מישהו שאל אותי מדוע אני נאבק 22 שנה בפסיכיאטריה ומדוע הילדים וריטלין הם מגולת הכותרת של הפוסטים שלי?
אז התשובה היא כיוון שהייתי ילד חולני שנטל תרופות נגד אסטמה וברונכיטיס, והייתי לצערי שנתיים בבית חולים בילינסון וראיתי ילדים מסוממים. באותה תקופה לא ידעתי הרבה. לימים שנתקלתי בילדים בדיוק כאלה במכון יכולת של אלה בן נחום. המומים מהלם הריטלין ונראים בוהים באיזו נקודה על הקיר... המראות הישנים חזרו, ראיתי את אותם ילדים אצל אלה בן נחום, שהיה לה מכון שמטפל בילדים עם היסטוריה קשה ושיקמה אותם תוך חצי שנה לחלוטין (בלי ריטלין, קונצרטה וזבל כימי אחר).
היה תנאי אחד שההורים ישתפו פעולה. אחרת חבל היה על בזבוז הזמן. בהמשך קיבלתי את כל ההסברים שרציתי איך מורידים את הילדים מהדמוי קוקאין הזה. איך מלמדים אותם לתקשר בתרגילים פשוטים איך לומדים, איך מטפלים במחסומי למידה. וראיתי את הילדודס משתנים מול העיניים שלי. לא יאמן יש דרך!, יש תוצרת!. זה היה נפלא. וכשחקרנו את התופעה התגלו דברים איומים. כל המחקר הקמתה והעשייה בעמותת מגן הייתה מכספינו... אף טייקון לא נרתם לעזרה.
היו אנשים כמונו שתרמו אפילו רופאים ואנשים מכל מיני מקצועות חופשיים. שהחוט המקשר בין אותם אנשים, היה האהבה לילדים. היום "העזרה" המוצעת לילדים שיש להם קוצים בתחת, והם מלאי מרץ ותזזיתיים. היא מוטרפת זה "שירות דב". כשבעלי מקצוע לא יודעים את הפתרון או את הדרך שמביאה לשינוי לטובה. מה שקורה זה שהם מביאים פתרונות הרסניים לבעיה שנפתרת במקום אחר. הפרעת קשב וריכוז היא בעיה התנהגותית ולא חסר שום דופמין לילדים הללו. לא צריך לאבחן אותם, זו הכפשה זה השמת תווית לכל החיים התוויות הללו אינם יורדים בכביסה. בדוק. אז אם אתם רואים את הפוסטים האלה שתפו תגיבו אתם לא יודעים את מי אתם יכולים להציל מחר כשראה את מה שכתבתם או שיתפתם.
תודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה