הפסיכיאטר מיכאל ינקו נעצר: "חשוד שרשם תרופות לכל דורש תמורת מאות שקלים"

פסיכיאטר נעצר: "חשוד שרשם תרופות לכל דורש תמורת מאות שקלים" , איתי שיקמן ואלי סניור ,  22.11.18 , ynet

ד"ר מיכאל ינקו, מנהל המרכז לתמיכה רגשית ונפשית בתל אביב, נעצר בחשד שהפיץ מרשמים לתרופות נרקוטיות לכל דורש תמורת כסף וללא כל הצדקה רפואית. המשטרה: "פגיעה קשה באמון הציבור ואף סיכון לבריאותו"

"הפיץ מרשמים תמורת מאות שקלים". ד"ר מיכאל ינקו
"הפיץ מרשמים תמורת מאות שקלים". ד"ר מיכאל ינקו
 ד"ר מיכאל ינקו, פסיכיאטר בן 54 תושב אזור המרכז, נעצר אתמול (יום רביעי) בחשד להפצת מרשמים במירמה ובניגוד לחוק לתרופות נרקוטיות לכל דורש תמורת מאות שקלים. אמש, בתום חקירתו של ינקו במפלג ההונאה של מחוז תל אביב במשטרה, הוא הובא לבית משפט השלום בעיר שהורה לשחררו למעצר בית מוחלט עד מחר. כמו כן, בית המשפט הורה לחשוד שלא לעסוק במקצוע הרפואה עד ליום חמישי הבא. 
 
אחד ממרשמי התרופות
אחד ממרשמי התרופות

על פי חומר הראיות שנאסף עולה כי ד"ר ינקו נהג לרשום מרשמים רפואיים לתרופות נרקוטיות ולהפיצם לכל דורש תמורת מאות שקלים - שאותם, על פי החשד, שילשל לכיסו. זאת, מבלי שהיה לכך הכרח רפואי או הצדקה כלשהי.

במשטרה אמרו היום כי "ניצול לרעה של מעמד או בעל תפקיד בחברה הישראלית, קל וחומר של אדם האמון על ביטחונו ושלומו של הציבור, מהווה פגיעה קשה באמון הציבור ואף יותר מזה מהווה סיכון לבריאותו".

עורכת הדין נגה ויזל המייצגת את הרופא הפסיכיאטר מסרה בתגובה: "מדובר בתלונת שווא של מתלוננת שמנסה לסחוט את מרשי וגייסה לשם כך שני עבריינים שיסייעו לה בהליך הסחיטה. מאחלת לכל מטופל במדינת ישראל רופא מסור ומקצועי כמו ד"ר ינקו. הראיה לכך שבית משפט שחרר את מרשי והדברים מדברים בעד עצמם".

פסיכיאטר נעצר: "חשוד שרשם תרופות לכל דורש תמורת מאות שקלים" , איתי שיקמן ואלי סניור ,  22.11.18 , ynet

מנהל אברבנאל: "אנשים יסלחו על אסתטיקה אם יקבלו יחס אישי ושירות"

הפורטפוליו של פרופ' יובל מלמד ● בן 58, מנהל בית החולים אברבנאל ● "התחלנו בדברים קטנים אבל משמעותיים, כמו החלפת הפיג'מות בביגוד, החלפת המצעים, והפיכת המקום לפחות מוסדי"
ליאת רון 17/11/2018
פרופ' יובל מלמד / צילום: איל יצהר
פרופ' יובל מלמד / צילום: איל יצהר

אני: יסודי, מאורגן, אוהב ללמוד ולהעמיק, איש עקרונות, רודף צדק ומוכן להתמודד עם אתגרים לא פשוטים

משפחה 1: הוריו של אבא הגיעו לארץ מרוסיה בתחילת המאה כדי להיות חקלאים. הם התחתנו כאן, עברו כמה תחנות, והתיישבו בכפר אז"ר. אבא היה חקלאי כל חייו. במלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי והשתתף בקרב באל עלמיין כנהג. הוא היה בין החיילים שהיו על גבי האונייה ארינפורה, שהופצצה וטבעה תוך דקות ורבים מחייליה נהרגו. אבא קפץ למים וחולץ על-ידי צוות אונייה יוונית, והטראומה הזאת ליוותה אותו. הוא דאג שכולנו נדע לשחות, אפילו שחיתי בקבוצה מקצוענית בקריית אונו

משפחה 2: הצד השני בא מגרמניה. סבתא לקחה את אמא ואת אחותה לארץ, והפכה לקיבוצניקית ביגור, וסבא, שהיה עו"ד, נשאר שם, הצטרף לכוחות האמריקאים, חזר איתם לארה"ב, שב לגרמניה כחלק מכוח שיקום מוסדות המדינה ומונה לשופט בבית המשפט העליון הגרמני. הם חיו בנפרד והבנות לא ראו אותו הרבה. ההורים הכירו דרך חברים, התחתנו ועברו לקריית אונו

ילדות: קריית אונו, שלושה אחים, יישוב קטן עם חברים קרובים שמלווים אותי עד היום. הייתי תלמיד טוב ונשלחתי ללמוד אלקטרוניקה בתיכון המקצועי סינגלובסקי, שילוב אולטימטיבי בעיני ההורים - בגרות מלאה ומקצוע

לימודים: התגלגלתי לרפואה במקרה. בשירות הצבאי יצאתי להיאחזות עם קבוצה מגובשת והתנדבתי לצאת לקורס חובשים. הצלחתי בקורס, אבל זה לא ריתק אותי. באחת השמירות השותף שלי אמר שהוא רוצה להיות רופא, וחשבתי שזה יכול להתאים לי כל עוד זה לא כירורגיה. כשהתקבלתי לפקולטה לרפואה בירושלים, מישהו אמר שאבא שלו פסיכיאטר, מקצוע שלא חשבתי שבכלל קשור למקצוע, ומיד ידעתי שזה בדיוק בשבילי

פסיכיאטריה: יש סיפוק גדול בתחום ויחסית בזמן קצר. מפגשים אנושיים מרתקים עם אנשים נטולי פילטרים שאומרים לך בפנים בדיוק מה שהם חושבים, ולמרות שאנחנו לא מצליחים לרפא ברוב המקרים, אנחנו מצליחים לאזן ולאפשר חיים תקינים ומאושרים. פסיכיאטריה, כמו כל תחום ברפואה, היא אומנות שצריך ללמוד מבעל מקצוע ולראות איך הוא עובד בעיניים

פסיכיאטריה משפטית: מתמקדת בתחום האחריות הפלילית, האפוטרופסות, הערכה וטיפול לאנשים שעומדים למשפט. הפסיכיאטר המשפטי קובע אם אדם שפוי בדעתו, וזו הערכה כבדת משקל שיכולה לקבוע אם הוא ישב בכלא או יקבל טיפול בבי"ח לחולי נפש

אברבנאל: התחלתי באברבנאל ומשם עברתי להיות סגן מנהל בית החולים לב השרון, תחת פרופ' אבי בלייך, שהוא דמות מלווה ומנטור, והתחלתי ללמוד מנהל מערכות בריאות, עם התמחות במנהל רפואי. במהלך עשר השנים שהייתי שם המשכתי במקביל במסלול האקדמי והתמחיתי בפסיכיאטריה משפטית

ניהול: ב-2015 קיבלתי הצעה להתמודד במכרז על ניהול בית החולים שבו התחלתי את דרכי ומכיוון שהיה לי קשר אליו הסכמתי מיד. ראיתי שם צוות מסור שעובד בתת תנאים, אבל עם המון פוטנציאל לשיפור. משרד הבריאות הבטיח תמיכה בפיתוח המקום, שלא נבנה בו כלום במשך 20 שנה, וזה נתן לי את התקווה שאוכל לשנות את מצבו. ההנהלה התחלפה ורוח חדשה התחילה לנשוב במסדרונות

שיפור תנאים: אברבנאל הוא בית החולים הפסיכיאטרי המרכזי של גוש דן. הוא עמד בפני סגירה, ויש הרבה עבודה החל בתשתיות וכלה בכוח אדם ושירותים. אנשים יסלחו על אסתטיקה אם יקבלו יחס אישי ושירות. התחלנו בדברים קטנים אבל משמעותיים, כמו החלפת הפיג'מות בביגוד, החלפת המצעים, והפיכת המקום לפחות מוסדי. בכל מחלקה יש מחשבים מונגשים לחולים, דרכם הם יכולים להתלונן אונליין. המטרה היא שבסוף לכל מטופל תהיה אפליקציה בנייד שדרכה יוכל לתקשר איתנו

דורשים ועדת חקירה ממלכתית על מערכת בריאות הנפש

המדינה חייבת לתקן את הכשלים במערכת בריאות הנפש ,  מאת דליה וירצברג-רופא , 17.11.2018

דליה וירצברג-רופא
דליה וירצברג-רופא

ב-5 ביוני השנה בחרה בי מערכת TheMarker לאחת מ-20 נשים שמשנות את פני הרפואה בישראל. מתמודדת נפש הנאבקת בממסד הפסיכיאטרי ומקבלת הכרה כה משמעותית – אין לכך תקדים בישראל, וכפי שהסביר לי רוברט ויטאקר, גם לא בשאר העולם. בהתחלה חשתי תחושת הישג אישי והעצמה משמעותית בשדה הפעילות, שנחוותה ביחס הכללי שקיבלתי מהסביבה, אבל לא היה קל כלל לעכל את המפנה הדרמטי הזה בחיי. בסופו של דבר הבנתי את העיקר: אין זה ההישג הפרטי שלי, אלא מדובר באחריות כבדה מאוד. עליי לנצל זאת כדי לעזור לחבריי.

ב-16 ביולי דיברתי דקות אחדות בדיון הוועדה לביקורת המדינה בעקבות הדוח הקשה של מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש. בדוח זה נכתב בין היתר: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". כשבועיים לאחר מכן נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות, גב' דליה דורנר, לשיחה בת למעלה משעה, שבסופה הביעה הגב' דורנר נכונות לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית.

מאחר שכמעט לא קיבלתי את רשות הדיבור בכנסת, כי לא ייצגתי ארגון, החלטתי להקים מחדש את ארגון מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים שפעל מ-2003 עד 2007. אני מקדישה זמן ומחשבה לגיוס חברים שיהיו בעלי חזון, יכולת ויושרה.

הרעיון ליזום ועדת חקירה ממלכתית עלה אצלי לאחר שקראתי כי המועצה הלאומית לבריאות הנפש המליצה על הקמת ועדת בדיקה ממלכתית, וזאת "על מנת להבטיח בחינה ראויה של המערכת יחד עם גיבוי למימוש המלצותיה". לדעתי, בחינה ראויה חייבת להיות חיצונית ובלתי תלויה, כמו גם בעלת סמכות משפטית, קרי ועדת חקירה ממלכתית. המטרה היא שידוד מערכות יסודי ועמוק במערך האשפוז הפסיכיאטרי לצורך הבראת המערכת החולה, וחילוף פרדיגמה בתפיסות, בערכים, במבנה ובהתנהלות. דבר אחד ברור: הגענו אל עברי פי פחת. המצב הקשה של המערכת מסב לנו סבל רב, גורם לנו להימנע מקבלת טיפול בשעת הצורך, ואף גובה קורבנות נפש.

מערך האשפוז המוסדי בולע מחצית מהתקציב, אף שהוא נותן מענה רק ל-10% מקרב אנשינו; 90% מאיתנו חיים בקהילה המיובשת למוות. המצב כיום במדינת ישראל הוא אנומליה מוחלטת ביחס למדינות מתוקנות: כל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים. המוסדות האלה רכשו עוצמות חסרות פרופורציה.

מנהלי בתי החולים מתפקדים כיחידה עילית וממלאים בדרך כלל תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ומרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם. השיטה מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים. מדובר בניגוד אינטרסים מובנה המונע מראש את הסיכוי לחולל שינויים דרסטיים, כאלה הנחוצים מאין כמותם.

פתרונות קהילתיים, מעונות יום ובתים מאזנים, דרושים כאוויר לנשימה, ועשויים לחסוך עד 50% מהאשפוזים. התבצעה רגולציה של הבתים המאזנים בידי ראשת השירות הנוכחית, ד"ר טל ברגמן-לוי, שמינויה הוא יוצא דופן יחסית לדפוס הקבוע, ולכן התאפשרו כמה הישגים משמעותיים. אלא שהקופות אינן מממנות את הבתים המאזנים, אף שעלותם נמוכה יותר מאשפוז רגיל. כוחות גדולים מחבלים בהתקדמות המשא ומתן עם קופות החולים. פורום מנהלי בתי החולים הוא גוף ריאקציונרי עם אופוזיציה פנימית לא חזקה. הישועה לא תצמח מגוף זה; אם כבר הוא עלול לחסום אותה בגופו.

קיים ניצול חולשת הקבוצה לצד אדישות הציבור לגורלנו. לאדישות זו שותפים כמעט כל חברי הכנסת שלנו. בתום שבועות ארוכים של ניסיונות לגייסם לתמוך ביוזמת ועדת החקירה, לא ישירות חלילה, אלא דרך העוזרים הפרלמנטריים החוצצים ביני לבינם כחומה בצורה, מתעורר רצון רע להטיח ראש בכותל מרוב תסכול. האדישות הזאת נובעת מכמה גורמים: הזנחה חמורה של תחום החינוך והיידוע בנושא זה, פחד אוניברסלי מלהשתגע בעצמך, העובדה שכולם עסוקים במאבק קיומי משלהם או במאבקים חברתיים הקרובים יותר לליבם.

ביולי יזמתי קמפיין להביא לקיום החלטת הממשלה הישנה לסגור את בית החולים הידוע לשמצה אברבנאל. התראיינתי בתוכניתה של העיתונאית קרן נויבך, ומולי התראיינו מנכ"ל המשרד לשעבר פרופ' רוני גמזו והמנכ"ל הנוכחי משה בר סימן טוב. לצערנו, הממשלה הודיעה שההחלטה הישנה לסגור את אברבנאל, שהייתה תלויה ומרחפת באוויר כל העת, בוטלה, ושבית החולים הנורא לא ייסגר. עם זאת, טרם נעשה, עד לרגע זה, שום שינוי במהלך הרשמי מ-2003 ואולי זו שעת כושר לפעול.

חה"כ דב חנין חידש כעת הצעת חוק שלנו מ-2014 שדורשת לאפשר בחירה של מסגרת האשפוז הפסיכיאטרי. הוא התייצב לצידנו גם בנושא ועדת החקירה הממלכתית, ומתוכננים מהלכים שונים. עתירה שלישית שלנו לבג"ץ בעניין זכות הבחירה מצויה בתהליך עבודה, ובג"ץ חשוב במיוחד מתגבש בימים אלה.

ההישג הגדול ביותר שלנו בחודשים האחרונים: מוטי אשכנזי, חלוץ מחאות היחיד בישראל, המוביל בימים אלה את מפלגת צדק חברתי לבחירות הקרובות לכנסת, יצר איתנו קשר בפייסבוק והשגנו את תמיכתו.

לסיכום, הפקרת שירותי האשפוז בבריאות הנפש נובעת גם מדעות קדומות ומסטיגמה חברתית קשה, שהיא נגע הפושה בכל שדרות החברה. התנאים הקשים במוסדות – הן בשל תשתיות ירודות והן בשל יחסי אנוש ירודים – מרתיעים את מתמודדי הנפש מקבלת טיפול בזמן המתאים. אנשים אלה מגיעים בסופו של דבר לאשפוז במצב אקוטי שקשה לייצבו.

ישנם גם מקרים טראגיים הנגרמים עקב הרצון להימנע מאשפוז מטיל אימה, או קורים אף במהלכו עקב מצב נפשי שאינו מטופל כהלכה. גם מי שאינם זקוקים לאשפוז, חיים בפחד מהיום שבו יזדקקו לשירותי אשפוז, מה שמחמיר את מצבם בעת משברים. ועדת חקירה ממלכתית תצביע על הכשלים השורשיים ארוכי השנים של מערכת בריאות הנפש בישראל, ותסייע לתיקונם ולהבראתה של מערכת זו.

חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות"

חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" , חיים שדמי, מאת רוני זינגר, 06.10.2002 , הארץ

  בריאות / בכיר במשרד: להוציא הטיפול בתלונות לפיקוח חיצוני
מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטריים-טבלה
מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטריים

לפני כחודשיים נחשפה התעללות של אח סיעודי כלפי מטופלים בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל בבת ים. סמיון חיוט מואשם כי היכה חולים, ואף שבר צלעות לאחד מהם וגרם לו חבלה כשהטיח את ראשו בקיר. אישום נוסף הוא כי חיוט ביצע מעשה סדום באחד המטופלים. חקירת המשטרה נפתחה בעקבות תלונה שהגיעה למשרד הבריאות כמכתב אנונימי. בהמשך התקבלו עוד תלונות ממשפחות מטופלים.

מתברר שההחלטה לפתוח בחקירה במקרה זה היא חריגה: תלונות רבות של חולי נפש, ב"אברבנאל" ובבתי חולים פסיכיאטריים אחרים, לא זוכות להתייחסות. בתחילת ספטמבר התקיים בכנסת דיון בעניין בתי החולים הפסיכיאטריים, שגם ממנו מתברר חוסר ההתייחסות לתלונות מטופלים והפיקוח המועט של משרד הבריאות על בתי החולים.

חנה גור מעמותת "עוצמה", המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד "מטייח" את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני.

אחד ההסברים המרכזיים לחוסר ההתייחסות - לטענת המתלוננים, בני משפחותיהם וארגונים המסייעים לחולי נפש - הוא חוסר האמון כלפי תלונות של חולי נפש. "אנחנו בעצם החוליה החלשה ביותר בחברה, וככה מתייחסים אלינו", אומרת ד', חולת נפש. "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".

בכיר אחר במערך בריאות הנפש אומר, כי האלימות בבתי החולים הפסיכיאטריים - בין אם מקורה באנשי הצוות או במטופלים, ובעיקר יחס הצוות למטופלים - הפכה ל"מנטליות של חוסר התייחסות כלפי המטופלים וכבודם".

לפני כחודש וחצי נעקרה עין של מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "מזרע" בעכו, כתוצאה מתקיפת מטופלת אחרת. מ', בנה היחיד והאפוטרופוס שלה, הוזעק לבית החולים בידי האחות הראשית שטענה כי עקירת העין נגרמה מנפילה. בירור שערך גילה שהרקע היה אלימות מצד מטופלת ששהתה עם אמו בחצר. האם פונתה לבית חולים, שם נקבע שמדובר "בעיוורון מוחלט ובלתי הפיך".

כשפנה מ' למשטרה, נאמר לו לפנות למשרד הבריאות. התלונה שהעביר לשירותי בריאות הנפש במשרד לא זכתה עדיין למענה. מ' אומר שבעבר ביקש מצוות בית החולים להשגיח על אמו, שכן היה מודע לאלימות במקום. הוא גם ביקש סיוע משני עמותות המסייעות לחולי נפש: "בנפשנו" ו"עוצמה". לדברי חנה גור מ"עוצמה", "בכל אותו זמן נמצאו על גוף האם חבלות, שהוסברו בטענות כמו 'היא נפלה' ו'דחפו אותה'".

בהתייחסו למקרה זה אמר ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר אלכסנדר גרינשפון: "בית החולים פנה לפקיד סעד והוא שצריך לבדוק את הנושא ולהחליט אם יש מקום לפנייה למשטרה או לבית המשפט. במקביל הקים ועדה בדיקה פנימית לבחינת הסוגיות הרפואיות העולות מהמקרה, והן יועברו לפסיכיאטר המחוזי".

גרינשפון אמר עוד: "אחת הבעיות בחלק מבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהם מזרע, היא שבית החולים מטפל באנשים במסגרת לא מתאימה (...) החצר במזרע קטנה ולחולים אין שטח מחיה, ולכן נוצר חיכוך ביניהם". לדבריו, עד היום לא הצליח משרד הבריאות להעביר את מזרע למתחם בית החולים הכללי בנהריה.

חמישה חולים, שאושפזו בעבר או עדיין מאושפזים באברבנאל, נקבו בשמות שלושה עובדים סיעודיים בבית החולים, הנוהגים כלפיהם באלימות. מאושפזת לשעבר שהגיעה לבקר מכר בבית החולים, סיפרה כי ראתה כיצד אחד העובדים תקף חולה: "החולה 'נידנד' לעובד שייתן לו גביע שמנת. העובד התעצבן על החולה, השכיב אותו על הרצפה והחל להרביץ לו". האירוע התרחש לפני ארבע שנים, אך את שמו של העובד שהיה מעורב בו מזכירים גם חולים שמאושפזים כיום, כמי שמתנהג כלפיהם בצורה אלימה. רוב החולים שהתראיינו הבהירו כי לא יעזו להתלונן במשטרה, מחשש שייפגעו. עובדים לשעבר בבית החולים לא הופתעו לשמוע את שמו של אחד העובדים שעליו התלוננו החולים, ואמרו שהוא מוכר כאדם תוקפני.

א' דווקא ניסתה להתלונן. במשך 20 שנה אושפזה באברבנאל לסירוגין לתקופות קצובות, ולטענתה נפגעה פעמים אחדות מאלימות עובדים. לדבריה, בקיץ 1998 נשברו צלעותיה לאחר שעובד סיעודי שקשר אותה, דרך עליה בחוזקה כדי שלא תתרומם. א' זכרה את שמו, וכשהשתחררה מבית החולים מיהרה לכתוב לרשויות, ובמקביל התלוננה במשטרה. "אני מנהלת תכתובת ענפה עם משרד הבריאות, הנהלת אברבנאל, מבקר המדינה והפסיכיאטר המחוזי כבר 10 שנים", היא מציינת. בשניים מהמקרים נבדקו טענותיה על ידי בית החולים, שהודיע כי לא נמצא ממש בטענותיה, ואולם ברוב המקרים קיבלה תגובה קצרה שבה מודים על פנייתה ומבטיחים לה שתלונתה תטופל. א' שומרת העתקים של תוצאות בדיקות רפואיות שעברה. לטענתה, בסוף 1994, לאחר שידה נשברה כשאח תפס וסובב אותה, הובאה לבית חולים "וולפסון" בחולון וסיפרה לרופאה את שאירע. בדו"ח הרפואי נכתב, כי שבירת היד בוצעה כתוצאה מסיבובה. ואולם לטענתה, למרות שצירפה את הדו"ח לתלונה שהגישה במשטרה, התלונה נסגרה, לאחר שבית החולים הגיע למסקנה שהשבר נגרם מנפילה.

בפעם האחרונה שבה אושפזה א' באברבנאל, במאי, שברה אצבע. "לא נתנו לי כותונת להתכסות בה כשאצא מהמקלחת, ולכן לא הסכמתי להיכנס", היא מספרת. "אחד העובדים תפס אותי בכוח, גרר אותי למקלחת, ומשהתנגדתי שבר את אצבעי". הפעם ויתרה על תלונה: "שלוש פעמים התלוננתי במשטרה, שלושת התיקים נסגרו. התשובות שקיבלתי לא היו רציניות, אז בשביל מה להתאמץ?". את תלונותיה של א' מגבה בת משפחתה, ר', שמספרת שהיתה עדה להתנהגות אלימה כלפיה.

ממחוז ת"א במשטרה נמסר, כי אכן נפתחו שלושה תיקים בעקבות התלונות של א', אך כולם נסגרו משלא נמצא דבר בחקירה. ממשרד הבריאות נמסר, כי פרט לחקירה נגד סמיון חיוט, לא ידוע לאברבנאל על מקרי התעללות נוספים ועל עוד תלונות של חולים על אלימות. בנוגע למקרה של א' נמסר: "תלונותיה נבדקו ביסודיות ב-1998 (...) הוועדה קבעה שלא נפל פגם בטיפול בא'".

אנשי צוות רפואי שכבר אינם עובדים באברבנאל מספרים, כי התנהגות אלימה מצד הצוות זכורה להם מפעם לפעם. ב-1999 התקבל בעמותת "בזכות" המסייעת לחולי נפש מכתב מעובדת סוציאלית, שסיימה זמן קצר קודם לכן את עבודתה באברבנאל. "כוח האדם הסיעודי מתעלל בחולים, מגלח ראשים בגלל כינים וקושר אנשים כדי לשמור על השקט במשמרת", כתבה העובדת.

עובדת בכירה לשעבר באברבנאל אומרת, עם זאת, שתלונות חולים טופלו לרוב מיד: "כשהגיעה תלונת חולה, או כשחולה היה מגיע לחדר מיון, היינו בודקים מדוע זה קרה". לדבריה, בדרך כלל התלונות היו נגד עובדי כוח העזר - עובדים לא קבועים, חסרי השכלה רפואית או טיפולית.

הגורם הבכיר במערך בריאות הנפש תולה את האחריות לנעשה במחלקה במנהלי המחלקות. "לא יכול להיות שהתפישה במחלקה תהיה סקטוריאלית - רופאים וצוות סיעודי - וכשקורה משהו בצוות הסיעודי מנהל המחלקה לא יידע עליו או לא יהיה אחראי עליו. הרי רוב התלונות על אלימות נוגעות לצוות סיעודי". לדברי הבכיר, "כשאדם נתפס מרביץ, לא מדובר במקרה אלימות ראשון מצדו. כמנהל מחלקה אני חייב לדעת מה קורה במחלקה שלי. להתעניין בשלומו של כל חולה. כך מידת האמון של החולה במנהל גדלה ובמקרה של אלימות לא יהסס לפנות אליו".

אותו בכיר מדגיש, כי המקרה של חיוט לא אופייני לכלל המערכת, "אבל אם אחות או רופא דוחים בחוסר סבלנות חולה שפונה אליהם במחלקה, זה חמור ממכות. הדחיות האלה קורות 20-10 פעם ביום, ואלימות פיסית מתרחשת פעם בהרבה זמן", הוא אומר. לדבריו, "החולה מושפע מיחס הצוות. הוא למד להיות אגרסיווי בבית החולים. זה משפיע עליו אחר כך בשיקום".

חנה גור אומרת שאלימות מטופלים כלפי מטופלים מעידה על "הפקרות והזנחה". לדבריה, "בדרך כלל המטפלים טוענים שמקור האלימות במטופלים (...) המשמעות היא שאין השגחה על מטופלים בחצר בית החולים".

ב-4 בספטמבר קיימה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דיון בכותרת "ליקויים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים - מי יגן על נפגעי הנפש?". את הדיון יזם יו"ר הוועדה, ח"כ דוד טל (ש"ס), בעקבות חשיפת ההתעללות במטופלים באברבנאל. כששאל טל את ד"ר יהודה ברוך, ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות ולשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, אם משרד הבריאות יודע "מה קורה בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים מבחינת התייחסות העובדים למאושפזים", השיב ברוך: "משרד הבריאות יודע במקרים מסוימים (...) יש דו"ח לגבי (אירועים) חריגים ויש ביקורות תקופתיות של שירותי בריאות הנפש". טל התעניין על כמה אירועים חריגים דווח למשרד הבריאות בשנה האחרונה. ד"ר גרינשפון ענה: "אין לנו נתונים (...) אין ספק שיש מקרים שאינם מגיעים אלינו". לדבריו, כמה מהתלונות שהגיעו התבררו כנכונות.

לבקשת טל, העביר גרינשפון לוועדה נתונים על תלונות שמגיעות למשרד הבריאות. מהדיווח עולה, כי ב-2001 הוגשו למשרד 220 תלונות, לעומת 170 ב-2000. לנציב קבילות הציבור במשרד הוגשו ב-2001 עוד 29 קבילות בתחום בריאות הנפש. 90% מהתלונות מתייחסות למבוגרים והיתר לקטינים.

"מגיעה אלינו כמות עצומה של תלונות, ובנוסף, החולים חוששים להתלונן באופן ישיר. גם כשהם מתלוננים מעט מאוד נעשה", סיפרה לוועדת הכנסת נילי אהרונוב מ"עוצמה". "אתם מעבירים את התלונות למשרד הבריאות?", שאל טל. "חלק מהן", ענתה אהרונוב, "הפחד הוא עצום (...) המערכת סגורה, התלונה נשארת במסגרת בית החולים ויש חשש גדול (...) חולה אינו יכול לעבור בין בתי חולים אלא אם מנהל ביה"ח המליץ על העברתו".

סילביה לזוביק, מנכ"ל "בזכות", סיפרה כי התלונות המגיעות אליה נוגעות למגוון בתי חולים והן עוסקות בעיקר בפגיעה בכבוד האדם ובהגבלת היכולת להתלונן. מיעוטן עוסק באלימות פיסית. "התלונות מתחלקות לשתיים", אמרה בכנסת, "תלונות על התעללות, גניבות, תקיפה והטרדה מינית, לעומת תלונות על אי-מתן טיפולים רפואיים".

בתגובה אומר גרינשפון: "לפעמים יש סתירה בין העונש שהמטופל סבור שמגיע לעובד, לבין העונש שנקבע בפועל בוועדת הבדיקה, שפועלת בהתאם להנחיות ונהלים. יש פער בין זה לבין טיוח. במקרים שיש לכך מקום, אנחנו מעבירים תלונות לטיפול המשטרה. הבעיה היא שמטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים מרגישים שלא מקשיבים להם, וזה עניין של תרבות בתי החולים, ובנקודה הזו אין הבדל בין בית חולים פסיכיאטרי לכללי".

חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" , חיים שדמי, מאת רוני זינגר, 06.10.2002 , הארץ


הפסיכיאטרים נוטשים את הרפואה הציבורית: "המקצוע נמצא בסכנה"

לפחות 100 תקנים אינם מאוישים בבתי החולים הפסיכיאטריים • 400 הרופאים היושבים בבית ומחכים למקום התמחות אינם פונים לפסיכיאטריה" , מיטל יסעור בית-אור  06.11.2018 , ישראל היום

  בית החולים אברבנל (אילוסטרציה) // צילום: גדעון מרקוביץ'
  בית החולים אברבנל (אילוסטרציה) // צילום: גדעון מרקוביץ'

בתי חולים פסיכיאטריים מנסים לגייס פנסיונרים בשל מחסור עצום ברופאים פסיכיאטרים ותפקידים בכירים של מנהלי מחלקות אינם מאוישים. לא פחות מ-100 תקנים באחד עשר בתי החולים הפסיכיאטריים אינם מאוישים בשל מחסור ברופאים. באיגוד הפסיכיאטריה מזהירים מסגירת מחלקות ומציינים שכבר היום המאושפזים אינם נפגשים עם רופא בתדירות מתאימה ושמשך ההמתנה לתור במרפאת חוץ עשוי להגיע גם לחצי שנה בשל אותו מחסור בכוח אדם.
הסיבות למחסור ברופאים קשורים למגוון סיבות בהן הרפורמה בבריאות הנפש, שיצרה ביקוש לפסיכיאטרים בתפקידים שונים במרפאות וגרמה לעזיבה של בתי החולים. סיבות נוספות הן עומס, שחיקה, תנאי עבודה קשים במחלקות מיושנות וגם אווירה ציבורית קשה סביב פרשות של קשירת מטופלים לתקופות ממושכות בבתי החולים הפסיכיאטריים.

"היום יש אפילו תקנים של מנהלי מחלקות שלא מאוישים", אומר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה. "יש 100 תקנים ריקים ופרט לכך יש צורך בתוספת של עוד 100 תקנים שצריך כדי להביא את הארץ למצב שבו למטופלים יש מספיק זמן רופא. חסר שיהיה לנו זמן בשבילם במרפאות ובמחלקות. במצב אידאלי במחלקה יש שישה מומחים ומתמחים. לדעתי אין היום אף מחלקה בארץ במצב כזה. יש מחלקות שיש בהן פסיכיאטר אחד. רצוי שמטופל באשפוז יראה פסיכיאטר פעמיים בשבוע לחצי שעה אבל זה לא מתאפשר".

על הסיבות למחסור במתמחים ובמומחים אומר פישל "קופות החולים פתחו מרפאות במסגרת הרפורמה בבריאות הנפש אז רופאים צעירים עוברים למשרות ניהול בקופות וזה מרוקן מחלקות. שנים רבות לא עידכנו את התקנים של המקצוע ולא שיפרו את תנאי העבודה. בתי החולים מוזנחים. אנשים לא אוהבים לעבוד בסביבה לא נאה. הצפיפות, האווירה, מספר החולים במחלקה כל אלו גורמים לכך שמתמחים לא רוצים לבוא".
"מקצוע הפסיכיאטריה כולו נמצא בסכנה שכן למרות שיש 100 תקנים לא מאוישים בבתי החולים הפסיכיאטרים, 400 הרופאים היושבים בבית ומחכים למקום התמחות אינם פונים לפסיכיאטריה", מזהיר ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה.
"בריחת רופאים מבתי החולים הפסיכיאטרים בעקבות הרפורמה בבריאות הנפש, תנאי עבודה בלתי אפשריים, היעדר תקציבים ותנאים קשים במחלקות, והדה לגיטימציה הציבורית שעבר המקצוע בשנים האחרונות, מונעים מרופאים לבחור במקצוע חשוב זה. הגענו למצב בו מחסור בכוח האדם פוגע יום יום בטיפול בחולים וגורם לשחיקת הצוותים המטפלים ולנטישה של בתי החולים הפסיכיאטרים".


"זהו עוד סימפטום לחולייה של מערכת הבריאות הציבורית שאינה יכולה לספק את צורכיהם של החולים בדרך מכבדת ומקצועית. הגענו לסף התהום ויש צורך בהתגייסות מיידית של כלל הגורמים במערכת הבריאות לתיקון המצב".
ממשרד הבריאות נמסר: "במדינת ישראל אכן ישנו חוסר ברופאים פסיכיאטרים למבוגרים ולילדים לנוער. משרד הבריאות מכיר בבעיה זו ובשל כך בתוכנית המענקים שפורסמה לאחרונה ישנם תמריצים משמעותיים לרופאים שיבחרו בהתמחות בפסיכיאטריה, בדגש על בתי חולים ומרפאות בפריפריה. תכנית זו מצופה להרחיב את מעגל הפסיכיאטרים בישראל בתהליך של כמה שנים".

הפסיכיאטרים נוטשים את הרפואה הציבורית: "המקצוע נמצא בסכנה"

אבא מאוחר: להפוך להורה בגיל 50


אבא מאוחר: להפוך להורה בגיל 50 , הילה בן חנוך-לוי | mako | 26/10/18 
כשהורים אחרים מגייסים את ילדיהם לצבא, יש כאלה שרק מתחילים להחליף חיתולים. והם ממש לא מצטערים לרגע. להיפך. שוחחנו עם שלושה אבות שמבהירים שניסיון החיים הפך אותם לאבות טובים יותר. קשיים? חסרונות? תראו לנו הורים שלא קשה להם

יהודה קורן ובנו. לא לייחס חשיבות לגיל הביולוגי | צילום: אלבום פרטי
יהודה קורן ובנו. לא לייחס חשיבות לגיל הביולוגי | צילום: אלבום פרטי

גברים הם בעלי פריווילגיה אוטומטית כמעט. בטח כשמדובר בגברים מהזן הנכון. וכשזה מגיע להורות, או יותר נכון לפיריון – השמיים הם הגבול. בעוד שאנחנו הנשים מגלות בשלב מסוים שיש לפוריות שלנו תאריך תפוגה, הם יכולים להעמיד צאצאים מתי שיחפצו. הייתי בת 25 כשהכרתי את בעלי, בת 32 כשהפכתי לאמא בפעם הראשונה ובת 35 בפעם השנייה. היום, ממרומי גיל 38 פלוס, אני תוהה מדי יום אם יש בי כוחות לפצוח בחוויית ההורות מתחילתה בפעם שלישית, או לנוח ולהסתפק בגלידה במקום. ובעוד אני מתבוססת בניצניו הראשונים של משבר גיל הארבעים הקרב ובא, יש מי שבחרו בהורות מאוחרת על פני רחמים עצמיים על הנעורים שחלפו.

אילן שיינפלד, 58, סופר, משורר, עורך, מורה לכתיבה ובקרוב גם מועמד לכנסת, הפך לאבא בגיל שבו יש אבות שכבר מגייסים ילדים לצבא, שלא לומר שולחים אותם לאוניברסיטה. "בחרתי באבהות יחידנית כשהייתי בן 51, היום אני אבא לתאומים בני 6 וחצי", אומר שיינפלד. "שנות העשרים, השלושים והארבעים בחיי היו קשות. הייתי עסוק בכתיבה והוראה, הקמתי כתב עת לספרות, הוצאה לאור, עבדתי במשרד יחסי ציבור גדול, בבית קפה וחנות ספרים לקהל הלה"טבי. אלה היו עשורים אינטסיביים של עשייה, ולא היה בהם מקום לגידול ילדים, שלא לומר זוג תאומים. גם היום יש לי עדיין שאיפות, ביניהן להגיע לכנסת, אבל הגיל המבוגר הביא איתו איזון, מתינות ותבונה שלא היה בי בגילים צעירים יותר".

אתה חושב שאתה אב שונה מזה שהיית עשוי להיות בגיל צעיר יותר?
"נסיון החיים שצברתי בהחלט מוסיף להורה שאני. אני מאוד זהיר עם הילדים, ער לכל רחש שלהם ומקפיד לדבר איתם בעברית גבוהה ולהתייחס אליהם כמו אל מבוגרים. אבל יש דבר אחד שגם הגיל לא מרפא – טעויות הוריות".

יהודה קורן, 60, הוא איש יחסי ציבור. הוא נשוי להילה, 49, וזה גם הגיל שבו הוא עצמו הפך לאב לראשונה. "הגיל המבוגר יחסית מביא איתו נסיון נהדר לילדים", הוא מחזק את דבריו של שיינפלד. הוא גם עבד קודם לכן עם ילדים, כך שהוא היה מוכן במיוחד. "לפני שהפכתי לאבא התנדבתי במכון יכולת. יצא לי להכיר לעומק מגוון של ילדים מקסימים ולמדתי איך עובדים עם ילדים בעלי קשיים כאלה ואחרים, והכל מבלי לתת להם תרופות משנות חשיבה הרסניות שנוטים היום לתת כל כך בקלות".

שגב בן משה, 52, יועץ נדל"ן, גם היה בן 49 כשהפך לאב לראשונה. אשתו הייתה בת 34. "אין ספק שעשר שנים קודם לכן לא הייתי בשל להיות אב", הוא מבהיר. "לא היו בי את הסבלנות ואורך רוח הנדרשים כדי להיות הורה, ותוסיפי לכך את הלחצים, ההספקים וחוסר שביעות הרצון הכללית שחשתי כצעיר שרוצה לכבוש כל תחום. אם זה בתחום הכלכלי, האגו הגברי, וגם לכבוש את העולם בצורה המילולית ביותר כי טיילתי בעולם למעלה מ-20 שנה. אולי זה קשור לילדות שאני עצמי חוויתי כילד בקריית שמונה, תחת איום מתמיד של הקטיושות, ואחר כך מלחמת לבנון הראשונה שבה איבדתי לא מעט חברים. שנים ארוכות לאחר מכן כל מה שרציתי זה תחושה של חופש. לקח לי הרבה שנים של כיבושי פסגות פיזיות ומטאפוריות כדי להרגע ולהגיע לבשלות של חיי משפחה. אין לי ספק שאם הייתי מתחתן בגיל צעיר יותר, הייתי היום גרוש עם המון בעיות".



אילן שיינפלד. הגיל המבוגר הביא איזון | צילום: עדו רוזנטל
אילן שיינפלד. הגיל המבוגר הביא איזון | צילום: עדו רוזנטל

דווקא לאבות צעירים יותר קשה

עבור אנשים מסוימים, הדרך הפחות שגרתית הזו להקים משפחה היא הכי נכונה שיש. אבל למרות שהעולם המרושת שלנו אולי מצמצם מעט את פערי הדורות, הם עדיין בהחלט מורגשים אצל האבות המאוחרים. "הקושי העיקרי שאני חש הוא המרחק שלי מעולמות הדיגיטל ביחס להורים צעירים יותר", אומר בן משה. "בנוסף, יש גם את המחשבות על הגיל ואני מוצא את עצמי חושב האם אזכה להגיע לתחנות המשמעותיות בחיים שלהם, שחלקן לא כל כך רחוקות: בר מצווה, צבא, וכמובן חתונה ונכדים".

זה משהו שמטריד אותך?
"החשש הזה הוא לא רק רגשי, אלא גם האם אהיה שם פיזית כדי לתת לספק להם את כל הצרכים שלהם כל עוד הם צעירים. עם אשתי יש פער מסוים שמתבטא בזה שאני מסתפק במה שיש והיא תמיד רוצה יותר. אבל אולי זה פער בין גברים לנשים יותר משזה פער בין הדורות".

גם שיינפלד מדבר על קשיים לעיתים: "לצערי אחד החסרונות הבולטים הוא הקושי לעמוד בפרץ האנרגיות הבלתי נדלה של הילדים. מטבע הדברים, אינני יכול לרוץ איתם כבנעוריי, ואני מתעייף אחרי עשר דקות. עם זאת, בואו נודה על האמת: בתור גיי מעולם לא הסתדרתי עם כדור והנה פתאום אני משחק בכדורגל עם בניי. גם זה משהו".

לקורן אין תחושת של פער גדול. הוא גם לא חש שהוא הרבה יותר מבוגר מהורים אחרים בסביבתו. "אני לא יודע אם מדובר בפער דורות או בעניין של אופי, או אולי שילוב של השניים, אבל הייתי שמח אם בני רון היה אוהב יותר משחקי כדור (ועל הדרך הופך לאוהד מכבי תל אביב) במקום או בנוסף למשחקי המחשב וציורי הקומיקס. גם ביחס להורים אחרים בסביבה של הילדים אני לא מרגיש שאני סבא יודה. מצד שני, מכיוון שלא חווינו הורות בגיל צעיר יותר, אין לנו למה להשוות. אני כן יכול לומר שעל אף שיש פער ביני ובין אשתי בינינו הוא בהחלט לא מורגש".

מה יש לכם להגיד לגברים שמתלבטים אם להפוך לאבות בגיל מאוחר?
קורן: "אני ממליץ שלא לייחס חשיבות רבה מדי לגיל הביולוגי של הגוף. הבשלות הרגשית היא שקובעת, ויש מי שהופכים להיות בשלים להורות בגיל מאוחר יחסית. ילדים דורשים הרבה מאוד סבלנות, מוסר ואתיקה, ולא כולם מפתחים את התכונות הללו בגיל צעיר. מי ששוקל להפוך להיות הורה בכל גיל שהוא, שיבדוק קודם האם התכונות האלו מפותחות אצלו ואם לא, שיילך לטפל בעצמו. הורה סבלן ועם חכמת חיים שווה אלף פסיכולוגים. אני ממליץ בחום להורים ללמוד את משנתו של יאנוש קורצ'ק וליישם, ולא לפחד להיעזר בכלים והדרכות שאני בעצמי מקנה למה שאני מכנה 'הורה נבוכים'".

בן משה: "קודם כל ולפני הכל, חשוב שתהיה זוגיות בשלה ונכונה. זה הבסיס להכל ואם זה לא שם ממליץ לטפל בה ורק אחר כך לעבור להורות. בסופו של דבר הורות היא חוויה נהדרת, בימים אלה אנחנו ממתינים למספר 2, ואני ממליץ שלא לוותר רק בגלל שיש קשיים. הגיל הוא בסך הכל עוד קושי שיש להתמודד איתו, שלא שונה בעיניי מהרבה קשיים אחרים שלא קשורים לגיל. ממה שאני רואה סביבי דווקא נראה שלאבות הצעירים קשה יותר בחוויה היומיומית כי הם עסוקים הרבה יותר ממני בקריירה. היום גם מביאים ילדים במרווחים קצרים יותר ולכן השנים הראשונות אצל הורים צעירים נראות לי הרבה יותר מאתגרות".

שיינפלד: "אני ממליץ בחום לכל מי שמתלבט אם להפוך להיות הורה בגיל מאוחר לזרוק את הלבטים ולהתחיל מיד בתהליך. הזמן קצר, וכל רגע שחולף ללא ילדים לצידנו הוא רגע מבוזבז שבדיעבד מתחרטים עליו. נכון שהורות אינה עניין פשוט, ואתה מוותר במודע על עצמך, על החיים שהכרת ותחושת החופש ומעמיד בראש סדר העדיפויות שלך את ילדיך. למעשה, ההורות היא סוג של מטחנת בשר שאתה נקלע אליה ויוצא ממנה באופן חדש. מותש, אך מאושר ומשופר. אין לי טיפים. אני לא חושב שאפשר לחלק טיפים לקראת הורות. זו חוויה שרק כשאתה נמצא בתוכה אתה יודע שאתה שם ואז אין לך ברירה, אתה לומד לשחות בתוכה. ואם לסכם, הורות זה לתמיד, ועם כל הקושי, אלוהים עדי שפעמים רבות רציתי לטפס על הקירות או איבדתי את עשתונותיי, היא חוויית יסוד בחיים".


אבא מאוחר: להפוך להורה בגיל 50 , הילה בן חנוך-לוי | mako | 26/10/18