בתי חולים פסיכיאטריים - להיות שפוי במקומות לא שפויים - הניסוי של דיוויד רוזנהן

תקציר המאמר
David L. Rosenhan, “On Being Sane in Insane Places,” Science, Vol. 179 (Jan. 1973), 250-258 "להיות שפוי במקומות לא שפויים"

דייוויד רוזנהן, פסיכולוג ועיתונאי, ביקש לערוך ניסוי: הוא נידב שמונה מחבריו – שלושה פסיכולוגים, סטודנט לתואר שני, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר ועקרת בית – להתחזות לחולי נפש כדי לבחון את יכולתה של הפסיכיאטריה לאבחן את מצבם.

רוזנהן וחבריו, כולם אנשים שפויים, פנו לתשעה בתי-חולים לחולי נפש והתלוננו שהם שומעים קולות. כשנשאלו מה הקול שהם שומעים, ענו: "בום". די היה בכך כדי שיאושפזו ויעברו סדרה של בדיקות ושל אבחנות. כולם הוגדרו כלוקים בנפשם, כשקשת האבחנות הרפואיות נעה מסכיזופרניה ועד מאניה-דיפרסיה.

בהתאם להנחיות שסוכמו מראש, הודיעו המתחזים מיד לאחר אשפוזם ששוב אינם שומעים את הקולות, אבל הרופאים שטיפלו בהם לא התרשמו: הם נתנו להם כדורים (שאותם השכילו המתחזים לא לבלוע), ערכו להם בדיקות, קיימו איתם שיחות טיפוליות והתייחסו אליהם כאל חולים לכל דבר. דווקא בין החולים האמיתיים שבמחיצתם שהו המתחזים היו כאלה שהבחינו בתרמית ואמרו לאחדים מהם: אתה לא חולה, אתה עיתונאי או חוקר.

הצוות הרפואי המשיך בשלו. המתחזים שהו בבתי-החולים בין שבעה ל-52 יום (כל מתחזה לפי החלטת המוסד שבו אושפז), והשתחררו כשהאבחנה הרפואית קובעת "חלה נסיגה במחלתם".

רוזנהן פירסם את תוצאות הניסוי בכתב-העת היוקרתי לענייני מדע "Science" כשהוא קורא בכך תיגר על תקפותן של השיטות שבאמצעותן הפסיכיאטריה מאבחנת את מטופליה. המאמר עורר סערה וגרר לא מעט תגובות ביקורתיות. אחד מבתי-החולים הנוגעים בדבר השליך לעברו של רוזנהן כפפה: הוא הזמין אותו להפנות אליו כל מספר של מתחזים בשלושת החודשים הבאים, בלי ליידע על כך את המוסד, והבטיח כי יצליח לזהות את כולם. רוזנהן נענה לאתגר. מקץ שלושה חודשים הודיע בית-החולים כי זיהה בוודאות 41 חולים מדומים. רוזנהן הבהיר כי לא הפנה לבית-החולים ולו חולה אחד.

כל זה קרה ב-1972. הניסוי של רוזנהן נחשב למחקר מכונן על מהימנות האבחון בתחום הפסיכיאטריה ועל עוצמתם של התיוג המוקדם והדעה הקדומה ביחסם של פסיכיאטרים למטופלים. הוא לא היה אפשרי לולא השימוש במתנדבים מתחזים.

להלן קטע מתחילת המאמר "להיות שפוי במקומות לא שפויים" של דיויד רוזנהן

"איך אנחנו יודעים מה מהווה "נורמליות" או מחלת נפש? החוכמה המקובלת מציעה שלאנשי מקצוע שהוכשרו לכך יש את היכולת לאבחן באופן מדויק למדי. במחקר זה, לעומת זאת, דיוויד רוזנהאן מספק ראיות המערערות הנחה זו.

אם שפיות ושיגעון קיימים, איך נדע אותם?

השאלה היא לא קפריזית ולא חסרת היגיון בעצמה. עם זאת, אישית אנו משוכנעים שאנחנו יכולים לספר מה נורמלי מן הלא נורמלי, הראיות פשוט לא משכנעות. למשל, לעתים קרובות אנו קוראים על משפט רצח מפורסם שבו טענות הפסיכיאטרים מטעם ההגנה סותרות את טענות הפסיכיאטרים מהתביעה בעניין השפיות של הנאשם. באופן כללי יותר, יש מידה רבה של נתונים סותרים על האמינות, והמשמעות של מושגים כמו "שפיות", "טירוף", "מחלת נפש", ו"סכיזופרניה".
לבסוף, רות בנדיקט (1934) הציע כי נורמליות ולא נורמליות אינם אוניברסליים. [1] מה שנתפס נורמלי בתרבות אחת עשוי להראות די נלוז בתרבות אחרת. לכן, מושגים של נורמליות ולא נורמליות אינם מדויקים כמו שאנשים מאמינים שהם.

השאלה בנוגע נורמליות ואי נורמליות אינה בשום אופן השאלה כמה התנהגות סוטה או מוזרה. רוצח הוא סוטה. כך גם הוזה. שאלות כאלה אינן מכחישות את קיומו של הסבל האישי הקשור לעתים קרובות עם "מחלת נפש". חרדה ודיכאון קיימים. סבל פסיכולוגי קיים. אבל נורמליות ולא נורמליות, שפיות ושיגעון, והאבחונים שלהם פחות ממשיים מאשר רבים מאמינים.

השאלה האם ניתן להבחין בין שפוי למטורף (והאם יש דרגות של אי שפיות שניתן להבחין בין אחד לשני) היא עניין פשוט: האם אלו התכונות העיקריות של המטופלים שאותן מאבחנים, או שזוהי הסביבה וההקשרים שבו המשקיפים מוצאים אותם?
מבלוילר, דרך קרצ 'מר, דרך הניסוח האחרון המתוקן של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, הדעה היא כי חולים עם סימפטומים בהווה, יכולים להיות מסווגים, וע"י כך להבדיל בין שפוי למטורף. לאחרונה, עם זאת, דעה זו נחקרה. מבוססת בחלקה על שיקולים תיאורטיים אנתרופולוגיים, פילוסופיים, משפטיים, וטיפוליים, הרואים סיווג פסיכולוגי של מחלות נפש כחסר תועלת במקרה הטוב, ממש מזיק, מטעה, ומזלזל במקרה הרע. אבחנות פסיכיאטריות, בראייה זאת, אינן נכונות ואינן מאפיינות את הנצפה אלא במוחם של המשקיפים .

ניתן לבצע בדיקה של נושא ע"י השמת אנשים נורמליים (כלומר, אנשים שאין להם, ומעולם לא סבלו, מסימפטומים של הפרעות פסיכיאטריות קשות) בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר מכן לקבוע אם הם התגלו כשפויים, ואם כן, כיצד . אם השפיות של "חולי דמי" אלו תתגלה תמיד, יש ראיות לכאורה שאדם שפוי יכול להיות מובדל מהמטורף במקום שבו הוא נמצא. נורמליות די ברורה מוכרת בכל מקום בו היא מתרחשת, משום שזה תלוי באדם.
אם, לעומת זאת, לא יגלו את השפיות של החולים המדומים, קשיים רציניים יצוצו באבחון פסיכיאטרי. בהתחשב בכך שצוות בית החולים חסר יכולת לזהות כי החולה המדומה מתנהג בצורה שפויה מחוץ לבית החולים. תופעה כזאת תתמוך בעובדה כי האבחון הפסיכיאטרי בוגד מעט בנבדק, אך הרבה יותר בסביבה שבה המשקיף מוצא אותו.

מאמר זה מתאר ניסוי (בדיקה) כזה. שמונה אנשים שפויים נכנסו ל- 12 בתי חולים פסיכיאטריים שונים, ולא חשפו כי הם ללא עבר או בעיות פסיכיאטריות שונות. חוויות האבחון שלהם מהוות את החלק הראשון של מאמר זה; שאר המאמר מוקדש לתיאור חוויותיהם במוסדות פסיכיאטריים.
פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שעבדו בבתי חולים כאלה, מכירים את החוויה. רק לעתים רחוקות הם מדברים על זה עם מטופלים לשעבר, אולי משום שהם לא בוטחים במידע שמקורו בעבר הלא שפוי של המטופלים. מי שעובד בבתי חולים פסיכיאטריים סביר להניח שהסתגל היטב לחוויה כך שהוא לא רגיש להשפעה שלה. ישנם דיווחים מזדמנים של חוקרים שהקדישו עצמם למחקר של טיפולים פסיכיאטריים, חוקרים אלה בדרך כלל שהו בבתי החולים לתקופות קצרות של זמן, לעתים קרובות השתמשו בידע של צוות בית החולים. קשה לדעת באיזו מידה צוות בית החולים התייחס אליהם, כמו חולים או כמו עמיתי מחקר. עם זאת, הדו"חות שלהם על בתי החולים הפסיכיאטריים היה יקר. מאמר זה מרחיב את המאמצים הללו.

החולים המדומים והצבתם בניסוי
בניסוי היו שמונה חולים מדומים ושונים. אחד היה סטודנט לפסיכולוגיה בשנות ה- 20 לחייו. שבעת האנשים הנוספים היו מבוגרים יותר: שלשה פסיכולוגים, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר, ועקרת בית. שלש היו נשים, וחמשה גברים. נקבעו להם שמות בדויים על מנת שלא יובכו בסוף הניסוי. אלו שהיו בעלי מקצוע בתחום בריאות הנפש בדו בניסוי מקצוע אחר על מנת לא למשוך תשומת לבם של עמיתים למקצוע.
החולים המדומים הוצבו בבתי חולים שונים. 12 בתי החולים בניסוי היו בחמש מדינות שונות (בארה"ב) בחוף המזרחי והמערבי. ... "

קישורים:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)