לכל חברה גדולה יש אנשים יצירתיים משלה – האמנים האמיתיים. מיוון העתיקה ורומא, דרך הרנסאנס ועד לעולם של ימינו, האנושות רכשה כבוד לנשים וגברים בעלי יכולת אמנותית יוצאת דופן.
בעשורים האחרונים התאבלנו כולנו על מותם בטרם עת של אמנים גדולים שהעשירו את חיינו, שמתו בטרם סיימו את עבודתם. אישים חשובים בספרות, בקולנוע, בתיאטרון ובמוסיקה כגון ארנסט המינגוויי, מגדולי סופרי צרפת, אטונין ארטו, זמרת הג'ז בילי הולידיי, ג'ודי גרלנד, מרילין מונרו, ויויאן לי, קורט קוביין, מייקל הצ'נס, מייק בראנט, פיל הרטמן ועוד רבים אחרים. מול רשימה חלקית זו, קל ליצור את הרושם שחייהם של אמנים הם סוערים באופן בלתי נמנע, שהמתחים שההצלחה מביאה עימה גוררת גם דרישות שקשה לעמוד בהם. קל גם להאמין שכדי להיות אמן מצליח, עליך להיות נוירוטי או גרוע מכך.
אף לא אחד מהדברים הללו הוא נכון.
בכל המקרים לעיל, השפעות נסתרות הובילו לתוצאות הטרגיות. למען האמת, לכל אחד מהאמנים הגדולים הללו ולרבים אחרים שעזבו אותנו, הוצעה "עזרה". ובמקום עזרה, בגדו בהם והציבו אותם על מסלול בטוח שהוביל להתמוטטותם.
מקורה של בגידה זו בהשפעתם הישירה או הבלתי ישירה של פסיכיאטרים או פסיכולוגים, אשר טענו שיושיטו עזרה. ואולם, כתוצאה מהשפעתם ההרסנית נותרו אמנים אלה שבורים וממוטטים באופן נורא, במצב שבו בסיס הכוח שלהם וחוסנם האישי נעקר מהם – או הרג אותם. הצילום לקוח מחוברת מחקר של עמותת מגן לזכויות אנוש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה