הזוועות המתרחשות בין כותליו הקרים של בית חולים פסיכיאטרי נוה שלוה

מפטרים ומכסים , מרב בטיטו-פריד | 26/11/2005  , מעריב

תחקיר "סופשבוע" חשף את המציאות הקשה בכמה מביה"ח הפסיכיאטריים הפרטיים בארץ. כעת כמה מהעובדים במחלקות הסגורות החליטו לצאת לאור

ימים סוערים עברו על בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי "נווה שלווה" מאז חדר מעט אור אל החשיכה שהורגלו בה החולים, בני משפחותיהם ועובדי המקום. היטב כיסה החושך את הזוועות המתרחשות בין כותליו הקרים של המקום.

בין עשרות הפניות שהגיעו למערכת "סופשבוע" בעקבות פרסום הכתבה לפני שבועיים בלטה תגובתם של האנשים מבפנים, שהיו עדים לדברים. בכירים כזוטרים, ותיקים כצעירים, רופאים כאחים, כולם תיארו את ההזנחה, את האטימות אל מול סבלם של החולים, את הציניות בכוחם של אלו המופקדים על שלום חסרי הישע וגם את כוחו של ההרגל.

הם סיפרו על שנים רבות של עבודה במציאות תחת הוראת בעלי המקום, שאותה ניסח אחד הבעלים, דב וידר: "המטרה היא שהחולים יהיו בשקט ויישארו בחיים. חוץ מזה לא מבקשים מכם כלום. אל תהיו יותר מדי חכמים, אל תהיו צדיקים גדולים". זו גם הציפייה של שאר בעלי המקום, ציפורה פרל, חתנה חנוך ובתה רינה, המשמשת מעת לעת גם עובדת סוציאלית במקום.

"נווה שלווה" הוא היחיד מבין בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים שאמור להמשיך ולפעול גם אחרי פברואר הקרוב. היתר ייסגרו. בדק הבית שערכו ב"נווה שלווה" בעקבות הכתבה לא כלל תוספת דחופה של גרביים חמים לחולים, הגדלת שעות הפעילות של תנורי החימום או תוספת כוח אדם במחלקות.

ב"נווה שלווה" הלכו על האופציה הנוחה: הם הישעו את נילי, האחות הראשית של המחלקה הסגורה, זו שצוטטה בכתבה ללא ידיעתה כשהיא מנסה להסביר, בין השאר, שורה של מחדלים לכאורה שנעשו בתוך בית החולים. הצעדים כלפי השניים, שאותם הגדיר וידר כ"החלטה של משרד הבריאות", היו טאטוא שגרתי אל מתחת לשטיח המרופט של בית החולים. אבל היום, יותר מתמיד, ברור שיש לכלוך שלא ניתן להיפטר ממנו בשום דרך.

"לא מבינים כלום חוץ ממכות"


אלי זגורי, 42, הגיע לעבוד כמטפל במחלקה הסגורה של "נווה שלווה" לפני כחמש שנים. זגורי מספר כי נדהם לגלות שכספי הקנטינה של החולים נעלמים. מדובר בתקציב של 400 שקל לחודש עבור כל חולה, המגיע מכספי הביטוח הלאומי וממקורות נוספים. זהו כסף העומד לרשות החולים כדי שיוכלו לקנות דברי מתיקה, סיגריות ופינוקים קטנים.

"הם מפחדים פחד מוות מישיבות", אומר זגורי, "לא רוצים ששום דבר ייכתב באיזה פרוטוקול, אבל לחצתי שתהיה ישיבת צוות כי ראיתי שהחולים לא מקבלים כלום. הדבר היחידי

שרובם מקבלים פעמיים בשבוע זה ממתק קוקוס שעולה משהו כמו חצי שקל. חולים שמתפרעים ויושבים לצוות על הנשמה מקבלים חפיסת סיגריות ליום. רציתי להבין לאן נעלם כל הכסף, אז ביקשתי שתהיה ישיבה".

בישיבה שהתכנסה לבסוף השתתפו אחראי מחלקה, אחות ראשית ורופאים. זגורי העלה חשד כי נגנבים כספים מהחולים. הוא דיבר על המחסור בכוח אדם, הסביר כי שני אנשי צוות על 70 חולים זה מצב בלתי אפשרי ולא הזכיר במילה את התנהגותו האלימה של האח הראשי במחלקה, הלל בק, כלפי חולים.

ראית את האח הראשי מכה חולים ולא דיווחת על זה?
"לא רק אני ראיתי, כולם ראו וידעו. אבל אני הייתי חדש אז וחשבתי לתומי שהכל קורה בגלל הלחץ שנוצר מכך שאין מספיק כוח אדם במחלקה. קשה מאוד לטפל בקרוב ל-70 חולים כשזה רק אתה ועוד שני אנשי צוות. הנחתי שאם ההנהלה תדאג לעוד עובדים הוא יהיה פחות עצבני ולא יכה אותם".

מה הוא עשה להם?
"הוא היה נותן מכות. כשהייתי אומר לו 'תפסיק', הוא היה אומר לי 'אלה מכות חינוכיות. האנשים פה לא מבינים כלום חוץ ממכות'".

"הוא עושה מה שהוא רוצה"


בימים אלו הגיש זגורי באמצעות עורך דינו, גתאי ברלל, תביעה נגד בית החולים "נווה שלווה". מתוך כתב התביעה: "לנוכח מעשיו של המנהל האלים (הכוונה להלל בק - מ.ב.פ) עמד התובע בפני דילמה קשה: מחד, חובתו החוקית והמוסרית, כאדם, כאזרח וכעובד, היתה לדווח על מעשיו של המנהל האלים למנהלי הנתבעת ובהמשך גם לרשויות המדינה כדי להביא להפסקתם.

"מאידך חשש התובע כי לאור קשריו הטובים של המנהל האלים אצל בעלי השליטה של הנתבעת עלול הוא עצמו להיפגע מדיווח שכזה על אודות המנהל האלים (מה שבפועל אמנם קרה). מה גם שהמנהל האלים סיפר כי כבר עמד בעבר לדין בעבירות של הכאת מטופלים וכי "איש איננו יכול לו" ו"הוא עושה מה שהוא רוצה".

המנהל האלים אף הרבה להתפאר אודות הקשרים הטובים שיש לו עם בעלי השליטה אצל הנתבעת, כדי להרתיע עובדים מסורים, כדוגמת התובע, מלהתלונן אודותיו.

"משך תקופה ניסה התובע לשכנע את אותו מנהל אלים כדי שיפסיק ממעשיו. יצוין כי בין התובע לבין אותו אדם היתה מערכת יחסים אישית, שלא קשורה היתה למקום העבודה, והתובע קיווה כי בעקבות יחסיהם ייאות אותו מנהל לחדול ממעשיו המעוותים כלפי המטופלים".

במחלקה הסגורה של "נווה שלווה" יש הגבלה חמורה על כביסה נקייה. בכל בוקר מביאים אל המחלקה מספר קבוע של חולצות ומכנסיים נקיים. קרה ואחד החולים ליכלך או קרע את הבגד, לא יקבל נקי במקומו.

"זאת הסיבה שבזמן האוכל הלל היה בלחץ שמא ציפורה (פוגל, המנהלת-מ.ב.פ) תיכנס ותראה את אחד החולים בלי סינר", אומר זגורי, "היא היתה כועסת שהבגדים מתלכלכים, כי אז צריך לכבס יותר".

ח .ע (השם המלא שמור במערכת), כבן 50, אחד החולים במחלקה, לא אהב את הסינר שהלבישו לו ובכל ארוחה, במין מרד פרטי עקשן, היה מנסה להסיר אותו. זגורי: "הלל היה מתעצבן עליו. יום אחד, כשח' ניסה להוריד את הסינר, הלל היכה אותו באגרופים ובבעיטות. תוך שניות ח' הפסיק להגיב ונכנס למין אפאתיה. רק אחרי יומיים פינו אותו לבית החולים, משם הוא לא חזר יותר. לנו אמרו שהוא נפטר מדלקת ריאות. האיש הערירי הזה, אף אחד לא התעניין בו כשהוא חי וגם לא מדוע הוא מת".

האירוע שבו נפטר ח.ע מצוין בכתב התביעה שהגיש בא כוחו של זגורי כמפנה בהתנהלותו של זגורי: "התובע שחש כי לא יוכל להחריש עוד, בפרט לאחר אירוע שבו הכה המנהל האלים מטופל אשר מספר ימים לאחר מכן נפטר בבית חולים רגיל (הלל יפה בחדרה - מ.ב.פ), החליט לעשות מעשה, וביום 21 במרס 2004 פנה אל מנהל בית החולים, מר דב וידר, במכתב תלונה.

"בעקבות מסירת מכתב התלונה זומן התובע בדחיפות לישיבה עם מנהל בית החולים, מר דב וידר, מנהל המשק, מר חנוך ברק (שהוא גם חתנה של הנתבעת גב' ציפורה פרל) וגב' רינה, בתה של גב' ציפורה פרל. במהלך הישיבה הרימו בעלי הסמכות והשררה קול על התובע ואיימו עליו כי אם לא יחזור בו מן האמור במכתב יפוטר באופן מיידי". 

אלי זגורי. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי

"הטיח את ראשו של החולה בדלת"

 
ש .כ, גם הוא חולה במחלקה הסגורה, היה נוהג לבדוק שכל החולים קיבלו אוכל. במין אובססיה הלך אחרי האח שחילק את האוכל ווידא שכל הצלחות מלאות. "גם זה הרגיז את הלל", נזכר זגורי, "ויום אחד, במהלך ארוחת הצהריים, הוא פתח בריצה פתאומית אחרי ש', תפס לו את הראש והטיח אותו בדלת. אמרתי לו: 'עזוב אותו,תן לו ללכת. יש לו משפחה שבאה לבקר, הם עלולים לעשות לנו צרות ולדווח למשטרה'. הוא מיד עזב את ש'".

והיתה גם מ.ח, חולה חרוצה ואינטליגנטית, שידעה איך לסדר מיטות ולשטוף רצפות טוב יותר מכולם. "הבעיה איתה שהיא לא היתה מוכנה לעשות שום דבר אם לא נתנו לה קודם סיגריות", מסביר זגורי. "האומללה הזאת היתה חוטפת מהלל. הוא היה מושך לה בשיער, בועט בה ואז אומר לרופא שהיא אלימה ושצריך לקשור אותה. ככה זה היה חוזר על עצמו. היא היתה מסרבת לעבוד בלי סיגריות, הוא מכה אותה, ואז קושרים לכמה ימים עד הפעם הבאה".

זגורי החליט ללכת לווידר ולהתלונן על האלימות. הוא נדהם מהתגובה שקיבל: "וידר אמר לי:'קורה שעושים טעויות, גם אותך אפשר לתפוס באיזו שגיאה'. כשהוא ראה שאני לא מתכוון לוותר הוא התחיל להסביר לי שציפורה מעריכה מאוד את העבודה שהלל עושה במחלקה, שהיא יודעת שהכל מטופל כמו שצריך כשהוא נמצא שם ולכן מעלימה עין מההתנהגות של בק".

"לא היה ולא נברא", טוען בק. "בעקבות תלונתו של זגורי נחקרתי במשטרה מספר פעמים. משלחת גדולה ממשרד הבריאות גם היא הגיעה ל' נווה שלווה' כדי לחקור את העניין. הם דיברו עם אנשי צוות, רופאים וחולים, ולא העלו דבר בחקירתם נגדי. משרד הבריאות נתן לי אישור להמשיך בעבודתי, שבה אני נהנה מהערכה רבה מצד הממונים עלי ושבה אני מתכוון לעבוד עוד שנים רבות".

בכתב ההגנה של בק נכתב: "כל טענות התובע על אותו 'מנהל אלים', מן הראוי שהתובע יפנה למשטרה ולגורמים המוסמכים במשרד הבריאות על מנת שיחקרו ויבררו את טענותיו על כל המשתמע מכך. . . ב-18.3.04 התלונן הלל בק בפני הנתבעת (הנהלת 'נווה שלווה') שהתובע שולח לו הודעות אס אם-אס בעלות אופי מאיים. הנתבעת זימנה את התובע ואת הלל לבירור ל-19.3.04, אך התובע לא התייצב לבירור. ב-21.3.04 מסר התובע לנתבעת את מכתב התלונה.

יודגש כי אין כל ממש בטענות התובע על כך שהנתבעת איימה עליו שהוא יפוטר, אם לא יחזור בו מתלונתו.

ב-28.3.04 התקיימה ישיבת צוות במחלקה שבה עבד התובע. בישיבה חזר התובע שוב על טענותיו כנגד הלל, טענות שהוכחשו מכל וכל על ידי עובדי המחלקה שנכחו בישיבה".

מחסור תמידי בכוח אדם

 
את שני המקרים האחרונים זוכר גם ר.ב, שהיה גם הוא אח במחלקה, פוטר יחד עם זגורי וכעת תובע גם הוא את בית החולים "נווה שלווה". הוא מספר שכולם ראו ושמעו, אבל התייחסו לזה כאל עניין רגיל: "הלל היה מכה את החולים. לא את כולם ולא באותה מידה, אבל האלימות שלו היא דבר שראיתי במו עיני לא פעם ולא פעמיים. הבעיה היא שהוא מקבל מההנהלה גיבוי למעשים שלו ומרגיש שאף אחד לא יכול להעיר לו ".

ר.ב מסביר שכל הגישה נובעת ממחסור תמידי בכוח אדם, כזה שהופך את תנאי הקבלה לעובדים למינימליים: "כשבאתי לעבוד ב'נווה שלווה' אף אחד לא שאל אותי אם יש לי עבר פלילי או מה אני יודע לעשות. רק התעניינו אם אני יכול לעבוד בימי שישי ושבת, וכשהשבתי בחיוב קיבלו אותי במקום".

כשזגורי החליט לתבוע הוא עדיין לא ידע שבק נחקר בעבר בידי המשטרה בפרשות דומות. במרס 90' לא היה עיתון אחד בישראל שוויתר על סיקור פרשת ההתעללויות בחולים פסיכיאטרים שיוחסו לבק במחלקה הסגורה "בנווה שלווה".

התמונה שלו, איש צעיר בן 35, התפרסמה כשמתחתיה כיתובים הלומי זעזוע ומעליה כותרות דורשות צדק. בק טוען היום שזוכה בפרשייה זו, אבל אז גם לא היה מי שלא ציטט מתוך כתב האישום שלפיו היכה לכאורה שלושה חולים חסרי ישע וגרם להם חבלות של ממש.

14 עדים זימנה התביעה מטעמה, בהם גם את המנהל הרפואי של "נווה שלווה", ד"ר מיכאל שניידמן (היום מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל - מ.ב.פ) וכן עובדים אחרים במוסד. כדור השלג ההוא החל להתגלגל בעקבות מכתב אנונימי שנשלח למשטרה, והעתקו למשרד הבריאות.

במכתב נטען כי עובדים ב"נווה שלווה" נוהגים להכות חולים, המוכים אינם מועברים לטיפול ומטופלים בתוך בית החולים עצמו כדי להסתיר את מה שעוללו להם. עוד נכתב כי "לעתים הדבר מסתיים במוות, אבל רושמים שזה היה מוות טבעי".

ב-6 במרס 90' נעצר בק לצורכי חקירה, הכחיש את רוב ההאשמות נגדו, אך הודה כי העניק לאחת החולות "מכות חינוכיות" בלבד. כעבור יומיים הובא להארכת מעצר לשבוע נוסף ואז שוחרר למעצר בית בבית אחותו.

ב"נווה שלווה" של שנת 91' הבינו כי לא יוכלו לעמוד בלחץ הכבד ופתחו לתקשורת את המחלקה הסגורה. בעיתון "דבר" מדצמבר 91' מתואר ביקור במקום: "סיור בין החדרים חושף תמונה קשה של'קן קוקייה' כחול-לבן. חולים מסוכנים לזולתם ולעצמם קשורים למיטותיהם: אחרים - ידיהם חובקות את גופם מאחור ונתונות במעין מעטפת בד".

"זוכיתי אז מכל ההאשמות", הדגיש בק השבוע, "עובדה שבמשרד הבריאות קיבלו אותי בחזרה לעבודה". תקופה מסוימת לאחר הפרשה עבד בק במוסד הגריאטרי "סביון" ולאחר כשנתיים חזר לעבודתו ב"נווה שלווה". זגורי מספר כי בקדנציה השנייה של בק במוסד הוא היה עד למקרים שבהם אזרו החולים אומץ והתלוננו בפני המנהלת פרל על אלימות מצדו. "בק היה מנשק אותם לידה, עושה הצגות כאילו הם מתים עליו והוא עליהם".

האחות נילי. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזובסקי

אנשים דרג ג'


גם ר', שעבדה שנים ב"נווה שלווה" כמרפאה בעיסוק, התקשרה בעקבות הכתבה נסערת. "אנשים מתו שם מכל מיני סיבות ואף אחד לא יודע ולא שואל למה. בק מרביץ לחולים ומקבל גיבוי מההנהלה. כשהלכתי למשטרה להתלונן הם אמרו לי: 'מה את רוצה, שנוציא אותם מהקבר?'".

כבר חמש שנים היא לא עובדת שם, אבל אין יום שבו אינה נזכרת ב-ש.פ, שאותו סגרו בחדר ללא השגחה. "הוא ניסה להוציא את הראש דרך הסורג ונתקע שם. ככה הוא נחנק ומת. אם היו יותר עובדים במחלקה זה לא היה קורה", היא טוענת.

ב"נווה שלווה" נעים במעגלים של הסתרה והפחדה כבר שנים רבות. רק השבוע היתה שם ביקורת של משרד הבריאות. הגיעו שתי אחיות, מיקי אלקיים, מפקחת במשרד הבריאות וד"ר אנוך, הפסיכיאטר המחוזי.

הם מדדו 19 מעלות בחדרים במחלקה, הזדעזעו מהקור ששרר שם ומהשמיכות הדקות ונשמעו אומרים כי "מאוד קר בחדרים ואיך אפשר לחיות במקום כזה". אנשי משרד הבריאות אמורים לבצע ביקורת כזו פעם בחצי שנה, כך שייתכן שנחשפו למציאות הקפואה בחורף שעבר ובאלו שלפניו, אבל כאשר מגיעים לשלב יישום המסקנות, שוב מתברר שהיחס לחולים הוא כאל אנשים דרג ג' שלא באמת מעניינים אף אחד, אפילו לא את אנשי משרד הבריאות. גם את בעיית האוורור בחדרים איתרו אנשי המשרד כבר לפני חצי שנה, אבל איתור לחוד ומעשה לחוד.

ב"נווה שלווה", אגב, לא התבלבלו מהממצאים הקפואים ובמקום לעשות משהו בנדון, כמו רכישת שמיכות עבות, פיטרו את ד"ר ב'. חמישה מקרי ההיפותרמיה, שעליהם דווח כאן בכתבה הקודמת, יוחסו לרופא ולא לתנאים הקשים השוררים במחלקה.

"הסירחון במחלקה הוא נורא"


ככלל, יודעים שם כיצד להתעלם מכללים בסיסיים. את ד"ר צ', הרופא שהחליט שלא לפנות את אמו של דוד (שעליה סופר בהרחבה בכתבה הקודמת) אלא להשאירה במחלקה פצועה ומדממת, אף אחד לא קרא לסדר. וזו לא הפעם הראשונה: הוא כבר ניצב בפני מקרה דומה כאשר החליט לא לפנות חולה שנטלה עשרות כדורים של חולים אחרים. החולה פונתה למחרת ולאחר יומיים נפטרה.

ויש עוד: בכל בית החולים מועסק רופא פסיכיאטר אחד, ד"ר ניקולאי. הוא נמצא שלוש פעמים בשבוע בלבד. שאר הרופאים אינם רופאים מומחים כפי שדורש משרד הבריאות, להוציא את ד"ר בן-ציון, שהוא רופא פנימי. כל זאת בזמן שתקנות משרד הבריאות קובעות כי חייב להיות בבית החולים רופא מומחה אחד לפחות.

זגורי, שנה וחצי לאחר שפוטר מהמקום בעקבות תלונה שהגיש במשטרה נגד בק, אומר שאם יש גיהנום, כך הוא נראה. "הסירחון במחלקה הוא נורא, כי איש צוות אחד לא יכול לקלח לבדו 30 חולים".

אז מה עושים?
"לא מקלחים. רק את אלו שמלוכלכים בצואה ואין ברירה. היו אנשים שמשך חודשים לא יכולנו לקלח. הם הסריחו נורא, אבל אם הייתי בצוות של שלושה עובדים על כמעט 70 חולים זה בלתי אפשרי".

איך אפשר לחזור הביתה אחרי יום עבודה כזה ולדעת שהאנשים האלה נשארו מאחור?
"לצערי מתרגלים. אבל לדבר אחד לא הצלחתי להתרגל, זה לחולים שקשרו אותם. היו פעמים שנכנסתי לעימות עם הרופא כי לא הייתי מסוגל ללכת הביתה ולהשאיר מישהו קשור. עד שלא פתחתי אותו מהקשירה לא נרגעתי".

נקודת אור אחת


נקודת אור אחת אפשר בכל זאת לציין בפרשה. בתחקיר "סופשבוע" נכתב כי משרד הבריאות מתכוון לשלוח שוב צוותים לבתי החולים הפרטיים, לאחר שהתברר כי 70 מטופלים מאושפזים בהם שלא לצורך, ולאחר שבמקרים קודמים נתקלו צוותי המשרד בהתנגדות אלימה כשהגיעו לאתר את החולים האלה ולבדוק את מצבם.

בהודעה לקונית של המשרד ביום שלישי נאמר כי: א. נבדקו חולים בבית חולים אחד ("אילנית"). ב . ביקור בבית חולים נוסף ("החלמה ונופש"). ג . היום חולה יוצאת מבית חולים "נווה יעקב" להוסטל.

מפטרים ומכסים , מרב בטיטו-פריד | 26/11/2005  , מעריב
מפטרים ומכסים , מרב בטיטו-פריד | 26/11/2005  , מעריב


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה