ולעתים אפילו שעה לפני כן נראו רגועים ובלתי מסוכנים. הסכנה שבנטילת נוגדי דיכאון הוכחה כיום מעבר לכל ספק.
יש כיום הוכחות אמפיריות בדבר יעילותן של התערבויות פסיכולוגיות בדיכאון ולכן, אנשים עם דיכאון, עדיף שיטופלו בטיפול פסיכולוגי שחייב יהיה להיות צמוד ואינטנסיבי, כאשר מדובר בדיכאון חריף.
ד"ר טוני שחר הוא פסיכולוג קליני
זה מכבר קיימת ההכרה שנוגדי דיכאון מעודדי סרוטונין עלולים לגרום להחרפת הדיכאון ובמיוחד ליצירת או להחמרת דחפים אובדניים או אלימים. שורה של מחקרים בשנים האחרונות תיעדו זאת והובילו את ה-FDA לדרוש לכלול בעלון התרופות אזהרה בדבר מסוכנותן ובדבר הצורך לפקוח עין על המטופלים הנוטלים נוגדי דיכאון. זאת לגבי מטופלים צעירים עד גיל 24. אלא שבינתיים הצטברו עדויות מחקריות שגם מטופלים מבוגרים יותר עלולים להגיב רע לנוגדי דיכאון, בשיעורים לא מבוטלים. ה-FDA קובע בהודעה שפרסם כבר ב-2007 ש"כל המטופלים בנוגדי דיכאון חייבים בבקרה צמודה כדי לזהות מבעוד מועד הידרדרות קלינית, אובדנות ושינויים בלתי שגרתיים בהתנהגות, בעיקר בתחילת הטיפול התרופתי. גם כאשר משנים מינון — מעלים או מורידים, קובע ה-FDA שצפויות תופעות כגון חרדה, אי שקט, חוסר שינה, רגזנות, עוינות, אימפולסיביות ואקטיזיה (חוסר שקט פסיכומוטורי קיצוני)". ה-FDA גם מנחה את המטפלים והמשפחות לפקוח עין מקרוב על המטופלים כדי לאתר תופעות כאלה, וזאת ברמה יומיומית, מאחר והשינויים עלולים להיות פתאומיים. יש להניח שאילולא גרס ה-FDA שהתרופות מהוות סיכון גדול, לא היה ממליץ על פיקוח כה הדוק. הסיבה שנדרש זמן רב על מנת שהמסוכנות של נוגדי הדיכאון תוכר ותזכה להתייחסות מטעם ה-FDA, היא שבמשך שנים עוותו יצרני התרופות במכוון את ממצאי המחקרים שנערכו על ידם. במקום לדווח על כל מקרי האובדנות והאלימות ככאלה, הם סווגו בקטגוריות הפחות מרתיעות של "אימפולסיביות" או "תנודות רגשיות". עד אשר חוקרים כמו הפסיכיאטר הבריטי דייוויד הילי ואחרים חשפו את המניפולציה והעובדות אט אט הועמדו על דיוקן.
מחקרים שהתפרסמו בחוד־שים האחרונים מבססים את המסקנה שנוגדי דיכאון מהווים סכנה לנוטלים אותם. במחקר שפורסם ב-2016 בכתב העת Journal of the Royal Society of Medicine נמצא שבקרב נבדקים בריאים (מתנדבים לא בדיכאון), הנוטלים נוגדי דיכאון הוכפל שיעור האירועים מבשרי אובדנות ואלימות לעומת נבדקים שטופלו בפלצבו. במחקר אחר שפורסם בקנדה ב-2016 בכתב העת Canadian Medical Association Journal נמצא שתופעות לוואי המעלות את סכנת האובדנות והאלימות נצפו בשיעור הגדול פי חמישה אצל נשים שטופלו בנוגד הדיכאון סימבלטה לעומת נשים שנטלו פלצבו (מדובר בנשים שנטלו סימבלטה כתרופה למניעת בריחת שתן).
כדאי לציין שעל מנת לזהות את הסכנות הגלומות בנטילת נוגדי דיכאון חייבים היו החוקרים לבקש גישה ישירה לנתוני הנבדקים במחקרים. בפרסומים הרשמיים, עקב המניפולציות שבוצעו בנתונים, הממצאים "המרשיעים" נעלמו. הם חזרו והופיעו רק כאשר התאפשרה גישה לחומר המקורי.
אזכיר כאן את מקרהו של הטייס הגרמני אנדראס לוביץ שריסק את מטוסו על הרי האלפים וגרם למותם של 149 נוסעיו בשנת 2015. בשרידי הרקמות שלו נמצאו עקבות של שני נוגדי דיכאון אותם נטל באותה עת. כל אחד מהם, לא כל שכן שניהם, יכול להוות סיכון. כמעט כל המקרים של הרציחות ההמוניות שהתרחשו בארה"ב בשנים האחרונות, בעיקר על ידי צעירים, קרו תוך התקפי טרוף תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות שכללו נוגדי דיכאון. חקירות העלו שהמקרים קרו סמוך להתחלת הטיפול או בעת העלאת המינון.
לאור ממצאי המחקרים האחרונים והמקרים שפורסמו בתקשורת, אי אפשר שלא להזהיר מטפלים ומטופלים כאחד בדבר מסוכנותם של נוגדי הדיכאון. יאמרו פסיכיאטרים שאובדנות קיימת לעתים אצל הלוקים בדיכאון גם בלי נטילת תרופות. זה נכון, אבל מחקרים הראו בוודאות שהסיכון לפתח אובדנות ואלימות גובר באופן משמעותי אצל נוטלי התרופות. זאת ועוד, מה שמאפיין את האובדנות והאלימות בעקבות התרופות הוא האופי הבלתי צפוי של התופעות. מדובר באנשים שיום לפני הופעת הטרוף ולעתים אפילו שעה לפני כן נראו רגועים ובלתי מסוכנים. הסכנה שבנטילת נוגדי דיכאון הוכחה כיום מעבר לכל ספק.
יש כיום הוכחות אמפיריות בדבר יעילותן של התערבויות פסיכולוגיות בדיכאון ולכן, אנשים עם דיכאון, עדיף שיטופלו בטיפול פסיכולוגי שחייב יהיה להיות צמוד ואינטנסיבי, כאשר מדובר בדיכאון חריף.
ד"ר טוני שחר הוא פסיכולוג קליני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה