שאטר איילנד – קורטוב מהשררה האלימות והתחלואים של הפסיכיאטריה

להלן מובאות מהמאמר שאטר איילנד – חקירה אפלה , ריקי פרנקל , 02/09/2010
.
גיבור הסרט "שאטר איילנד" הוא מרשל פדרלי בשם טדי דניאלס, הנשלח למוסד פסיכיאטרי לעבריינים שביצעו פשעים חמורים (הנמצא בתוך בית כלא על אי ליד בוסטון), במטרה לחקור את פרשת היעלמותה של אחת המטופלות במוסד. במהלך החקירה מתעורר חשדו של הגיבור שבמוסד מתנהלים ניסויים על המוח האנושי. בסופו של הסרט מתברר לגיבור שהוא אינו נמצא במוסד כחוקר מטעם המדינה, אלא כאחד המטופלים, וכי הוא סובל מהפרעות נפשיות קשות כתוצאה מטראומה שעבר בעבר...

...בסרט "שאטר איילנד" כשטדי דניאלס ושותפו צ'אק מגיעים אל המוסד, מספר להם הסוהר הראשי, שהפסיכיאטר הראשי, ד"ר קולי, "שימש פעמים רבות כיועץ לסקוטלנד יארד, לשירות הבטחון הבריטי, ולסוכנות הביון האמריקנית". "ולמה סוכנויות מודיעין מתייעצות עם פסיכיאטר?", שואל טדי דניאלס, אבל שאלתו נשארת ללא מענה. בהמשך מספר טדי לשותף שלו, שכבר זמן מה הוא מתעניין במוסד הזה, וכי הוא חושד שנערכים בו ניסויים על המוח האנושי: "רבים יודעים על המקום הזה, אבל איש מהם לא רוצה לדבר, כאילו הם פוחדים או משהו. המקום הזה ממומן על ידי מענק מיוחד מטעם 'ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית", לשאלתו של צ'אק: "איך בדיוק אנחנו נלחמים בקומוניסטים מאי בנמל בוסטון?", עונה טדי: "כפי שאמרתי, אף אחד לא היה מוכן לדבר, עד שמצאתי מישהו שהיה מאושפז פה. בחור ששמו ג'ורג' נויס, תלמיד מכללה חביב, סוציאליסט. הציעו לשלם לו אם יסכים להשתתף במחקר פסיכולוגי. תנחש מה הם בדקו?", וטדי מספר על ההשפעות שהיו לניסוי על הסטודנט: "[הוא] התחיל לראות דרקונים בכל מקום, כמעט היכה את המרצה שלו למוות. בסוף הוא הגיע לכאן, לאשקליף, למחלקה ג'. שחררו אותו אחרי שנה... שבועיים אחרי שהשתחרר, הוא נכנס לפאב ודקר למוות שלושה אנשים. העו"ד שלו טען לאי-שפיות, אבל נויס נעמד בבית המשפט והתחנן לשבת בכיסא החשמלי. הכל, רק לא מוסד לחולי נפש". בהמשך, מספר טדי לצ'אק, נשלח נויס לכלא "דדהאם", ושם טדי נפגש איתו: "עולה בבירור ממה שהוא סיפר לי שהם עורכים כאן ניסויים בבני אדם".

... נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם", מתארת את הניסויים שנערכו בשנות החמישים על סטודנטים ועל מטופלים פסיכיאטריים במסגרת תוכנית סודית של ה-CIA, שהוקדשה למחקר "טכניקות חקירה מיוחדות", ואשר ב-1953 קיבלה את השם "אם-קיי-אולטרה". היתה זו תקופת המלחמה הקרה, ובקהילת המודיעין של ארצות המערב נפוצה שמועה שהקומוניסטים גילו דרך לבצע "שטיפת מוח" בשבויי מלחמה. בפגישה של נציגים של סוכנויות המודיעין של קנדה, בריטניה וארה"ב עם חוקרים אקדמיים, שהתקיימה ביוני 1951 במונטריאול, הועלה הצורך לגלות בדחיפות מהן השיטות באמצעותן מצליחים הקומוניסטים לבצע שטיפת המוח. בין המשתתפים היה ד"ר דונלד הֶב, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מקגיל, והוא העלה את ההשערה, שהקומוניסטים משתלטים על תודעת השבויים באמצעות בידוד חמור וחסימת גירויים חושיים. שלושה חודשים לאחר מכן קיבל הב מענק מחקר ממשרד הבטחון של קנדה כדי לנהל סדרת ניסויים מסווגים בחסך חושי. הב שילם לקבוצה של סטודנטים 20 דולר ליום כדי שישהו בבידוד בתנאים מיוחדים המייצרים חסך חושי (משקפי מגן שחורים, אוזניות שמהן נשמע רעש לבן, שפופרות קרטון על זרועותיהם וכפות ידיהם, החוסמות את חוש המישוש). במשך ימים שלמים ריחפו הסטודנטים בתוך הלא-כלום, בלי יכולת להיעזר בחושיהם לשם קבלת מידע חיצוני כלשהו. בהמשך, כדי לבדוק אם החסך משפיע על הפגיעות לשטיפת מוח, הושמעו באוזניהם הקלטות של קולות שדיברו על קיומם של רוחות רפאים ועוד רעיונות, שלפני תחילת הניסוי נדחו על ידי הסטודנטים על הסף.

הממצאים העלו שהחסך החושי גרם לבלבול קיצוני ולהזיות בקרב הסטודנטים שהשתתפו במחקר, ולירידה זמנית משמעותית של היכולות האינטלקטואליות שלהם במהלך תקופת הניסוי ובתקופה שלאחריה. כן עלתה נכונותם לקבל את הרעיונות שהושמעו להם בהקלטות. ההשערה היתה שהבלבול שגרם החסך החושי מחק חלקית את נפשם, ולכן הנכונות הגוברת לקבל גירויים חדשים ללא התנגדות.

מי שהמשיך והרחיב בהתלהבות יתירה את ניסוייו של הב, היה פסיכיאטר בשם יואן קמרון, שהגיע למעמד מכובד בתחומו (כיהן בשנות הארבעים כנשיא האגודה הפסיכיאטרית של אמריקה, נשיא האגודה הפסיכיאטרית של קנדה ונשיא האגודה הפסיכיאטרית העולמית). קמרון ביצע את ניסוייו במכון ע"ש אלן לטיפול בבעיות פסיכיאטריות, שהיה שייך לאוניברסיטת מקגיל בקנדה. הוא לא הסתפק בשאיפה לרפא את מטופליו או לשפר את מצבם, אלא התיימר לברוא אותם מחדש באמצעות שיטה שפיתח. קמרון האמין, שעל מנת ש"הבריאה מחדש" תתאפשר, יש להרוס את האישיות הנוכחית, לנתץ את הדפוסים הפתולוגיים הקיימים, עד שיתקבל מצב של "לוח חלק", עליו ייחרטו הדפוסים החדשים. "הטיפול" כלל שני שלבים: בשלב הראשון ננקטה סדרת פעולות יוצרות מצבי הלם ביולוגיים במטרה למחוק את האישיות הקיימת: הוא נתן למטופלים מנות עצומות של אינסולין (שידוע שגורמים לרגרסיה ולמצבי תרדמת), חשף אותם למכות הלם חשמלי במינונים עצומים (על מנת ליצור מצבים של רגרסיה מוחלטת, ובדרך זו החזיר את מטופליו לתקופת הילדות), טיפל בהם בתערובות של סמים ממריצים, סמים מדכאים וסמי הזיה (על מנת "לשחרר" את המטופלים מעכבות ולהחליש את ההגנות שלהם). לאחר שגרם למטופלים להגיע למצב של צמח כמעט – ספוגי הלם ומסוממים, והם היו במצב שבו האישיות הקודמת נמחקה, במידה שהשביעה את רצונו, התחיל השלב השני של הטיפול - שלב "התנעת הנפש" – תהליך שבמהלכו השמיע קמרון למטופליו מסרים מוקלטים כמו "את אמא טובה ורעיה טובה ואנשים נהנים מחברתך", לעתים במשך 16 עד 20 שעות ביממה במשך שבועות.

ה-CIA שהתעניין בניסוייו של קמרון, התחיל בשלב מסויים לתת לו מענקים. קליין מציינת ש"ככל שהוסיפו הדולרים מה-CIA לזרום, כן נראה המכון ע"ש אלן פחות כבית חולים ויותר כבית כלא מבעית". הניסויים של קמרון דרדרו את המטופלים לשלבי הינקות הטרום-מילוליים, הם בוצעו ללא ידיעתם ובלי רשותם, וגרמו להם נזקים חמורים ובלתי-הפיכים. מטופלים שהגיעו בבקשת טיפול לחוליים פסיכיאטריים קלים – כמו דיכאון אחרי לידה, חרדה ואפילו קשיים בחיי הנישואים – יצאו לאחר הטיפול כשהם נכים נפשית לכל החיים. בשנות השבעים נחשפה הפרשה בתקשורת. בעקבות הפרסום התאגדו תשעה ממטופליו לשעבר של קמרון ותבעו את ה-CIA ואת ממשלת קנדה, שהשתתפה גם היא במימון מחקרו של קמרון. טענתם של עורכי הדין היתה שהמטופלים שימשו כשפני ניסוי "לשם סיפוק תאוותו של ה-CIA למידע על אמצעי שליטה בנפש האדם" (ראה קליין, עמ' 41). ב-1988 הגיע ה-CIA לעסקת טיעון ושילם לתשעת התובעים דמי נזיקין בסכום כולל של 750,000 דולר. ארבע שנים לאחר מכן הסכימה ממשלת קנדה לשלם פיצויים של 100,000 דולר לכל אחד מהמטופלים שהשתתפו בניסויים.

קמרון קיבל מימון מה-CIA במשך מספר שנים עד 1961. קליין מציינת שבשנות ה-70 וה-80, כשנחשפה עובדת המימון של הניסויים על ידי ה-CIA, עדיין האמינו העיתונאים והמחוקקים, שמטרת הניסויים היתה לחקור טכניקות של שטיפת מוח על מנת להגן על החיילים האמריקאים שנפלו בשבי. באותה עת כבר ידעו הכל שהסיפורים על שטיפות המוח היו מיתוס מימי המלחמה הקרה, כך שהיה נדמה שלמחקר לא היה שום ערך, וכי ה-CIA טעה טעות איומה בהשקיעו 25 מיליון דולר (!) בפרוייקט שלא הניב כל תוצאה בעלת ערך חיובי ממשי! ואולם ב-1988 בעקבות חקירה של הניו-יורק טיימס על מעורבותה של ארה"ב בעינויים וברציחות הפוליטיות בהונדורס, התגלו עדויות לכך שה-CIA היה מעורב באימונם של החוקרים של הונדורס בשיטות עינויים פסיכולוגיות. במסגרת חוק חופש המידע ובעקבות דרישות העיתונים הוגש תשע שנים לאחר מכן מסמך בשם "קוברק: חקירות מודיעין מסכל" לעיונם של עיתונאים. מסמך זה התברר כמדריך לשיטות חקירה של ה-CIA, הוכן בשנת 1963 (שהיתה השנה האחרונה להפעלת תוכנית "אם-קיי-אולטרה", שנתיים לאחר הפסקת הניסויים שערך קמרון במימון ה-CIA), כלל 128 עמודים, והתבסס ברובו על ממצאי מחקריהם של הב וקמרון. במסמך מצויין שהטכניקות המפורטות בו מאפשרות "לטפל" ב"מקור מתנגד" ו"להשמיד את יכולת ההתנגדות שלו". אחד הפרקים בו עוסק בחסך חושי, ומספק הנחיות לבניית תאי בידוד. במסמך מצויין, ש"מניעת גירויים, השוללת מנפשו של הסובייקט כל מגע עם העולם החיצוני, אוסרת את הנפש בכבלי עצמה וכך גורמת לרגרסיה. בה בעת, מתן מינון מחושב ומדוד של גירויים בזמן החקירה יביא את הסובייקט השרוי ברגרסיה לראות בחוקר דמות אב" (אצל קליין, עמ' 53). בגרסה של המסמך משנת 1983 נכתב: "יש לקבוע את החלונות גבוה בקיר, עם אפשרות למנוע חדירת אור" (שם). קליין מציינת, שמסמכים אלה מעידים על כך שהמטרה האמיתית של תוכנית "אם-קיי-אולטרה" לא היתה חקירה של אמצעים לשטיפת מוח, אלא "תכנון מערכת מבוססת מדעית, שמטרתה לסחוט מידע מ'מקורות מתנגדים'", ו"במילים אחרות, מדובר בעינויים" (קליין, עמ' 53).

שיטות החקירה עברו אם כן שינוי משיטות של עינויים פיסיים לשיטות של עינויים פסיכולוגיים. אלפרד מקוי, היסטוריון מאוניברסיטת ויסקונסין, כותב בספרו "שאלה של עינויים", שהנוסחה של "קוברק", המבוססת על גרימת הלם על ידי חסך חושי ולאחר מכן הצפה חושית, מהווה מהפיכה בתולדות התפתחותן של שיטות העינויים. לדברי מקוי, מהפיכה זו לא היתה יכולה להתרחש ללא הניסויים שנערכו באוניברסיטת מקגיל בשנות ה-50: "הניסויים של ד"ר קמרון, שהסתמכו על פריצת הדרך הקודמת של ד"ר הב, הם שהניחו את היסודות המדעיים לשיטה הדו-שלבית של ה-CIA לעינוי פסיכולוגי" (ראה קליין, עמ' 53).

המונח "שאטר איילנד" מקבל עתה משמעות נוספת. המילה shutter משמעה "לצמצם, להגיף תריסים", ובסרט שעוסק בניסויים על השפעותיו של חסך חושי, מהווים איי הצמצום והאפלה גם תיאור למצב החושי-נפשי אליו הוטלו הנבדקים. באחד הקטעים בסרט מוצא טדי דניאלס במהלך שיטוטיו באי את רייצ'ל סולנדו "האמיתית", כשהיא מסתתרת במערה. היא מספרת לו שלפני שהפכה למטופלת באשקליף, עבדה במוסד כרופאה. וכיצד קרה שהפכה למטופלת? "התחלתי לשאול שאלות בעניין המשלוחים הגדולים של סודיום אמיטל וסמי ההזייה המבוססים על אופיום... שאלתי גם על הניתוחים. שמעת פעם על לובוטומיה? מחשמלים את החולה במכת חשמל, ואז מחדירים דוקרן קרח דרך העין, ושולפים מבפנים סיבי עצבים. זה גורם לחולים להיות הרבה יתר צייתנים, ממושמעים... אתה יודע איך כאב נכנס לגוף, מרשל?... זה [הכאב] לא קשור לבשר [flash]. המוח שולט בכאב. המוח שולט בפחד, בחמלה, בשינה, ברעב, בכעס, בכל! תאר לך שיכולת לשלוט בזה. ליצור אדם חדש שלא יחוש כאב או אהבה או אהדה. אדם שלא ניתן לחקור אותו כי אין לו זיכרונות לחשוף". וכשטדי מוחה וטוען שאי אפשר לקחת את כל זיכרונותיו של אדם, היא מציינת: "הצפון-קוריאנים השתמשו בשבויי מלחמה אמריקנים כדי לערוך ניסויים בשטיפת מוח. הם הפכו חיילים לבוגדים, וזה מה שהם עושים כאן. הם יוצרים רוחות רפאים שייצאו ויעשו דברים שאנשים שפויים לא היו עושים... בעוד 50 שנה אנשים יביטו לאחור ויאמרו: 'כאן, במקום הזה, הכל התחיל'. הנאצים השתמשו ביהודים, הסובייטים השתמשו באסירים בגולאגים, ואנחנו עורכים ניסויים בחולים בשאטר איילנד".

הסרט "שאטר איילנד" נעשה בשנת 2010, 50 שנה לאחר התרחשות הניסויים שעליהם הסרט רומז.

ביבליוגרפיה

פרידריך אוטו, לפני המבול: ברלין 1918 – 1933, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
קליין נעמי, "דוקטרינת ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון, הוצאת לאנדלוס, תל אביב 2009.

קישורים:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)