אבק אדם - בית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה"

אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב

רחוק מהעין, בתנאים מחפירים, סגורים חולים חסרי אונים בבתי חולים פסיכיאטריים פרטיים. אמא של דוד ספגה מכות רצח ואושפזה, ולו בכלל לא הודיעו. שלומי לא מקבל גרביים אפילו שכבר קר. לאמו לא נותנים לבקר אותו במחלקה הסגורה. והגרוע מכל: משרד הבריאות יודע על עשרות חולים שמאושפזים לא לצורך, אבל לא עושה הרבה בעניין. עובדה, כשצוות בדיקה הגיע אל אחד המוסדות הפרטיים לבצע בדיקה, הוא סולק באלימות על ידי העובדים. אולי בעקבות תחקיר "סופשבוע" יזוז משהו

האחות במחלקה הסגורה שבבית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה" שרבבה את ראשה החוצה דרך הסדק הצר. הצחנה הזדחלה מאחוריה בגניבה, הסתננה החוצה והכתה ישר בפרצוף. את דלת הפלסטיק, זו שמאחוריה רוחשים קולות, פרצי בכי וצחוק מקוטע, לא פותחים בדרך כלל. בטח שלא לבני משפחה הבאים לבקר לעתים רחוקות.

הכניסה למוסד "נווה שלווה" בפרדס חנהצילום: רמי שלוש
הכניסה למוסד "נווה שלווה" בפרדס חנהצילום: רמי שלוש


ביקורים הם עניין נדיר במקומות כאלו, זו כנראה הסיבה לכך שהאחות ג' מרשה לעצמה לגחך לנוכח בקשתה המשונה של עפרה (שם בדוי) לראות סוף סוף את החדר שבו מתגורר שלומי בנה (שם בדוי). עפרה חרדה לו מאוד. רק לפני שנה וחצי העבירו אותו הנה, לאחר שסבל מהתעללות מינית קשה מצד חוסה אחר במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי לא רחוק משם. היא נשבעה שלא תיתן לזה לקרות שוב.

בעלה עזב לפני עשר שנים, היא נותרה מאחור עם שני ילדים צעירים. שלומי, הקטן מהשניים, סבל מבעיות התנהגותיות כבר בגיל צעיר, עוד לפני שהיה בכיתה א'. הוא נשלח לבית ספר השייך לחינוך המיוחד, אך כבר בגיל 13 הומלץ לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי ומאז הוא שם. "הייתי לבד ולא ידעתי מה לעשות", מספרת עפרה, "העובדת הסוציאלית אמרה לי שאין מה לעשות עם ילד כזה ושחייבים לאשפז אותו במקום הזה".

עכשיו היא עומדת מול הדלת של המחלקה, ניצבת לנוכח הסירוב העיקש, הבלתי מתקבל על הדעת של האחות. "אני רוצה להיכנס פנימה. לראות את המיטה ששלומי ישן עליה, אני רוצה לראות את החדר שבו הוא גר", היא מסבירה לה בסבלנות. "חבובל'ה", עונה האחות בחביבות מאולצת, "את לא יכולה להיכנס, מסוכן בפנים, מישהו עלול לפגוע בך ואין לך ביטוח". עפרה המומה. בתמימות היא שואלת: "אז את אומרת לי בעצם שהבן שלי נמצא במקום מסוכן?". האחות מחייכת, חושבת רגע ואומרת: "כן. ועכשיו חכי יפה בחוץ עד שנוציא לך את שלומי".

אז היא יושבת בחוץ, מהדקת אל גופה את המעיל ומיטיבה את שיערה. האוויר הצונן של ראשית נובמבר לא נח לרגע, מטריף את צמרות האורנים, מערבל את זעקות האנשים הכלואים במחלקה. זה יום ההולדת של שלומי שחגג 24.

לפני שיצאה לדרך המפרכת מהעיר הדרומית שבה היא גרה אל בית החולים בפרדס-חנה עצרה בחנות, קנתה עוגת שוקולד ונרות יום הולדת קטנים. "תמיד לוקח להם המון זמן להכין אותו עד שהוא יוצא", היא קובלת בשקט. "הם צריכים להלביש אותו, כי הרבה פעמים הוא עירום. לא תמיד הם דואגים בכלל להלביש אותו. פעם הצלחתי להציץ פנימה וראיתי שהוא בכלל לא לבוש. שאלתי למה ועד היום לא קיבלתי תשובה".

בית החולים נוה שלוה בפרדס חנהצילום: רמי שלוש
בית החולים נוה שלוה בפרדס חנהצילום: רמי שלוש
70 מאושפזים ללא צורך

בשלושה אוטובוסים היא הגיעה עד המקום שבו נפגש הכביש עם דרך עפר מתפתלת, שם ירדה והחלה לצעוד עד לבית החולים, נזהרת שלא למעוך את עוגת יום ההולדת. פין ברזל מכופף פותח לרגע קצר מאוד את הדלת ושלומי יוצא. הוא עומד על השביל בחולצתו המוכתמת, במכנסיו הקרועים ובמבטו החלול. שלומי אבוד. השיער שלו גדל פרא והוא מבהיק בלובן רבבות קשקשים, ועל פניו שלא גולחו זה ימים מפציע חיוך. אמא.

"שלומי, לא קר לך? למה אתה נועל סנדלים", ממהרת אליו עפרה, מחבקת ותולה מבט שואל באחות. "רק מה-15 בנובמבר אנחנו נותנים גרביים", היא מקריאה בעל פה את התקנות. עפרה משיבה מלחמה: "אבל קר לילד! זה חורף עכשיו, הוא יהיה חולה!". האחות, נעליים סגורות לרגליה, בשלה: "לא קר. חוץ מזה, בתוך המחלקה חם ונעים וזה מה שחשוב".

כאן המקום לספר כי בשבועיים האחרונים הגיעו לחדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה חמישה חוסים מבית החולים "נווה שלווה". כל החמישה סבלו מהיפותרמיה. מנהל חדר המיון, ד"ר אשכר ג'לאל, שריבוי המקרים עורר את תשומת לבו, התריע על כך בפני משרד הבריאות ולשכת הפסיכיאטר המחוזי.

בין השנים 58'-66' נפתחו במדינת ישראל עשרה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים. מדובר בבתי חולים שהוקמו על ידי אנשים פרטיים אשר מצויים בפיקוח משרד הבריאות וזוכים למימון מהמדינה. במרוצת השנים נסגרו כמה מהם וכיום פועלים חמישה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים שבהם מאושפזים 862 אנשים שסובלים ממחלת נפש. המדינה משלמת עבור כל אחד מהם 250 שקל ליום אשפוז, לעומת כ-750 שקל המשולמים עבור חולה המאושפז בבית חולים ממשלתי.

משמעות הפער הזה היא שגם יזם הגון יתקשה לספק את צורכי המאושפזים וכמובן שכגוף פרטי, הוא מונע בין היתר מהרצון להרוויח. כך יש פחות רופאים, פחות אחיות, פחות עובדים סוציאליים, פחות מים חמים, פחות טיולים בחוץ, פחות גרביים, פחות חוגים, פחות מסיבות, פחות תרופות מתקדמות, פחות ידיים דואגות, פחות עיניים מרגיעות, פחות נשמה, פחות חיים.

אין הדברים אמורים לגבי כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים במדינת ישראל, אולם די בציטוט מדבריו של יחיאל שרשבסקי, הממונה על השיקום בשירותי בריאות הנפש, כדי להבין כיצד רואות הרשויות האמונות על הטיפול באנשים הללו את מצב העניינים: "מדובר בכמה מאות אנשים שבתי החולים השקיעו בהם עד כה מעט מאוד. למעשה הם היו ועודם החצר האחורית של מערכת האשפוז".

מקור בכיר במשרד הבריאות אומר כי ידוע להם שההנהלות של כמה מבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים מפעילות מניפולציה על החולים ועל משפחותיהם ומשכנעות אותם כי המקום הטוב ביותר עבורם הוא בית החולים שבו הם שוהים.

הנתון המזעזע ביותר הוא זה שנתגלה באקראי באחת הישיבות של המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה שהתקיימה במאי השנה. ד"ר אלכס גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש בישראל, קיבל את רשות הדיבור וסיפר אגב דיון בנושא אחר לגמרי, כי כבר לפני שנתיים בדק משרד הבריאות את החולים המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים וגילה כי 70 חולים מאושפזים ללא כל צורך. "אלו אנשים שצריכים להיות בהוסטלים בקהילה ואין הצדקה לכך שהם מאושפזים", אמר גרינשפון והוסיף: "גם מר שרשבסקי היה מעורב בתהליך הבדיקה והתקבלה ההחלטה שאותם 70 איש ישוחררו מבתי החולים הפרטיים".

בחדר הישיבות נכחו כל חברי המועצה הארצית לשיקום חולי הנפש, בכירי מערכת בריאות הנפש בישראל, אולם דומה כי הדברים לא ממש זכו להתייחסות, לפחות לא על פי הפרוטוקול החסוי מאותה ישיבה. היחידה שהזדעקה מן הדברים היתה סילביה טסלר-לזוביק, מנכ"ל ארגון "בזכות" ומשתתפת קבועה בישיבות המועצה.

"שמענו עדות מחרידה של ראש השירות שמספר כי כבר לפני שנתיים אותרו 70 איש שלא צריכים להיות מאושפזים, אך הם עדיין שם", אמרה טסלר-לזוביק באותה ישיבה. "איך ייתכן שהמצב הזה נמשך? איך ייתכן שאנשים שמתאימים לשיקום עדיין מאושפזים?". שרשבסקי ענה, לפי אותו פרוטוקול, כי הוא פגוע מדבריה כאילו המשרד פותר בעיות על גב החולים וכי "אנו לא מביאים כל דבר לדיון במועצה ואין לנו החובה להביא לדיון במועצה".

החולים הם הפרנסה

שרשבסקי אולי לא חייב בדיווח, אבל לפעמים רק התערבות עיתונאית מזיזה דברים. בשבוע הבא, בעקבות פניית "מעריב", יתלווה צוות מהמשרד לבטחון פנים אל אנשי משרד הבריאות שיגיעו אל כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים, על מנת להוציא משם את החולים שאינם צריכים להיות מאושפזים.

הצורך בליווי של אנשי המשרד לביטחון פנים נראה תמוה, אבל יש לכך סיבה. והיא די מדהימה. בדיון הנ"ל דיווח ד"ר גרינשפון לחברי המועצה כי באפריל השנה ניסה משרד הבריאות להוציא חלק מן החולים הללו, אולם נתקל באלימות מצד עובדי בית החולים אשר מנעו בגופם את כניסת אנשי משרד הבריאות לתוך שטח בית החולים.

בתשובה לשאלת "מעריב", הודה השבוע ד"ר גרינשפון כי אנשיו אכן הגיעו לבית החולים "החלמה ונופש" בנתניה, שם נתקלו באלימות כלפיהם מצד העובדים במקום.

מה עשו אנשיך לנוכח גילויי האלימות של אנשי הצוות?
"כמובן שעזבו את שטח בית החולים, אין שום סיבה שהעובדים שלי יחטפו מכות. הוריתי להם להגיש תלונה בתחנת המשטרה בנתניה, אבל השוטרים טענו שהם אינם יודעים היכן נמצא המקום. בסופו של דבר הגשנו תלונה, אך המשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור".

חשבת על כך שהאלימות שבה נוהגים האנשים האלו עלולה להיות מופנית גם כלפי חולים חסרי ישע? אתה ישן בשקט עם הידיעה שאלו האנשים המופקדים על שלומם של חולים?
"אני חי עם זה בסדר גמור מסיבה אחת ויחידה: אם המשטרה ובית המשפט לא חושבים שצריך לתמוך במשרד הבריאות, אז זו כבר אינה בעיה שלי. בנוגע לאלימות שהם הפנו כלפינו, אני לא מסכים שזו אלימות שעלולה להיות מופנית כלפי החולים. החולים הם הפרנסה שלהם ואנחנו באנו לקחת מהם את הפרנסה".

אבל מי שאלים תמיד אלים, לא?
"לא. מעולם לא קיבלנו תלונות על אלימות במקום הזה ואין צורך להאשים סתם. הם עשו את עבודתם נאמנה במשך שנים וזו עבודה קשה מאין כמוה".

מה עם החולים שאין הצדקה לאשפוזם, אותם באתם לפנות?
"הם עדיין שם".

דעתי לא נחשבת

גם שלומי שם. מביט באמא שחותכת לו פרוסה מהעוגה על ספסל עץ ברחבת הכניסה. הוא, כמו חבריו למחלקה, אף פעם לא יוצא החוצה וביקור נדיר של אמא מזמן לו חוויה חד-פעמית של הצצה לעולם האמיתי. "יש להם חצר פנימית שאליה הם יוצאים לפעמים לטייל", סיפרה האחות ג'. "אבל החוצה ממש אנחנו לא יכולים להוציא אותם".

מנתוני משרד הבריאות עולה כי מתוך 862 החולים, 13 מאושפזים למעלה מ-40 שנה. הייתכן שאותם אנשים לא יצאו החוצה במשך עשרות שנים? בהחלט. אבל לא רק זאת: בבית החולים "נווה שלווה" אין מסיבות, אין חוגים, אין מוזיקה, בקושי טייפ עלוב שמפיק מנגינות לא ברורות באירועים מיוחדים.

רווחתו של החולה לא מעניינת אף אחד. "בעלי הבית לא נגישים בכלל", אומרת ג'. " זה לא מעניין אותם, הם אנשי עסקים, רוצים להרוויח. גם הגרביים, המים החמים והחימום בחדרים לא תלויים בנו. ברגע שמספקים לי אותם אני יכולה לספק אותם לחולים, ולא דקה אחת קודם".

שלומי מתענג על הידיעה שביום רביעי יחגגו לו יום הולדת במחלקה. הוא רוצה שג' תגיד לו מתי בדיוק תהיה המסיבה לכבודו. "ברביעי הזה או ברביעי הבא?", הוא חוזר ושואל ללא הרף, "ומה אני אקבל מתנה?". אבל ג' לא עונה, היא מדברת עם אמא של שלומי, מסבירה שכבר אמרה לרופא ששלומי לא צריך להיות במחלקה הסגורה: "לפני חודש דיברנו על זה. אמרתי לרופא שזה לא המקום שלו כאן ושהוא צריך לעבור להוסטל, לאיזו מסגרת שיקומית". עפרה מזדקפת בתקווה: "ומה אמר הרופא?". ג' נאנחת: "הוא חושב שהוא עלול לברוח. אבל זהו, מאז לא דיברנו על זה".

הדרך היחידה להיכנס לבית החולים עם עפרה היא להתחזות לבת משפחה. האחות, כך ניכר מתשובותיה, אינה רגילה לשאלות נוקבות מצד קרובי משפחה. ליתר דיוק, היא אינה רגילה כלל לשאלות מצד קרובים. כאשר אני מתערבת בשיחה היא נדרכת.

איך את מסוגלת לחיות עם העובדה שאת יודעת שהבחור לא צריך להיות במחלקה סגורה ובכל זאת הוא כאן? המצפון שלך שקט?
"דעתי לא נחשבת כאן. יותר נכון, עדיף שאשתוק, כי אם אבלבל את המוח יותר מדי עם הדעות שלי מהר מאוד יראו לי את הדלת החוצה. תביני, הוא פה במחלקה כי זה משתלם להם הרבה יותר מאשר שיהיה בהוסטל. שם הם יקבלו עבורו 150 שקל ליום, וכאן הרבה יותר".

את בטח יכולה להביע את דעתך במסגרת ישיבה שבועית עם הרופאים, הרי את כאן רוב הזמן.
ג' צוחקת. "אין כאן ישיבות צוות. המוסד הזה לא קיים כאן. כל אחד עושה את העבודה שלו וזהו. את מי בכלל מעניינת הדעה שלי?".

שלומי מספר לי שהוא אוהב את זוהר ארגוב, אבל הוא מפוצץ בכדורים, השיר בורח לו דרך הרווחים שבשיניים, דרך השפתיים חסרות התחושה, דרך הלשון שאיבדה שליטה. הוא מת לשיר ולא מצליח. אנחנו יושבים על ספסל העץ בלב גינה קירחת וריקה ושרים "בדד". הוא מצליח לפרקים, אבל בעיקר שובר את הלב. הילד הזה, שרוב חייו סגור מאחורי דלתות נעולות, מתגעגע לחיות, לשיר, מתגעגע לאיזו תשובה ושואל: "מתי יעבירו אותי להוסטל? " ו"מה את רושמת?", ואחר כך שואל: "מתי אני אצא מפה?". וכשאני אומרת לו: "אני לא יודעת", אז הוא ממשיך: "אז מי יודע?", והשאלה נשארת תלויה באוויר.

לא שואלים את המשפחה

את סילביה טסלר-לזוביק שום דבר כבר לא מפתיע מאז אותה ישיבה שבה התברר לה כי כבר שנתיים יודעים בכירי משרד הבריאות על עשרות המאושפזים שלא לצורך. "המחדל הוא משולש", היא אומרת. "איך קיימים בתי חולים בתנאים כאלו? איך נמצאים אנשים בבתי חולים ללא צורך קליני? ואיך קורה שבכירים במערכת יודעים על כך ולא משלמים מחיר על העוול הזה?". לדידה התשובה ברורה לחלוטין: "זו אוכלוסייה חלשה וחסרת מגן שאף אחד לא מקשיב לה. גם המעגל הקרוב למאושפזים במקומות הללו שייך לשוליים החלשים במדינה: זקנים, חולים, כאלו שבאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ואין להם את האמצעים והיכולת להקים קול זעקה".

יום לאחר הישיבה היא שלחה מכתבים לכל מי שאפשר. לשר הבריאות דני נוה, למבקר המדינה (דאז) השופט אליעזר גולדברג, ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לפרקליט המדינה ערן שנדר, לראשי מערכת בריאות הנפש ולנציגי העמותות הפועלות למען חולי הנפש בישראל. התשובות שקיבלה נעו בין התעלמות בוטה לדחייה מנומסת. היא כועסת בעיקר על האבסורד שבכל העניין.

"מערכת הבריאות אמורה לפקח על בתי החולים הללו, לוודא שהם מטפלים היטב בחולים חסרי ישע. איך קורה שהמערכת הזו מסתירה למעלה משנתיים את דבר קיומם של 70 חולים שלא צריכים להיות שם? איך אני יכולה לסמוך על מערכת כזו שמועלת בתפקידה ומפקירה את החולים בידיים אלימות ביודעין? אני לא סומכת עליהם. הם אומרים 70, אולי זה הרבה יותר? בתי החולים הללו מוסתרים מעין הציבור. אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם בפנים, ואם לא נותנים לנציגים בכירים של המדינה להיכנס כדי לבצע את חובתם, איך יתייחסו לבני משפחותיהם של החולים, לחולים עצמם?".

אמו של דוד (שם בדוי) מאושפזת מאז היתה בת 28, היא חיה קרוב ל-20 שנה בבתי חולים פסיכיאטריים. דוד מנסה בדבקות נוגעת ללב לראות מה קורה מעבר לדלתות הסגורות. הוא איש צעיר בן 31 שלא ידע מעולם יום אחד של חסד. כשהיה בן 13 אושפזה אמו לראשונה עקב התמוטטות עצבים.

אביו עזב את הבית ונעלם, והוא נשאר עם סבו וסבתו בעיירה הצפונית שבה הוא חי עד היום. "היא היתה שוברת דברים בבית, מתרגזת ומשתוללת. הפסיכיאטרים לא ממש ידעו איזה טיפול לתת לה, אז הם ניסו כל מיני קוקטיילים", הוא נזכר. "בשנים הראשונות היא היתה יוצאת לחופשה מדי פעם, אבל עם הזמן הפסיקו לשחרר אותה והמצב שלה הלך והידרדר".

כשהגיע לגיל 18 הפך דוד לאפוטרופוס של אמו. עד שנת 2002 היא היתה מאושפזת בבית חולים ממשלתי, אולם אז נודע לו כי עומדים להעבירה. "יום אחד קיבלתי מכתב ובו הודעה שהתקיימה ועדה בה הוחלט להעביר את אמא ל"החלמה ונופש". את מבינה? הם עושים מה שבא להם, לא מתייעצים עם בני המשפחה ולא שואלים את האפוטרופוס. אבל אני נאבקתי בכל הכוח. ידעתי שהמקומות האלו נוראיים ושהתקציב שם זעום. החלטתי שאני לא אתן בשום אופן שיעבירו אותה, היא לא איזה חפץ שאפשר לעשות איתו מה שרוצים". הוא כתב לכל גורם אפשרי והצליח לדחות את רוע הגזרה. אמו הועברה לבית החולים הממשלתי בטירת הכרמל.

לאחר שנתיים ביקשו הרופאים את רשותו של דוד לטפל באמו באמצעות מכות חשמל, בטענה שמיצו את כל אפשרויות הטיפול האחרות. "שוב התנגדתי", מספר דוד. "האישה הזאת סובלת כל כך, לא אתן שעוד יוסיפו על הסבל שלה". הפעם התגובה היתה מהירה. דוד קיבל מברק ובו הודעה כי הוחלט להעביר את אמו לבית החולים "נווה שלווה" בפרדס חנה. הוא פנה שוב לכל מי שאפשר, כתב לפסיכיאטר המחוזי, לד"ר גרינשפון ולסגנו. הוא חיפש סיוע משפטי, אוזן קשבת ואיזו הבנה לטיעוניו.אך הפעם זה לא עזר.אמו אכן הועברה ל"נווה שלווה". בסוף ספטמבר השנה הגיעה האם לבית החולים. "ביקשתי שייתנו לה לצאת הביתה לחופשת ראש השנה", מספר דוד, "אבל הם סירבו. טענו שהיא חולה חדשה ואי אפשר כבר להוציא אותה לחופשה, זה מוקדם מדי".

"המדינה הפריטה אותה"

מכאן התגלגלו האירועים במהירות. במהלך חג הסוכות דוד קיבל שיחת טלפון מבית החולים הלל יפה בחדרה, על הקו היתה עובדת סוציאלית של בית החולים שהודיעה לו כי אמו אושפזה אצלם בשל חבלות קשות בפניה, באפה, בזרועותיה ובכל גופה. "הם רצו שאחתום על הסכמה לניתוח אף דחוף שהיו צריכים לעשות לה. היא הגיעה לשם עם אף מרוסק, עם לסת שבורה. המצב שלה היה גרוע, אז נאלצתי לחתום על הטופס באמצעות פקס וכשהגעתי היא כבר היתה אחרי הניתוח".

אז גם התברר לדוד לראשונה שהפציעה אירעה יומיים לפני שהגיעה לבית החולים הלל יפה וכי סבלה כאבי תופת במחלקה הפסיכיאטרית מהחתך בראש, מהאף המרוסק ומהחבלות הקשות בכל הגוף, וכל זאת בלי שאף אחד הגיש לה סיוע ואף לא עידכן את דוד במצבה."' נווה שלווה' לא הודיעו לי אפילו שפינו אותה לבית החולים", הוא אומר, "אני רק מדמיין את הימים שבהם היא סבלה כל כך ונקרע לי הלב. זאת אישה ששירתה בצבא, למה זה מגיע לה? המדינה הפריטה אותה, הוציאה החוצה מהמערכת וזרקה לכלבים".

בית החולים הלל-יפה בחדרה הגיש תלונה במשטרה, אולם עד כה לא נעשה דבר בנדון. דוד, מצדו, לא מתכוון להרפות. הוא עושה הכל כדי להבין מה בדיוק קרה. כשהתקשר, אחרי ההלם של הימים הראשונים שבהם שהה ליד מיטת אמו, אמרו לו אנשי "נווה שלווה" שהם לא נותנים שום הסברים בטלפון וכי אם הוא רוצה, שיגיע בעצמו. השבוע הוא נסע לבית החולים. להלן תמליל השיחה:

דוד: "נדהמתי מזה שלא הודעתם לי על מה שקרה. זה דבר בסיסי. אני הבן שלה, אני האפוטרופוס שלה. נראה לך הגיוני שאני צריך לשמוע את זה מבית החולים דקה לפני שהיא נכנסת לניתוח? ואז התקשרתי אליכם, את ענית לי ואמרת: 'החוק אומר שאנחנו לא מחויבים להודיע למשפחות'. זוכרת?".
האחות ר': "נכון".
דוד: "אני רוצה שתסבירי לי איך זה קרה לה, מה בדיוק קרה לה, מי עשה לה את זה ולמה?".
האחות ר': "זה בית חולים פרטי, נכון?".
דוד: "לצערי, כן".
האחות ר': "סליחה, התאונה עם העין (התרחשה לפני מספר שנים בבית החולים שבו היתה אמו של דוד מאושפזת) קרתה בבית חולים ממשלתי, נכון?".
דוד: "נכון".
האחות ר': " אתה רואה? לא הממשלתי או הפרטי יוצרים את המצב, אלא החולים עצמם. והחולים יכולים להיות נחמדים ולא פוגעים ויש חולים מסוכנים. אני עבדתי פעם ב'שער מנשה' והיו שם מחלקות משפטיות של רוצחים, שודדים, ושמה כל רגע עלול לקרות דבר כזה. עכשיו, כמה צוות שלא יהיה, אנחנו יכולים לעמוד חמישה אנשים, ופתאום חולה מקבל איזשהו. . . טראח עושה ככה. . . לידנו ! החולה ייפול ויקרה לו משהו. לא כל הזמן יכולים להיות על ידה. ולא כל הזמן אפשר לסגור אותה. אמא שלך במקרה הנוכחי היתה קצת לא שקטה ולא יציבה. מה שאנחנו עשינו להגנתה, סגרנו אותה. אי אפשר לסגור אותה ל-24 שעות. רחמנות. היא יושבת וצועקת 'דוד! בוא!' הלב לא יכול. אז נתנו לה קצת מנוחה".

"יש לי דעות משלי"

בשלב זה מתארת האחות את התנהגותה של החולה, שבעקבותיה הוחלט להעבירה אל המחלקה הסגורה, באחריותה של ר'. היא מספרת, בין השאר, על כך שהיא ניגשת לחולים, מחבקת ומנשקת אותם, מפגינה כלפיהם יחס אמהי, כזה שלא כל חולה נהנה ממנו.

האחות ר': "יש כאלה שברגע שהיא נוגעת בהם נותנים לה בוקס".
דוד: "אבל לפי מה שראיתי חיבלו בה בצורה לא רגילה. היא היתה חבולה בכל הגוף, בראש. זה היה יותר מכמה דקות שחיבלו בה. היו לה סימנים בכל הגוף!".
האחות ר': "לא. הסימנים בגוף זה גם מנפילות שלה. לא צריך כמה דקות. בוקס אחד והחולה הולך. עכשיו, אני לא רואה את המכה באותו רגע. כחול נהיה אחרי 24 שעות. לא קורה לך שאתה נחבל כשאתה מקבל מכה?".
דוד: "אבל זה כל הגוף שלה. זה לא בוקס אחד. הרופאים אמרו לי: 'תשמע, אנחנו לא ראינו דבר כזה'". האחות ר': "שלא יספרו מעשיות! אנחנו שולחים אליהם לא פעם מקרים כאלה. הרי יש לנו פה הרבה כאלה שכל הזמן מקבלים כחול, נותנים מכות".
דוד: "אבל הראש שלה! למה לא לקחתם אותה למיון? למה החזקתם אותה פה יומיים?".
האחות ר': "דוד, דוד, את זה תבקש מד"ר ניקולאי את התשובה. אני לא רוצה פה להיכנס. יש לי דעות משלי. אל תגיד שר' אמרה ככה. אתה תגיד שבזה ר' אמרה ש'היא לא מתערבת', 'זה לא עניין שלה', והיא נתנה לי תשובות על הכל".
דוד: "מה עם האף? נשבר לה האף!".
האחות ר': "לא, לא. לא נשבר לה האף".
דוד: "מה עם הדם? היא איבדה דם, היו צריכים לתת לה שש מנות דם!".
האחות ר': "היא אנמית. יש לה אנמיה כרונית".
דוד: "אז למה לא בדקתם את זה קודם? היא חולה שלכם. היא הגיעה למצב קשה של חוסר דם וזאת אחריותכם".

חיי סבל מתמשכים

בהמשך השיחה נדהמת האחות ר' מהבקיאות שמפגין דוד בכל הנוגע לרמות ההמוגלובין בדם (חלבון נושא חמצן). היא מנסה את כוחה, אך נכנעת לבסוף כשדוד מוכיח לה שאמו הגיעה ל"נווה שלווה" עם רמת המוגלובין 12 ואילו כשאושפזה בבית החולים הלל יפה נמצאה אצלה רמת המוגלובין 6. היא שוב מפנה אותו לרופא. ואז מגיעה השיחה אל פרטי המקרה עצמו.

האחות ר': "חולה דחף אותה על הרדיאטור. היא חטפה את המכה לא מרצפה ולא מקיר".
דוד: "וגם באף?".
האחות ר': "לא, לא, לא. או שהיא נפלה בעצמה על הפנים או שדחפו אותה".
דוד: "אבל את אמרת לי שהכניסו לה אגרוף. את אמרת לי!".
האחות ר': "אני אמרתי לך כי זה מה שמסר לי אחד האנשים. עבר מטפל וראה במקרה. הביאו אותה אל האח במרפאה והוא קרא לרופא המטפל, שאר הטיפול זה עניין של רופא מטפל. אם כן העבירו אותה לבית החולים או לא העבירו אותה לבית החולים, את זה (מנמיכה את הקול) תבקש מהרופא. אני לא נכנסת לזה. לא אני וגם לא האח שהיה כאן. זה לא תפקידנו להגיד לרופא מה לעשות, תפקיד הרופא להחליט מה לעשות וזה לא ענייננו. אתה מבין? מה שעשו עשו וזכותך המלאה לברר למה. את כל השאלות שאתה שואל אותי תשאל את ד"ר ניקולאי".

דוד לא היה מוכן לסיים את השיחה עד שימצה גם את עניין הדיווח.
האחות ר': "גם העובדת הסוציאלית של בית החולים התפלאה שלא דיווחנו לך, אז היא הלכה ובדקה ובאמת ראתה שאני צודקת. אמרתי לה: 'תראי, אני לא עובדת כאן יום-יומיים ואני יודעת שזה לא מחובתנו".
דוד: "אבל תגדילו ראש!".
האחות ר': "אתה יודע שאת כל השיחות איתך עשיתי מפלאפון (הנייד הפרטי שלה - מ.ב.פ). אין לנו קו טלפון אחר הצהריים. וזו מחלקה אחרת. אני לא יכולה להרים טלפון ולצלצל אליך".
דוד: "מה זאת אומרת אין קו? אתם בית חולים! אני לא מבין".
אחות ר': " אנחנו בית חולים פרטי. שומרים על הקווים, שומרים על הכסף, שומרים על הכל. רופא מטפל אחראי בלבד לתת לי שיחת טלפון אליך".
דוד: "אז לא יכולת לבקש מהרופא המטפל שיחת טלפון אחת אלי? זה מקרה חריג!".
האחות ר': "אני יוצאת למשרד, אני עוזבת מחלקה. אני כאחות אחראית לבד לא יכולה לעזוב מחלקה. אנחנו מחויבים רק כשהחולה מתאשפז".
דוד: "את לא יודעת מה זה פתאום לקבל טלפון ובו מודיעים לי שאמא הולכת לעבור ניתוח. את לא יודעת מה עבר עלי".
האחות ר': "תאמין לי שמאוד הייתי רוצה לעשות דברים שאני מנועה מלעשות אותם".

העובדת הסוציאלית ב' מגיעה למחלקה במקרה ותורמת את שלה לדיון. היא מסבירה לדוד איך בדיוק זה קורה: "בן אדם כמוה יכול לברוח מעצמו? הבעיה נמצאת אצלה. היא נותנת גירוי לאנשים לבוא לתקוף אותה, לתת לה את. . . לא משנה איפה היא תהיה". ומסכמת האחות ר': " אנחנו רק בני אדם. כל דבר יכול להתפספס פה ושם. זה לא בגלל שזה בית חולים פרטי. זה היה יכול לקרות גם עם צוות של עשרה".

דוד מספר על הזנחה קשה במחלקה, עוד לפני המקרה שבו נפצעה. "כשהגעתי אליה לביקור בפעם הראשונה הזדעזעתי. מהריח שלה היה ברור שלא קילחו אותה כבר כמה ימים. כשביקשתי שיקלחו אותה אמרו לי שאי אפשר ושיש זמנים מיוחדים". כשהגיע עם סבו המבוגר שרצה לבקר את בתו, נאלץ דוד לעבור שוב דרך ייסורים: "הוא אדם מאוד חולה. בימיו האחרונים הוא רוצה לראות את הבת שלו. כשהגענו הנה אחרי נסיעה ארוכה אפילו לשירותים אי אפשר היה לקחת אותו. אין כאן שום תנאים למבקרים, התחננתי שייתנו לי להכניס אותו למחלקה".

דוד אומר שלחיות בבית חולים פסיכיאטרי זה להיות נידון לחיי סבל מתמשכים: "אני שם בלילה את הראש על הכרית וחושב איך היא סובלת. קם בבוקר וחושב איך היא מתייסרת. לפעמים אני הולך לבקר אותה רק כדי להרגיש שיש לי אמא. אני יודע שהם לא אוהבים את כל הפניות והנדנודים שלי, הם לא סובלים את זה שאני כותב מכתבים ושואל שאלות, אבל אמא היא כל מה שיש לי בחיים ואעשה הכל שהיא תפסיק כבר לסבול".

כתב אישום עצמי הנתונים מצביעים על כך שבבתי חולים ממשלתיים משחררים כמעט 98 אחוז מהחולים בתוך שנה, בעוד שבבתי החולים הפרטיים 88 אחוז מן החולים מאושפזים למעלה מארבע שנים. כל הגורמים מודעים לכך שבתי החולים הפרטיים נגועים בניגוד עניינים חזק, אין להם עניין לשחרר חולים משום שבעשותם כן הם מאבדים אוטומטית תקציב נוסף לעסק שלהם.

במאי 2004 הודיע משרד הבריאות לארבעה בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים כי בכוונתו להפסיק את התקשרותו איתם: "אילנית" בפרדס חנה, "החלמה ונופש" בנתניה, "נווה יעקב" בפתח תקווה ו"נאות מרגלית" בראשון לציון. ארבעתם עתרו לבג"ץ נגד ההחלטה, אולם לפני מספר שבועות דחה בית המשפט את עתירתם.

בבית החולים "נווה יעקב" בפתח תקווה שידרו השבוע אווירה של עסקים כרגיל. כאשר הזדהיתי כבת משפחתו של אדם המועמד לאשפוז ערכו לי סיור מקיף וגאה בבית החולים. המזכירה הרפואית הסבירה לי מה הפרוצדורה שיש לעבור כדי לאשפז קרוב משפחה וכמובן לא הזכירה ולו ברמז את העובדה שהם מועמדים לסגירה בחודשים הקרובים. גם שם לא התירו לי לראות את המחלקה הסגורה בטענה ש"מסוכן שם מדי".

"נווה שלווה", אגב , אינו מיועד כלל לסגירה והוא מתוכנן להמשיך ולפעול במתכונתו הנוכחית. טסלר-לזוביק טוענת כי התגובה שהגישה פרקליטות המדינה לעתירה מהווה כתב אישום עצמי קשה ביותר בכל הנוגע להתנהלות המערכת הפסיכיאטרית הפרטית. "הם מתארים שם משא ומתן שהתמשך על פני שנתיים וחצי במהלכן ניסו לשכנע את בתי החולים הפרטיים בבחירת חלופות לשירות שאותו הם נותנים כיום".

כך, למשל, הוצע להם להסב את עצמם למוסדות שיקום כמו הוסטלים או דיור מוגן בתוך הקהילה, אולם הם סירבו, התנגדו נמרצות, הכשילו את התהליך במתכוון והמשא ומתן איתם הסתיים בלא כל תוצאות. טסלר-לזוביק טוענת כי תיאור זה ממחיש את חדלונה של מערכת הבריאות. "אלו האנשים שבידיהם מופקד שלומם של חולים רבים. הם אינם מסוגלים לעשות את הדבר הפעוט ביותר: ליישם החלטות שהם עצמם קיבלו לאחר הבנה מעמיקה כי יש לשנות את המצב".

דוד אומר כי לו היה צריך לעשות בחירה בין להיות חולה נפש ובין להיות חולה סרטן, היה בוחר באופציה השנייה. "חולה סרטן יודע לפחות שהסיוט שלו ייגמר יום אחד והוא ימות. חולה נפש יכול לחיות עד גיל 80 ולסבול יום-יום עד הרגע האחרון. כשמישהו מברך אותי או מחייך אלי אני מחייך בחזרה, אבל בפנים אני מת. אני חי את הסיוט של אמא כל יום מחדש".

אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב
אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב

אין תגובות:

פרסום תגובה