עדותה של טלי פובולוצקי, 25, מנפגעות איתנים:
"לפני האשפוז הייתה לי אבחנה של פוסט טראומה מורכבת, והייתי בהמתנה לטיפול. אני הגעתי לאיתנים כי באותה תקופה האקס שלי מצא מכתב, שהיה בעצם חלק מהיומן שלי, משהו שאני כותבת לעצמי, הוא התקשר למשטרה בזמן שהייתי באיזשהו טיול, המשטרה הגיעה ולא היה להם את המכתב מול העיניים. במכתב עצמו אין משהו שכתוב שאני מתכוונת לעשות משהו לעצמי ולאחרים. זה היה מכתב מאוד פילוסופי. וגם, המכתב עד היום אצלי, הוא מעולם לא הגיע לאיתנים וגם לא למשטרה.
כשהם לקחו אותי ואמרו לי שאני צריכה ללכת איתם לא התנגדתי, כי אני לא בנאדם שמפעיל כוח, הייתי בצבא והיה לי שירות מאוד טוב, אני לא בנאדם שמתנגד.
אני הלכתי איתם והם הביאו אותי לאיתנים.
הם אמרו לי שבגלל הקורונה צריך לעשות בידוד. אז נעלו אותי בחדר, נתנו לי סיר חד פעמי לעשות את הצרכים שלי, ו... הייתה שם מצלמה.
אני לא האמנתי שיש מצלמה שמסתכלת עליי מולי, שאין לי מקום, פרטיות לעשות את זה, ושאני עכשיו צריכה "ללכת לשירותים" ככה. זה השפיל אותי ברמות.
השאירו אותי במשך שלושה ימים עם כל הצרכים שלי, והריח היה לא טוב. אני חוויתי פשוט התקף אחרי התקף חרדה, ונראה לי שזה בגלל שפשוט נעלו אותי כמו כלב, הרגשתי.
כשרציתי לפנות לאיש צוות הייתי צועקת למטופלות שעוברות ליד חדר הבידוד להביא מישהו, אבל אף אחד לא היה בא. אוכל הם מביאים, אבל הם לא עוצרים לשאול אותך מה את צריכה או רוצה. שאמרתי להם משהו שאני צריכה הם לא הקשיבו לי, הם אמרו לי "את בבידוד."
אני הייתי צריכה לפחות פעם אחת לדבר עם אחותי, להסביר לאחותי איפה אני. לדבר אפילו עם מישהו שאני מכירה בטלפון, שירגיעו אותי, שיגידו לי שדואגים לי... זה פשוט... כל כך בסיסי. זה גם טראומתי. או אפילו פשוט, ספר לקרוא. פשוט לא לחשוב כל הזמן שאת בכלוב הזה."
עדותה של טלי פובולוצקי, 25, מנפגעות איתנים
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה