פשעי הפסיכיאטריה והרווחה - חלק א - מונולוג של נערה נמלטת

המאמר פשעי הפסיכיאטריה והרווחה - מונולוג של נערה נמלטת , חנה איסלר , אוקטובר 2009

היא פנתה ליועצת בבית הספר לאחר שנתקלה בקשיים חברתיים. מאז סבלה מייסורים: תרופות בקשירה, אלימות ופנימיות מבודדות.

"הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה"

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים"

"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה... התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים"

בכתבתי הקודמת "מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה", לא ציינתי את שם המוסד בו התרחשה הזוועה. התבקשתי על-ידי הקוראים לחשוף את שם המוסד ואני נעתרת לבקשתם - בית החולים שלוותה, במגדיאל - המחלקה הסגורה למבוגרים.

במאמר זה מדובר במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים בבית החולים הממשלתי בנהריה, והמחלקה "הנסתרת" שמאחורי בית החולים הנקראת "הדרכת הילד" ובשלוחה שלה, פנימיית טוביה, האנתרופוסופית, בהרדוף. לשם נשלחים הילדים להשלמת ה"טיפול" או שחוזרים חזרה ל"הדרכת הילד". אותו הפסיכיאטר, ד"ר שפיץ, אחראי על שתי המחלקות. להלן מונולוג של נערה הנמלטת מפנימיית רווחה (ציטוט):

"חזרתי לחיים. אני בטורקיה עם אבא שלי, רופא משפחה. התקבלתי לתיכון - בית הספר היהודי באיסטנבול. באתי לבקר את אבי, שלא ראה אותי שלוש שנים ונשארתי פה. בחיים לא חוזרת לישראל! יש לי אזרחות כפולה, נולדתי בטורקיה. הגעתי לארץ בגיל שנה וחצי. למדתי בחטיבת ביניים "אורט הורוביץ כרמיאל". לא הסתדרתי חברתית. את יודעת איך זה בארץ, הילדים מחפשים מישהי לרדת עליה. הייתי שעיר לעזאזל. הממוצע שלי בכיתה ז' היה 95. רק התחלתי כיתה ח', אולי שבוע...

"הלכתי ליועצת בית הספר כי היה לי רע, לא הסתדרתי עם אימא שלי ועם הילדים בכיתה, חשבתי שזה לא ייצא מהחדר, מה שאני מספרת לה. לא ידעתי שיש דבר כזה "חובת דיווח". אמרתי לה שרע לי, שבא לי למות. ותוך דקה היא מרימה טלפון למישהו ברווחה שאני אובדנית. תוך 10 דקות הגעתי לפסיכיאטר מכרמיאל שציטט את פקיד הסעד איציק מעוז הנוראי. וקראו לאימא שלי ולא נתנו לי להיכנס - היא לא טובה בעברית. הפסיכיאטר קבע שאני פרנואידית, במצב פסיכוטי חריף ואובדנית. ומיד הזמינו תרופות מבית המרקחת. לקחו אותי למרכז חירום עם נרקומנים ואלכוהוליסטים. הייתי שם שבוע.

"העובדת הסוציאלית מיד עזרה לאימא שלי עם ביטוח לאומי, ואמרו לאבא שלי (הוריי גרושים) בטלפון בטורקיה, עבדו עליו, שעלי "לנוח" כמה ימים בבית חולים. אמרו לאמי שכדאי לה לחתום נזקקות - היא לא הבינה מה זה. נתנו לי תרופה בשם רגזין, החומר הפעיל - מלורין, אסור לשימוש באיחוד האירופי - רק במקרים של סכיזופרניה קשה.

"נתנו לי פי חמישה מהכמות המותרת. אבל כתבו בדוח דברים אחרים, שזה ניתן בהדרגה... עד 25 מ"ג. שקרנים! מותר לתת 10 מ"ג ליום. אני קיבלתי 50 על היום הראשון!!! אבא שלי רופא, הוא בדק את זה.

"הפסיכיאטר המחוזי, ויקטור חזנוב מכרמיאל-משגב, הוא כמו חותמת גומי. הם קובעים אבחנה על-פי דיבור של חמש דקות. הוא בקושי מדבר עברית. כל החברות שלי רבות עם האימא שלהן - מי לא? ואומרות שבא להן למות - זה סתם!

"העברית שלו גרועה, לא מבינים מה הוא מדבר. לא הקשיב למה שאני אומרת: "טוב, טוב, טוב, תביאי את אימא שלך". אמר לה (לאימא): "הבת שלך חולה!". אני לא הייתי נוכחת באף שיחה איתה! "היא לא מבינה כלום. ילדה בסיכון!", המשיך ואמר לה. זהו! קבעו את העתיד שלי, מורידים פרופיל ל-21, זה מונע ממני גם לקבל עבודה. אחרי יומיים וחצי הייתי במחלקה סגורה. לא אמרו לי שאני במחלקה סגורה. יש שם נוער עד גיל 18. מגיל 6! הצעירים 13-6, הבוגרים 18-13. בנות ובנים ביחד - בחדר נפרד. גם דתיים. היו משאירים אותם לבד במחלקה בשבתות, בתור עונש. גם תלוי בהתנהגות. כל דבר שהם עושים הם אומרים, "זה חלק מהטיפול". לא אכפת להם מהתופעות לוואי של התרופות - העונש זה עוד תרופה!

"הם נותנים זריקות בקשירות, כאלו שמשתקות שרירים. יש חדר בידוד, "חדר חשיבה", שתחשוב, יעני, על מה שלא עשית בסדר. קשרו ילדה שקרעה ציור של ילד, מה כבר עשתה? עם ברזלים וחוטים ממוסמרים למיטה עם הידיים והרגליים, והרגיעו אותה בזריקות. היא לא דיברה מילה! תמיד הכוח עזר. הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה. הרופאים שם - אלוהים!!! רימו אותי, אמרו "מנוחה" שבועיים. הייתי באשפוז חודשיים פלוס תרופות בכוח.

"אחרי חופשת השבת הראשונה הייתי חייבת לחזור עד 20:30 במוצ"ש. אסור לאחר! כשחזרתי, שאל אותי ילד אם כבר עשו לי בדיקת דם, לבדוק אם לקחתי תרופות. אני פוחדת מאוד מבדיקות דם.

"... הבטיחו לי שלא יעשו לי בדיקות דם: "נדבר על זה" אמרו, כי אני פוחדת. שלחו אותי, כאילו, ל"חדר חשיבה" לעשות א.ק.ג., אבל אני רצתי לדלת לפני שהיא נטרקת, כי אז אי-אפשר לפתוח, כל הדלתות ככה, רק לא באמבטיה, למניעת אובדניות ולהצצה... לא עזר לי, ואני הייתי תמימה, התנפלו עלי ארבעה אנשים, ואני רזה, הרופא המטפל, אחות, מדריך ומאבטח.

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים. ילד שאמר שלא מרגיש טוב, לא מוותרים לו על פעילות, כי אחרים יכניסו אותו לחדר חשיבה, ראיתי אותו כמעט מתעלף בפעילות. סתמתי את הפה, למרות שאני מרדנית, אז נחלצתי מ"חדר חשיבה".

"הילד הדתי בן 15. השאירו אותו לבד במחלקה ביום כיפור! קם כל בוקר בחמש וחצי להתפלל. הוריו מהקריות, לא יכלו לבקר אותו כי הביקורים בשבתות.

"אחרי האשפוזים? רק מעטים חוזרים לחיים נורמליים. מוסיפים להם עוד כמה תרופות. ואתה חוזר לביקורת, לבדיקות דם, לבדוק אם אתה אכן לוקח. אם הפסקת, אתה נכנס חזרה לאשפוז.

"המחלקה ל"הדרכת הילד" נמצאת מאחורי הבית חולים, רק העובדים יודעים על זה. אין שם ביקורת. יש שם ילדים עם הפרעות אכילה. מקבלים כדורים, כל כדור 100 שקל, מקבלים חופשי!

"ילד בן שש וחצי, שהפרידו אותו מאימא שלו, לקח עיפרון מהחבר שלו, החליטו שהוא "קלפטומני" - תשעה חודשים באשפוז. מקבל טונה כדורים, חמש פעמים ביום. מסיעים אותו לבית ספר אחר. אומרים להם שזה סוכריות, מכל מיני צבעים. וחייבים לבלוע הכל!

"לאימא שלו מותר לבקר שלוש פעמים בשנה. לשעה וחצי - אז ראיתי את אחותו התאומה. ד"ר שפיץ אומר: "שיסתגלו לחיות בלי הבית". מי שלא מתנהג יפה לא יוצא לחופשה.

"חשבתי אחרי חודשים שאני יוצאת הביתה - אבל לא! רימו אותי, נשלחתי לפנימייה בהרדוף. לא נתנו לי להגיע לוועדות. ד"ר שפיץ אמר: "כדאי לך ללכת איתנו בטוב - תלכי לפנימייה. אם לא! תבוא משטרה ותיקח אותך לשם, באזיקים!"

"בפנימייה ביקשתי להוריד את מינון התרופות - בשום פנים ואופן לא! איך אני יכולה ללמוד במצב זומבי? יומיים אחרי שביקשתי הוסיפו לי עוד כדור - רספרדל! כעונש. אף אחד לא יכול לבקר אותך. רק אימא שלי - אין שם תחבורה, רק אוטובוס אחד ביום! יוצא ב-06:20 בבוקר. לחברים אסור לבוא. "בשביל מה?" למה לך לנסוע הביתה? מה תעשי שם? הקיבוץ מאוד מבודד. אי-אפשר לברוח. מאוד רחוק - שלוש שעות הליכה עד צומת עדי. ותכל'ס, אי-אפשר לברוח.

"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה. זה אותו פסיכיאטר, ד"ר שפיץ, ב"הדרכת הילד" ובפנימיית טוביה. התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים. לעולם לא מגיעים לכאן מנקים. הילדים חייבים לקרצף את הקירות. את המרזב מנקים ילדים בני 11!

"התייחסו אלי מגעיל בפנימייה. הבנתי אחרי הטיול הזה שרוצים שאשאר שם בפנימייה עד גיל 18. ועוד כיתת י"ג.

"איציק מעוז, פקיד הסעד, מכרמיאל, רצה להוציא לי צו חוק הנוער. שאם לא אחזור לפנימייה יבוא שוטר עם אזיקים. כאילו אני בסכנה איומה אם אימא שלי תרצה אותי. אמר שלא אבוא לדיון, וגם לא אימא שלי. אבל אני הגעתי. והוא איחר ב-25 דקות. השופטת היאם קרווני בבית משפט לנוער בקריות התעצבנה והוא לא קיבל את הצו. התחיל לגמגם ולהחוויר.

"החלטתי כחודש לפני חופשת הפסח לתכנן את הבריחה.

"שוב היה טיול חובה לחרמון, יצאתי מלאת תרופות. חזרנו בערב ואם הבית, בעלת הפנימייה, שמחה שחורי, רצתה שאתחיל לשטוף הרים של צלחות. העירה אותי שאתחיל לנקות. בצרחות! בבוקר היא מאיימת שאם לא נקום מיד היא תשפוך עלינו מים. "על גופתי את תצאי לחופשת הפסח". יצאתי בחשאי בבוקר עם האוטובוס של 06:20, השארתי חלק מהחפצים שלי, בקושי סחבתי את המזוודה שהתפרקה לי.

"כל יום בכיתי לאימא שלי בטלפון שעתיים - רע לי, תוציאי אותי מכאן, והיא לא יכלה. כשהגעתי סוף-סוף לאמי הביתה אמרתי לה - אני לא חוזרת לשם יותר לעולם! הם אמרו לאימא שלי - הבת שלך משקרת! "שמענו שכל-כך טוב לה שם". הלכתי ברוב טיפשותי לאיציק מעוז ואמרתי שאני לא רוצה לחזור. הוא אמר שאין אפשרות כזאת לעזוב שם.

"הרווחה מקבלים הון תועפות עבורנו. הם מתייגים ילדים נורמלים כבעלי מחלות נפש. זאת מדינה קטנה, אין מספיק ילדים.

"כמה טיפשי מצידי שפניתי לסיוע המשפטי לבקש עזרה. ביקשתי את התיק שלי. הזדעזעתי מכל השקרים! כל-כך הרבה דוחות איומים נגדי. כדי שיהיה תיאום בין הגרסאות, היו כולם מעתיקים את אותו הדוח ומוסיפים כמה מילים. ממש אותו הניסוח! גיליתי את כל השקרים.

"החלטתי לחזור לחטיבה - לבית הספר הקודם ללמוד שם. לא הסכימו לקבל אותי - רצו אישור של בית המשפט. המילה של איציק - היא הקובעת. הוא שיקר שהוציא נגדי צו של חוק הנוער! העורך דין שנתנו לי פחד מאיציק ואמר שאחזור לפנימייה. התעקש שאחזור לפנימייה! לעוד יומיים - עד הדיון! גם בית הספר שיתף פעולה עם הרווחה. פניתי למבקר המדינה, פניות הציבור - ענו לי במכתב קצר שלא יכולים להתערב. הם סתם!...".
.

.
קישורים:

2 comments:

  1. אם אדם רוצה לחיות בכבוד ללא טרור מעוס מתברר שעדיף לעזוב את הארץ למה הגענו וזה לא עתיד להשתנות בלי השליות

    השבמחק
  2. הטעות של כל העו"ס לרווחה לילד לנוער הינה שהם מתנהלים כקובעים לנער, ולא כהולכים איתו יד ביד.
    חוץ מזה פניימיית הרדוף ששמה מרמז על סוג קהילה הוליסטית (עלעל ויקיפדיה), איזה מענה יש שם לנוער בסיכון, מהן שיטות עבודתם? איפה הפיקוח של משרד הרווחה?

    השבמחק