הטלפון צלצל ועניתי לעוד שיחה שגרתית. הקול ששמעתי היה ברור, צלול ומלא ביטחון.
זו הייתה סבתא של שי שמיד פתחה את ליבה וסיפרה על נכדה האהוב שנמצא בהוסטל אי שם…
"הם כופים עליו לקבל זריקה שעושה לו ממש רע", היא זעקה.
"למה זה גורם לו?" שאלתי.
"זה גורם לו לדיכאון, להיות זומבי, לא לתקשר עם העולם, לכאבי ראש ולכאב נוראי באיבר המין, הוא כבר לא אותו בן אדם, כאילו הרגו לו משהו מבפנים…". ואז שתקה ונשמה בכבדות.
"הוא התחנן אליהם שלא יתנו לו את זה שוב והם אחזו בו בכוח, והזריקו לו, שוב, בניגוד לרצונו."
"הוא לוקח עוד תרופות?" שאלתי
"כן בטח, הוא לוקח עוד כמה תרופות שגם הן פוגעות בו."
"איך הן פוגעות בו?" שאלתי
"הוא טוען שהוא רואה הכל צהוב כל הזמן, נפגע לו חוש הראיה, הוא כל הזמן רוצה לישון.
הוא בן 24 ובמקום לבנות את העתיד שלו הוא כל היום ישן," בכתה הסבתא הרהוטה.
"תגידי, שאלתי בזהירות, הוא היה אלים כלפי מישהו או כלפי עצמו? מסוכן באיזשהו אופן?
"לא, זה בדיוק העניין, נותנים לו טיפול שלא הולם את ההתנהגות שלו"
"איך בכלל הכל התחיל? שאלתי.
"זה התחיל כשהוא היה בן 15 וסירב ללכת לבית הספר, הוא לא הלך כמה ימים ואז ההורים קיבלו מכתב מבית הספר שאם לא יתייצב זו עבירה על החוק שבגינה יכולים להכניס אותם לכלא.
האבא כל כך נבהל מהרעיון שתפס את הילד והרביץ לו קשות (לא בפעם הראשונה). האמא המבוהלת הזמינה משטרה אבל כשהמשטרה הגיעה הילד אמר להם שהכל בסדר וזה רק כמה מכות בטוסיק…
המשטרה הלכה ומאותו רגע הסתגר הילד בחדרו.
אחרי כמה ימים הגיע הביתה רופא משפחה וקבע שצריך לאשפז אותו בכפייה.
מאותו רגע התחיל הסיוט הזה ועד היום.
" אז בעצם את אומרת שבחור בן 24 מאושפז בהוסטל, לא מתפקד וחי כמו זומבי, מכור לתרופות פסיכיאטריות ומקבל אחת לחודש זריקה שמשתקת לו את החיים וכל זה רק בגלל שלא אהב ללכת לבית ספר?"
אחרי שתיקה רועמת, היא ענתה "כן".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל ניסיתי לחשוב על מישהו שאני מכירה שאהב ללכת לבית הספר ולא מצאתי… אם גם אתה חווית נזק מטיפול פסיכיאטרי, פגיעה בזכויות שלך, תופעות לוואי שלא הוסברו, יחס לא ראוי, ניצול מיני ועוד, אנא פנה/י אלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה