דמיינו לעצמכם תרחיש אימה: יום אחד, החיים היציבים והמוכרים שלכם מקבלים תפנית חדה וכואבת. משהו ביכולת שלכם להבין את המציאות מתערער. הסביבה בוחנת אתכם במבט מוזר, הפכתם להיות בלתי-מובנים. גרוע מזה, העולם הפך להיות בלתי-מובן בעיניכם. כמו ספינה שנסחפת ללב ים, אתם הולכים ומתרחקים מחופיה היציבים של המציאות. איבדתם שליטה ואתם לא יודעים כיצד לחזור.
בנקודה השבירה הזו של חייכם, אתם זקוקים לעזרה מקצועית, וכך קורה שהגעתם לאשפוז במוסד לחולי נפש. בואו נעצור כאן לרגע. הכתבה שלפניכם לא נעימה לקריאה, והתמונות שמופיעות בסרטון הוידיאו יעכירו את מצב הרוח של כל מי שמגדיר עצמו "הומניסט". תראו כאן את תנאי האשפוז במרכז הרפואי "אברבנאל", בו נמצאים כ-300 חולי נפש.
הפיסקה הקצרה שאיתה פתחנו היא מציאות חייהם של האנשים הללו, במקרה הטוב. במקרה הרע – אלו אנשים שסובלים ממחלה כרונית ועבורם האשפוז אינו רק תקופת חיים קצרה שאפשר להחלים ממנה. "אברבנאל" הוא הבית שלהם לכל החיים. כתבתו של רפי ברבירו (כתב: רפי ברבירו, צילום: אבי חי, עריכה: גלי כץ) ואלה החיים: ארבעה אנשים בחדר אחד. מיטות ברזל ישנות מחלידות. קירות חשופים ומצולקים. בלטות רצפה שחורות מטינופת. 3 מקלחות ל-30 מטופלים. אין שום פרטיות במקלחת מלבד פרגוד ירוק מבד. ולזה תוסיפו צחנה.
אחת מהעובדות ב"אברבנאל" מספרת שפעם, כשביקר פה "כבוד השר", הוא נס על נפשו החוצה מהמחלקה כי "הריח פשוט בלתי נסבל". המדינה כשלה, וכושלת עדיין בטיפול במצב. נותרנו אנו האזרחים עם חובתנו המוסרית – לא להפנות עורף לאותם חסרי מזל שחולשתם אינה מאפשרת להם להשמיע קול מחאה.
 |
| זנוחים, רחוקים מלב התודעה הציבורית, צילום: אבי חי |
 |
| כאן חיים האנשים השקופים , צילום: אבי חי |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה